יום 4 – בחזרה לסאריסלקה

הבוקר יורד שלג. פתיתי שלג רכים בשלל צורות. בפינית יש 10 מילים שונות לשלג, לתיאור מצבו המדוייק.   החל מגושישי קרח קטנטנים, דרך פודרה לציון שלג אבקתי, בהמשך הפתיתים היפהפיים, וכלה בגושי שלג-קרח שמתחיל להפשיר ומכונה כאן "גולש".

השלג מצטבר על האופנועים, על הבגדים, אבל הוא נעים. ניעור קל , הברשה, והוא אינינו. ללא ספק – שלג עדיף על גשם.

הבוקר אנחנו יוצאים לכיוון דרום, בדרכנו חזרה לסאריסלקה, ושוב לפנינו נסיעה של כ180 ק"מ, רובה על האגם הקפוא. הבוקר אני על ההגה.

מניעים ונוסעים. השלג היורד ממלא את האויר  במסך דק של לובן. אנחנו עוברים באותם מקומות שלפני יומיים עברנו בחשכה, ופינות חמד חדשות מתגלות לפנינו. כמה דוגמאות :

נחל שלא קפא - המים זורמים מהר
נחל שלא קפא – המים זורמים מהר
מצלמים
מצלמים
מראות צלולים
מראות צלולים

כאשר אנחנו מגיעים לאגם, רוח צידית נושבת, אנחנו מאיצים ודוהרים בשורה בזה אחר זה. הרוח מתגברת, ואנחנו בסופת שלגים קטנה, וכעת לא רואים כלום – מבלבד לבן, והפנס האדום של האופנוע שלפנינו, שמתווה לנו את הדרך. אנחנו מגיעים למהירויות של 70 – 80 קמ"ש , כשאריק ואני מחליפים – אני נאחזת חזק מאחור. בתוך הלבן, הזה לא רואים כלום, לא קוליסים, לא מהמורות, לא קרח או מים על האגם.  הבורות והקפיצות מופיעים ללא כל אזהרה, ומדי פעם כל מה שמשאיר אותי על האופנוע, הן שתי ידי שאוחזות בידיות. אפשר בהחלט לומר שאני נאחזת בהם בשביל חיי. הקרח אומנם מרופד בשכבת  שלג, אבל בהחלט לא מספק בשביל לבלום נפילה ללא פגע.

אצטרובלים על עץ מושלג
אצטרובלים על עץ מושלג

אומנם הטמפרטורה לא קרה במיוחד בסביבות 2-3 מעלות ( מתחת לאפס כמובן, פה לא טורחים לציין את המינוס, זה כל כך ברור)\ אבל הרוח משנה את הרגשה. כל 10 קמ"ש שוות מעלה פחות. בתמהירות שאנחנו נוסעים, עם הרוח הצידית, הקור שווה ערך ל12,13 מעלות. לא יאומן שאפשר  לשרוד בקור כזה, אבל בתוך החליפה, עם כל סט הלבוש  באמת לא קר.

אנחנו נעצרים מדי פעם, כדי לנוח מעט. כולם קופצים מאופניהם, מצלמותיהם בידיהם, ומיד יוצאים לחפש אובייקטים לצילום. אם אין מה לצלם – בכל זאת כבר צילמנו אלף גוונים של לבן בימים האחרונים – אז מביימים.

באחת העצירות אני מתעצלת לרדת, מתפרשת לי על המושב, וצופה בעולם הלבן הזה, ובדמויות המגושמות, עטיות הסרבלים המסתובבות סביבי. מרחוק כמה דייגים דגים בקרח. לפתע כמעט בבת אחת אני מרגישה, קור עז בכל הגוף, הטמפרטורה יורדת, ואני ממש ממש מתה לישון. כן, זה בהחלט מה שזה נשמע – התחלה של מכת קור. הנרי המדריך מברר היכן קר לי ולשמע התשובה שולח אותי להתרוצץ. הישיבה על האופנוע, אפילו אם יושבים מאחור, היא אינה פסיבית, יש להטות את הגוף בפניות, לאחוז בידיות…אבל לשבת סתם כך, בלי לזוז כמה דקות בהחלט עשויה להביא להתקררות. במהרה אנחנו חוזרים לנסיעה, שמובילה אותנו לאחר כ40 דקות של דהירה לבקתה החמימה מיומנו הראשון – הפעם בתפריט מרק אייל. ממש לא מתאים לאכול שום דבר מהחייה החמודה הזאת – אבל אין ברירה, לאכול ולהתחמם אני ממש חייבת . אריק דג לי מתוך המרק, ירקות , ומנפה כל זכר לבשר. המרק מחמם וטעים.

סולם מושלג
סולם מושלג

אנחנו מתקדמים בקצב מהיר על האגם, ותוך כשעה מגיעים אל סופו, כעת כשנכנסים אל היער, נעשה חמים יותר, והנוף מגוון יותר. גם הפעם אנחנו פוגשים איילים, עדר גדול ומרהיב. כל האיילים בפינלנד שייכים למישהו, והעדרים האלה מיועדים ברובם לבשר, אז גם בחורף הרועים שלהם מאכילים אותם, כדי שיתפטמו. הרועים כמובן משתמשים לניידותם באופנועי שלג.

אייל
אייל
אייל לבן
אייל לבן

לעת ערב מגיעים בחזרה לסאריסלקה.

השמיים מעוננים. גם היום לא נראה זוהר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *