וכך נפגשים אנחנו 4 מתוך 5 חברי הקבוצה בשער העליה למטוס – חברי לכיתה ושני בני דודיו שיכונו כאן איש הברזל , בזכות תחביבו, ואיש הרוח , בזכות עיסוקו . חבר הקבוצה החמישי, יזם הרעיון, שבזכותו כולנו יוצאים להרפתקה, יחבור אלינו באיסטנבול.
שעתיים ורבע של טיסה בטורקיש אייר, ואנחנו נוחתים בנמל התעופה אטאטורק באיסטנבול. לפנינו כשש שעות של המתנה לטיסת ההמשך לארושה. חלק מהזמן הזה , כך הוחלט כבר מראש נקדיש לסיור קצר במרכז העיר, כשעל הסיור הופקד איש הרוח. התיקים שלנו ימשיכו עד ארושה, וכך אנחנו חמושים במצלמותינו, תיקי יום יוצאים אל האויר הקר והגשום של איסטנבול.
תמורת כ40 לירות טורקיות ( 2.53 לירות לדולר) אנחנו נוסעים למרכז העיר. הכביש המוביל אל העיר מוהיל אותנו סמוך לטיילת ארוכה על המים. האויר ערפילי משהו, הטיילת ריקה מאדם, העצים עומדים ערומים, אבל במים עמוסי ספינות בגדלים שונים כולם אל מעבר בוספרוס או ממנו. ומעל הטיילת , כמו בכל איסטנבול, להקות של שחפים…
הכביש מוביל אותנו ליד החומה, מימי האוטומאנים, שמאחוריה לעיתים שיכונים מתפוררים ולעיתים משכנות פאר, ועולה אל תוך מרכז העיר, ומתפתל דרך הרובע היותר עתיק : חנויות למזכרות, בתי קפה ומסעדות קטנות בכל פינה. הרחובות עצמם כמעט ריקים מאנשים.
ביציאה מהמונית הדחוסה באדי עישון , אויר קר ונקי מקבל את פנינו. הקור צובט את פנינו ואת ידינו, כ 5 מעלות בחוץ, ואנחנו מתעטפים במעילים. השמים אפורים ונראה שבכל רגע ירד גשם. בעוד שחברי לסיור מסכימים ביניהם שנחמד יהי לשוב לאיסטנבול היפה במזג אויר חמים יותר, הקור והאפרויריות דוקא באה לי בטוב. לפני למעלה מעשרים שנה, אריק ואני בילינו כאן שבוע, במסגרת הטיול הראשון שלנו כזוג,במלון טורקי מיושן ( במובן הטוב של המילה) המשקיף לבוספרוס. מזג האויר בקיץ היה חם ודחוס, בליל ריחות שאינו ניתן לזיהוי ולהפרדה, אבל כבר אז הוקסמנו.
התוכנית המקורית היתה לבקר באיה סופיה והמסגד הכחול , אבל רק המסגד פתוח היום. הכיכר המטופחת שבין איה סופיה לבין המסגד, כמעט ריקה מאנשים. העוברים ושבים מתעטפים היטב במעיליהם ובכובעיהם, ובמטפחותיהם וממהרים לדרכם..
דוכנים לממכר בייגלה, ערמונים, ושתיה חמה פזורים בפינות שונות, ובעליהם באין תעסוקה נעים מצד לצד להתחמם, נושפים אדים או עשן סיגריות מפיהם. במבט ראשון איסטנבול זו של היום לא ניראית לי אדוקה יותר ממה שהיתה לפני עשרים שנה.
המסגד על שלל הכיפות שלו , ששת מגדלי המינרט שלו, עיור הזהב על רקע השמים האפורים, והחפים המרחפים סביבו אכן מרשים בגודלו. הכניסה למסגד הומה מבקרים. אחנו נדרשים לחלוץ נעלינו ואני נדרשת לכסות את ראשי בצעיף ואנחנו נכנסים לתוך המסגד.
המסגד הכחול, נבנה בין השנים 1609 – 1616 בפקודת הסולטאן אהמט הראשון, על שמו קרוי המסגד, ובו מקום קבורתו של הסולטאן. מיקומו של המסגד אל מול האיה סופיה, במקור כנסיה נוצרית, במקום בו היה מרכז העיר קונסטנטינופול הביזנטית – אינו מיקרי. מטרטו של הסולטאן היתה להראות כי הבניה האיסלאמית יכולה להגיע לרמות הבניה הנוצרית ואף להתעלות עליה.
וכך אדריכל המסגד, סדפאר מחמט אגה, שהיה אדריכל החצר המלכותית, קיבל הוראה מהסולטאן לא לחסוך בהוצאות ולבנות את המבנה האיסלמי היפה בעולם. צורת המסגד רבועה וגודלה 64 על 72 מטרים.כיפת המסגד נתמכת על ידי ארבעה עמודים גדולים וכל על חצאי קשתות. קוטר הכיפה 33 מטרים וגובהה 43 מטרים.
מסגד הסולטאן אהמט ייחודי בכך שהוא המסגד היחיד בטורקיה לו שישה מינרטים – אותו מספר מינטרים שהיה אז בכעבה במכה. הסולטאן ספג ביקורת רבה של חכמי הדת באותה עת, על הניסיון להשוות את חשיבות המסגד למקום הקדוש לאסלאם במכה, ועל כן נאלץ לממן בניית מינרט שביעי במכה.
קירות המסגד מצופים בלמעלה מ-20,000 אריחים מצוירים ביד, אשר יוצרו באיזניק. המסגד מואר על ידי 200 חלונות צבועים וכן מנורות .ה אריחים היו כחולים, וכך העניקו למסגד את הכינוי המסגד הכחול. כיוןם צבע האריחים דהה , אבל המראה מרשים גם היום.
רחבת התפילה כמעט ריקה, בכל מקום ישנם שלטים המעודדים את המתענינים באיסלאם לפנות לעובדי המקום. אנחנו משוטטים קצת ברחבת התיירים, מתפעלים מתחושת האוורירות שיש למקום למרות גודלו, הנברשת הגדולה והכבדה מעל רחבת התפילה מאירה על הכל באור חמים, ויוצאים שוב לאויר הקר של העיר.
מטיילים קצת לאורך הסמטאות , ומסכימים שאיסטנבול – יפה , יפה, ובהחלט ראויה להרבה מעבר לגיחה הזריזה שלנו.
זוהי שעת צהריים, ואנחנו בהחלט רעבים. איש הרוח מוביל אותנו למסעדה שהומלצה לו על ידי חבר, המשקיפה אל הבוספרוס. המסעדה ממוקמת בפאתי השוק , מעל רחבה גדולה הסמוכה לאחד הגשרים החוצים את הפוספרוס. המראה אכן מרהיב.
אנחנו מזמינים מרק עדשים מצויין המגיע עם פיתות דקות וחמות, פיצה טורקית, שמכוסה בבשר ועגבניות, ונאכלת כשבתוכה מגולגלים עשבי תיבול וחסה. החברה אוכלים מגוון קבאבים, ואני זהירה כתמיד לפני טיסות מסתפקת בקובה קטן , שמילוי הבשר הקצוץ שלו שודרג בערמונים.
וכך אנחנו, נמצאים בצד האירופאי של איסטנבול, צופים אל אסיה, אל מגדל גלטה, אל מיצר בוספרוס הגשום והאפרורי. מלמטה התנועה סואנת : אוטובוסים, מוניות צהובות, מעברורת מפליגות ועוגנות במזג והעוברים והשבים רצים איש איש לדרכו.
איסטנבול של המאה העשרים ואחת , כך נראה, שמרה במידה רבה על אופיה כעיר השער למזרח . רחש -לחש, רוח החיים, המסחר וממכר , שאפיינה אותה במשך מאות שנים עדין קיימת וממלאה את העיר וסימטאותיה.
וכך אנחנו על אוכל משובח, תחנת ביניים בדרך לאפריקה, עוד מריצים קטעים בסגנון של " עוד אפשר להתחרט …", ו" ראינו שיש טיסה למלדיביים, אולי נחתוך?", עם התרגשות רבה, וקצת פרפרים בבטן. אבל לאיש מאיתנו אין ספק – כולם נחושים להגיע לפסגה…
הדרך לשדה התעופה לוקחת בין 25 דקות לשעתיים – תלוי בתנועה. אומנם איש הרוח טוען שלו יש מזל בטיולים, אנחנו מחליטים לא להסתכן ולהקדים את נסיעתנו לשדה התעופה. מעבר זריז בשולי השוק, שמשאיר טעם של עוד .. ואנחנו שוב במונית אפופת עשן. גשם מטפשף בחוץ…
אנחנו מגיעים בזמן ( ועם הרבה זמן עודף ) לפני הטיסה, וחוברים ליזם הטיול. שוב החלפת , קטעים ובדיחות, ואנחנו עולים לטיסה שתביא אותנו לנמל התעופה קילימנג'רו. אנחנו מפוזרים בפינות שונות של המטוס, מנסים לישון או לנוח כמיטב יכולתינו.
ב2:30 נוחתים בשדה התעופה הקטן קילימנג'רו, אנחנו ועוד קומץ נוסעים יורדים, מרבית הנוסעים ממשיכים למומבסה,קניה. פקידים מנומנמים אך חביבים בשדה התעופה מוציאים לנו אשרת כניסה ( תמורת 50 $ ), מחתימים את דרכונינו, מצלמים אותנו, סורקים את טביעת אצבעותינו, ומאחלים לנו הצלחה והנאה.
אנחנו יוצאים אל תוך הלילה האפריקני – חמים, ריח אדמה, ורוח קלה נושבת. בשדה התעופה מחכה לנו הנהג והמדריך. אני מופתעת לגלות איש חייכן, ממוצע קומה,לא שרירי ואפילו בעל כרס קטנטונת. אבל כפי שנאמר : אל תסתכל בקנקן, ואנחנו את גדולתו עוד נגלה בהמשך.
כשעה נסיעה דרך החושך , ואנחנו מגיעים למקום הלינה שלנו. עייפים מכדי להתרגש, לקראת ההרפתקה שמתחילה.