ספארי רמת גן – תרגיל בצילום למתחילים

יום שני, שמונה וקצת בבוקר.נתיבי איילון.הילדים הופקדו בגן ובבתי הספר. אנחנו בפקק עם כולם, אבל בדרך לספארי. המטרה להתאמן בצילום בעלי חיים. נשמע ומרגיש קצת הזוי.

במסגרת הטיולים שלנו אנחנו מרבים לצלם. בהתרגשות רבה אני עוברת עליהן, מתבוננת במקומות וברגעים שצולמו. העידן הדיגיטלי עובד לטובתנו ומתוך עשרות התמונות המצולמות יש גם כמה טובות. אבל יש גם לא מעט תמונות מאכזבות. מפוספסות. משעממות. יש לא מעט שחשבתי שיהיו טובות, אבל לא יצאו, ואילו אחרות שהפתיעו. אני מתבוננת בהן ולא תמיד מבינה איך ולמה. אז לקראת הנסיעה החלטתי לנסות ולפצח את הסוד.

את השיעור הראשון שלי על עקרונות הצילום קבלתי לפני כחודש בסדנת צילום.עכשיו הגיע הזמן להתאמן .

הקופאי בכניסה לספארי מתפלא קצת על זוג התמהונים שהתייצב אצלו בפתיחה, מחפש שוב ושוב בעיניו איזה זאטוט באוטו, לפחות תינוק, שיסביר את נוכחותינו במקום. אבל לא. אנחנו לבד, רק שנינו מצוידים במצלמות.

אנחנו מתחילים לנסוע. בניגוד להוראות, משאירים את החלונות פתוחים. שקט. מרחוק מגיעים קולות המנועי המכוניות בפקק גהה. מימין נצפה האוביקט הראשון – קרנף – עומד לו בשקט בין העצים. לאחר מספר נסיונות, אני מוותרת – הוא רחוק מדי, תאורת אור וצל קשה מדי לצילום. ממשיכים לאגם, מרחוק אנחנו רואים את הטרקטור עם ערימות הקש מתקרב. מקוים קצת ל "אקשן". גם בעלי החיים שמו לב : ולפתע באיים החומים באגם צצים נחירים ועיניים, ונשמעות נחירות התרגשות.

היפופוטמים - עיניים ואוזניים

לערימות הקש המפוזרות מתקבצים בעלי כנף ובעלי קרניים, ההיפופוטמים אינם עושים סימנים של מתכוננים לצאת. מרחוק נצפים שני קרנפים הצועדים לעבר ערימת קש. אנחנו מחליטים לנטוש את ההיפופוטמים לטובת הקרנפים.

"לצלם מגובה העיניים של האוביקט" היא אחת ההמלצות הראשונות לצלמים מתחילים. אני מוצאת את עצמי מביטה בעיניו של קרנף. הקרנף כך נראה אינו מתעניין בנו במיוחד, אבל בכל זאת זה מפחיד. לפתע הוא מזיז את אוזניו קדימה ואחורה – מה הוא מתכוון לעשות ?

קרנף בגובה העיניים

יש כמובן לשים לב לקומפוזיציה,כלומר אופן סידור האובייקטים בתמונה, כדי שתהיה מענינת.  אחד מכללי האצבע הוא עקרון השלישים : אם נחלק את התמונה לתשעה מלבנים שוים בעצרת ארבעה קוים , נקודות המפגש בין הקוים הם המקומות שכדאי למקם עליהן את האוביקט, (ולאו דוקא במרכז התמונה). את העיקרון הזה ניסיתי לישם בתמונה הבאה. האם הצלחתי ?

הפסקת שתיה

עקרון נוסף הוא לחפש איזו תבנית שחוזרת על עצמה .זוג ניאלות נקבות אכלו מזון יבש שפוזר על הכביש. הן נעו זו לצד זו, בתיאום מושלם .

ניאלות

האור הוא כמובן אחד המרכיבים החשובים ביותר. כידוע שעות הטובות ביותר לצילום הוא באיזור השקיעה והזריחה, כאשר אור השמש הוא רך, ומגיע מהצד, ומוסיף צללים מעניינים לתמונה. כשהספארי נפתח, השמש כבר במרום השמים, אך העננים שבזכותן כנראה החיות פעילות, וצל העצים מאפשר לצלם תמונות מענינות. אהבתי את זקנו המטופח של הגנו, וניסיתי להדגישו. התמונה צולמה לכיוון השמש אך הגנו עבר תחת העץ, ולכן לא היה אור ישיר למצלמה.

גנו עם זקן לבן

את עיקר המאמץ והנסיונת השקעתי בתרגול הפעול הידני של המצלמה :  להתאים  בין גודל הצמצם, מהירות הצמצם והחשיפה. לא פשוט בכלל : עד שסיימתי לכוון, החיה כבר עברה. למזלי היו כמה דוגמנים משתפי פעולה שחיכו בסבלנות עד שאסיים את הכנותי וצילומי.

דוגמן סבלני

התמונה לדעתי אמורה לספר איזשהו סיפור, להעביר איזו תחושה, לשים דגש על איזו סיטואציה. ההתבוננות בעדרי בעלי הקרניים, שלאחר סיום ארוחתם הזדרזו להתישב בצל, הזכירה לי את אסטרטגית ההגנה שלהם : כל אחד מפרטי עדר מסתכל לכיוון אחר, וצופה מפני סכנה. חלק מהחיות בעדר עומדים כדי לתת זוית ראיה נוספת. האם בצילום זה נראה כמו סתם בלגן ?

קאנות נחות

את התמונה הבאה אהבתי בגלל הצבעים. הצבע של הניאלה כמעט זהה לצבע של הרקע, רק פס שחור מסמן את דמותה.

ניאלה

הזמן רץ. אני נהנית לצלם. אריק נוהג, ואני יושבת מאחורה, זהה מכיסא לכיסא, מצלמת עוד ועוד. ונהנית. אני יכולה לבלות כך יום שלם, מאחורי העדשה, לצלם, ולהתבונן בחיות. אבל איך יהיו הילדים? מתגנב הספק לליבי., ובבת אחת אני נזכרת בכל אלפי המריבות באוטו. נו טוב, עכשיו כבר מאוחר מדי לבטל..

מחליטים לנסוע לאיזור האריות, אע"פ שאיננו תולים יותר מדי תקוות ולא בונים על תמונות. בכל ביקורינו הקודמים, האריות בעיקר רבצו בצל, בנקודה הכי רחוקה שאפשר..

אבל היום – הפתעה!

האריות פעילים. אנחנו אינינו יודעים על מי להתמקד : על האריה הנשען על העץ ומתמתח? על הלביאה שמכרסמת שוק ?

לביאה אוכלת

זוג אריות צעירים שמשחקים?

אריות צעירים משחקים

אנחנו לבד במתחם, החלונות פתוחים, אפשר לשמוע את קולות הכירסום, את פיהוק האריה השבע. האריות והלביאות אוכלים בצורה היררכית. תחילה אוכל האריה, אחר כך הלביאות החזקות ואחר כך הצעירים. משהו מעורר את תשומת ליבה של אחת הלביאות והיא נדרכת, אליה מצטרפות לביאות אחרות, גם הלביאה שלפננו עוזבת את מזונה והולכת לראות במה מדובר. לביאה צעירה ונועזת מחליטה לנצל את ההזדמנות ולקחת את נתח הבשר. היא מתקרבת בחשש, מתבוננת שוב ושוב  מאחורי כתפה, נגשת, טועמת, ומחליטה לקחת את המזון למקום אחר.. בו ברגע נזעקות הלביאות : חצופה! חכי לתורך! ומסתערות . ואנחנו  עדים מלאי התפעלות לכל האקשן הזה : הלביאה שמזנקת,

חברותיה שרודפות אחר הנועזת ומאגפות אותה מכל הצדדים,

והאריה היושב בצל, נתח בשר דשן לפניו, מתבונן בשלוה כאילו אינו מבין על מה המהומה.

מהומה על מאומה ?

אקשן מרתק, הנמשך שניות . אנחנו שומעים את הקולות, מריחים את האבק שהן מעלות. אריק מצלם.קליק. קליק. קליק. אין זמן לכוון. רק לצלם, ולקוות שמשהו מהתמונות יצא.

ושוב שקט.

וממש לקראת הסוף, בדרך החוצה אנחנו פוגשים פתאום בת יענה. אנחנו עוצרים ומתבוננים בה, בעוף הזה שהפך סמל להכחשה, ובריחה מהמציאות וטבע את הביטוי "טמן ראשו בחול". אך בת היענה אינה מרגישה מאוימת, ומתקרבת אלינו בסקרנות. אריק מצלם עוד ועוד במהירות, ורגע לפני שהיא טומנת ראשה באוטו שלנו מספיק לצלם את התמונה הבאה.

הסקרנות בהתגלמותה

גם בצילום צריך מזל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *