סינגל אופנועי שלג אל הים הצפוני

שוב מתעוררים פה לפני זריחה, אין זמן לפינוק ושינה – זה ללא ספק לפלנד אקסטרים. גם היום התוכנית לצאת מכאן בשמונה בבוקר, כדי לנצל את שעות האור.  החוג הארקטי מוגדר כאיזור בו השמש לא שוקעת , לפחות יום אחד בקיץ , ואינה זורחת לפחות יום אחד בחורף – ובין לבין הימים הולכים ומתארכים או מתקצרים.- בכל שבוע נוספת או נגרעת שעה. לקראת 8 בבוקר השמש זורחת, ולקראת ארבע השמש שוקעת. את השמש לא רןאים – במשך שעות היום השמים משתנים בין כל גווני האפור.

היעד הבוקר הוא הים הצפוני. הנסיעה הבוקר אמורה להיות קשה יותר, נוסע על שבילים צרים שכל סטיה מהם תסתיים בשקיעה בשלג, או התהפכות במצב הטוב, או "התלבשות" על עץ, במקרה הפחות טוב. הנרי נותן תדריך לגבי נסיעה על שיפועים, מחממים מנועים ויוצאים.

אני מחליטה הבוקר לאחוז בהגה, לפחות את הקילומטרים עד ליער.  האסוציאציה  הראשונה היא כאילו אני נוסעת על מכסחת דשא , ההיגוי מגושם קצת, ומשתפר ככל שנוסעים מהר יותר. הרעש מטרטר, והזחל מתחתי כל הזמן מרסק משהו. אוקיי, הבנתי את הקטע – נסיעה של 120 ק"מ על מכסחת דשא (או שלג במקרה הנוכחי), בטמפרטורה של מתחת לאפס. נשמע לכם אטרקטיבי ?

אני צולחת את האגם הקפוא הראשון שלי , ואחריו גם כמה פיתולים. בירידה הראשונה אני תוהה אם זה הזמן לעצום עיניים. אני בהחלט נהנית .

היתרון בלנהוג הוא בכך שבאופנוע יש חימום לכפות הידיים, ולכפות הרגליים. החסרון הוא שצריכים להיות מרוכזים ואי אפשר להתבונן על הנוף, ולחלום. אני בוחרת בחלום, ומחליפה עם אריק. מעכשיו ממשיכים לאורך השבילים המתפתלים ביער.

ככל שמתקרבים לעבר הגבול עם נורווגיה, משתנה הנוף: נהיה הררי יותר, והיער המחלטני משנה פניו ליערות עצי לבנה, העומדים קירחים, ענפיהם יוצרים יעק מקווקיו על רקע השלג הלבן.

הנפילה הראשונה לא מאחרת להגיע, פניה שנלקחה לא טוב, והאופנוע מתהפך אל תוך השלג. הרוכבים אינם זזים. אנחנו רצים אליהם, דאוגים, הם מנופפים ומראים בידיהם שהכל בסדר, הם חיים אבל עכשיו מה ? מיקו מגיע-מרחף על אופנועו מוכן לחלץ. אבל קודם יש לתעד – הוא פותח את קסדות הנופלים זורק עליהם חופן שלג – ופונה לצלמים : עכשיו תצלמו …

נפילה מאופנוע שלג
נפילה מאופנוע שלג

לאחר בוק של הזוג המאושר פונה לעבודה – קודם מסייעים לנופלים לצאת – זה לא פשוט : השלג הרך אינו מהווה "קונטרה" לתנועות והם ספק שוחים ספק מתחפרים לכיוון השביל. השלב הבא – האופנוע.  מיקו בחברת גברי החבורה מישר אותו, מכוון אותו אל השביל, לחיצה עדינה על הגאז, וממשיכים… הסצנה הזאת תלווה אותנו רבות במשך הים. הנפילה אל השלג, אם אין מתחתיו אבנים אינה מסוכנת ואינה כואבת.

בתחנת הדלק הסמוכה לגבול הנורווגי, פוגש אותנו אינגו, מדריך מהצד הנורווגי, לבוש כובע פרווה, גלימת חימום, חגורה ושכין מסורתית, ומוביל אותנו לצידו השני של הגבול. הגבול הגב, הוא לא יותר משלט, וגשרון קטן שעליו אנחנו מקפצים.

גם המדריך הנורווגי מצלם
גם המדריך הנורווגי מצלם

בשמיים האפורים נגלה לפתע כתם של תכלת. אנחנו מזדרזים לצלם, מי יודע מתי נראה שוב את מראות השמיים.

קצת ממראות הדרך

אל יער נורווגי
אל יער נורווגי

IMG_3676

הרכיבה איטית. השבילים כאן פחות מתוחזקים, והמדריכים נאלצים לפלס לנו את הדרך אם ברכיבה הלוך ושוב  על השביל או ממש על ידי את חפירה.

ככל שמתקרבים לפיורד, ההרים נהיים יותר ויותר גבוהים והעצים יותר דלילים. השמיים לשמחתי נהיים בהירים, השעה קרובה לשתים בצהריים, כאן זו כבר שעת בינערביים, והעננים נצבעים בגוונים של ורוד.תאורה מושלמת לצילומים של הפיורד.

הים הצפוני
הים הצפוני

אנחנו לוקחים את הזמן כאן על הפיורד.

IMG_3726

שלג על סלעים
שלג על סלעים
שקיעה מעל גושי קרח
שקיעה מעל גושי קרח

את ארוחת הצהריים אנחנו אוכלים כבר אחרי שקיעה, בפונדק בצידו הנורווגי של הגבול. התפריט לחם, חמאה ומרק סלמון עשיר. האוכל כאן מתובל בהרבה חמאה ושמנת. כל הכולסטרול הזה נשרף בקור.

מרק סלמון לארוחת צהריים מאוחרת
מרק סלמון לארוחת צהריים מאוחרת

עכשיו לפנינו כל הדרך הפתלתלה הזאת בחושך. אנחנו מתפתלים, אבל עכשיו כבר יש יותר סטיות ויותר חילוצים. גם אנחנו סוטים מהשביל, לפעמים חוזרים בעצמנו, לפעמים מחולצים. הזוג שלפננו מתלבש על עץ צעיר. מיקוו שולף גרזן ובמיומנות כורת אותו. אומנם נגדע באיבו, אבל פה בפינלנד באמת יש הרבה כאלה…

בגבול אנחנו נפרדים מהמדריך הנורווגי שלנו, ועכשיו אנחנו חלק מהקבוצה האחרונה, שליה מופקד סאמי. ניכר על המדריכים שהם עייפים. הרבה חילוצים, והתהפכויות היו היום וכל חילוץ כזה דורש לא מעט כוח פיזי. גם הרכיבה על האופנוע דורשת מאמץ פיזי, בסיבובים מטים את כל הגוף..

שילוט ליד הגבול
שילוט ליד הגבול

סאמי המדריך שלנו ניכר עליו שהוא עייף ומוטרד, אנחנו רוכבים אחרונים, אין מאסף והוא כל הזמן טרוד בבדיקה שכולם אחריו. מצד שני הוא כבר מת להגיע, מה שגורם לו ללחוץ על הגאז, ולברוח לנו. כל תקיעה של מישהו מצריכה אותו לחזור אחורה, ולסיע בחילוץ. הזוג שלפנינו מתלבש על עץ. לזוג שלום, אבל יש לחלץ את האופנוע. הפעם לא ניתן לכרות את העץ, הגדול, ולשלג נכנסים סאמי והגברים. הגברים כמובן לא יודעים מה לעשות, כל אחד מושך-דוחף לכיוונו. סאמי עייף וקצר רוח, לא פשוט במצב כזה לחלק הוראות באנגלית.מופיע המדריכה, ובקסמיה הנשיים מרגיעה את החבורה, ובעיקר את סאמי. היא יודעת מה עושים ומחלקת הוראות העברית . הגברים מושכים את האופנוע, סאמי על הגאז, ומחלצים. האופנוע כשיר לנהיגה. לא הרבה נותר מהשביל, אריק נוסע בזהיר וצולח את המכשול בשלום, ממשיכים.  הזוג שמאחורינו כך נראה מתלבש על אותו העץ. זה כבר יותר מדי בשביל סאמי, הוא מכבה את המנוע, מצווה עלינו לא לזוז, ומתחיל לצעוד ברגל את כמה עשרות המטרים שמפרידים בינינו, בעוברו לידו הוא פולט משהו שנשמע כמו קללה עסיסית. בפינית כמובן. האמת – רחמי נכמרים. מאוחר יותר אני מבררת אצל המדריכים : אומנם אנחנו נוהגים לא פחות טוה מהאחרים, אבל פשוט קבוצה מאוד גדולה. העובדה שאנחנו שניים על אופנוע מקשה על הנהג לנווט, ולכן  גם יש יותר תקיעות.

בסופו של המסע הארוך והקר, אנחנו מגיעים לבקתות. השעה אחרי שמונה בערב. 12 שעות, 120 ק"מ, הרבה התהפכויות, אפס פציעות.

לפי התחזית הערב משתולל הזוהר הצפוני בשמיים.,אבל אנחנו לא נראה אותו. השמיים מעוננים. לילה שלישי בלי זוהר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *