הנערה שמעה שיש שוק חדש בנמל יפו. בדקה מיקום ושעות פתיחה באינטרנט, שאלה את אביה לגבי מקום חניה ונסענו.
8:20 בבוקר. מגרש החול בכניסה ליפו, כמעט ריק ממכוניות. הטיילת כמעט ריקה מאנשים. עדין קריר ובריזת ים נעימה.
אנחנו הולכות לאיתנו, וצופות בעוברים ושבים, בעומדים ודגים.
ארבע חוגגות יומולדת חולפות על פנינו בפטפוט עליז.
נמל יפו, שהיה בעבר שער הכניסה לארצנו, היום אינו אלא ממעגן של ספינות דייגים קטנות, סירות אירועים, והפלגות לימי הולדת. בתי יפו, הם פוטנציאל נדל"ני ומיזם אחד גדול.
קיוסק אחד קטן, על מלבי קר, ומחירון על קרטון,
על הרציף, סחורה טריה שניצודה הבוקר, רגע לפני שתועבר למסעדות
או לחנות הדגים שריחה נישא למרחוק.
מישהו ,כך נראה,שם לב לפוטנציאל התיירותי של השווקים בארצנו. שווקי איכרים חדשים צצים כפטריות אחר הגשם בכל פינה. שוק נמל יפו הוא בעיקר אסופת מסעדות, בארים ,בתי קפה, ודוכנים מעוצבים.
אותנטיות מסודרת,ממותגת, מתומחרת
צבעוני כל כך, שבא לראות, לצלם, אבל לא לקנות
השוק, מכל מקום, מתעורר לאט. התיירים עוד נמים…
היום מתחמם, ואנחנו מחפשות מקום לארוחת הבוקר. אנחנו מתמקמות ב"חצר גולדמן" במרפסת מוצלת הפונה אל הים, נהנות מהבריזה, המוסיקה השקטה, ומהמראה.
הנערה כך נראה מרוצה.
מאוחר יותר בדרך הביתה, קניות לשבת ,עוברות ב"אדלה". הררי פירות וירקות – "הכל ב3.90". קונים עומדים בין הערמות ובוחרים. מלגזה פורקת ארגזי עץ עמוסים באבוקדו. עובדים זריזים ממלאים ארגז אחר בעגבניות. במקום הזה לא מצלמים, רק קונים..