טרק קילימנג'רו יום 7 – יורדים מההר ותעלומה ביער הגשם

מרחק : 15 ק"מ

זמן הליכה :  6 שעות

ירידה :  כ2100 מטר עד לשער מווקנה Mwekena בגובה 1700 מטר.

ביגוד :  חולצה קצרה, מכנסי הייק דקות, נעלי הליכה . 

מים  : נצרכו 2.5 ליטר 

היום כל שנותר הוא לרדת בשלום מההר.

קמים הבוקר מוקדם במיוחד, ומתקתקים שיגרה. אני מצלמת בפעם האחרוה את השלגים שעל הקילימנג'רו.

פסגת הקילימנג'רו , מבט אחרון מהמחנה העליון
פסגת הקילימנג'רו , מבט אחרון מהמחנה העליון

לפנינו מסלול של ירידה די תלולה, עלינו לרדת מעל ל2000 מטר היום עד לשער , ממנו נחזור לארושה , כשעתיים נסיעה.  יש אוירה של שמחה , נינוחות וזחיחות הדעת עם ההישג של הפסגה באמתחתנו. ללא ספק הטרק הזה מוגדר כמוצלח על ידי כולם.  סטנלי הגדול, מוריד לחץ  ומשחרר , מסתחבק עם הצוות. היום בארוחת הבוקר , כבר לא צריך היה לבחון כמה אנחנו אוכלים .הוא  מרוצה במיוחד , שכולנו הגענו, ביחד, כקבוצה אחת לפסגה. הדבר  כך נראה, לא מובן מאליו, ולא קורה בכל פעם.

אנחנו יוצאים לדרך, בהובלת המדריך הצעיר אליה, כשגבינו לפסגת הקילימנג'רו , ולפנינו פרושים המדרונות הירוקים. פסגת מאוונזי תכף נעלמת מהעין.

מוונזי , ומדרונות קילימנג'רו הירוקים
מוונזי , ומדרונות קילימנג'רו הירוקים

השביל שבו אנחנו הולכים הוא בשיפוע די גדול, בעיקר בוץ ואבנים חלקות מהגשם של אתמול. למרות שבא לנו לרוץ, יש עדיין ללכת לאט ובזהירות  – זה יהיה טפשי דווקא עכשיו לשבור איזה רגל. רגע אחרי שמחשבה זו עוברת בראשי, אני מחליקה על אבן ומשתתחת .. שום נזק לא נגרם, אבל לזרו, בעל הסבלנות אין קץ לוקח על עצמו לודא שגם היום אגיע למטה בשלום, ואף לוקח ממני את תרמילי.

מזג האויר גם הבוקר לא מאכזב, בהיר ונעים והולך ומתחמם.  ככל שיורדים הצמחיה מתעבה, ציוץ ציפורים מכל פינה , ובריזה קלילה ונעימה נושבת. איזה קסם של יום.

אני מופתעת לגלות  עלי צמח הפרוטאה וכמה פרחים יבשים .  הצמח הזה נפוץ מאוד בדרום אפריקה על מיניו הרבים והוא הסמל הלאומי של אפריקה.   כאן זהו מין יחודי לאיזור ונקרא – איך לא ? – פרוטיאה קילימנג'רו.

פרוטאה קילימנג'רו
פרוטאה קילימנג'רו

לשימחתי זוהי עונת הפריחה, ולזרו המדריך דוקא שמח לאתר בשבילי כמה פורחים.

Protea Kilimanjaro
Protea Kilimanjaro

יותר מכך , הוא אף  שמח לשתף פעולה עם ענין הצילום שלי, ואנחנו מוצאים את עצמינו  מאחור, מחפשים זויות יפות לצילום, ופרחים מעניינים נוספים. הנסיון שלי לרדוף אחרי ציפורי השיר נכשל הן ממש ממש זריזות …

אנחנו עוברים בתוך שדרה של עצים שעל ענפיהן חזזיות . כתמי השמש והצל מקנים למקום קצת אוירת רפאים.

איזוב , קילימנג'רו
איזוב , קילימנג'רו

איזה תענוג! לא רק שהיום נפלא, ויש שפע של הזדמנויות צילום, ואני נושמת בקלות , אלא שאפילו את המצלמה שלי אני לא צריכה לסחוב.   האידיליה הזאת נקטעת די מהר, כשסטנלי הגדול מופיע כמשום מקום, מכיר לנו שבכל זאת צריך להגיע לשער, שולח אותי לראש הטור ומפריד ביני ובין המצלמה שלי., שנשארת אצל לזרו, הצועד במאסף. מכאן והלאה אני צריכה להסתפק במראה עיניים של המדרונות הירוקים …

מדרונות ירוקים
מדרונות ירוקים

אחרי כשעתיים וחצי של צעידה אנחנו מגיעים למחנה מווקנוה, הנמצא בגובה 3800 מטר, אליו היינו אמורים להגיע אתמול, אם היה לנו מספיק כוח. הפסקה טקטית לצרכים ביולוגיים מתארכת מעל המתוכנן , המדריכים מחליפים חוויות עם האחראי על המחנה, ועם כמה עמיתים, מעשנים איזה סיגריה לדרך..

רגע לפני שממשיכים, חברי לכיתה נעלם יחד עם המדריך הצעיר. איש הברזל מרגיע שהם פשוט המשיכו הלאה, ובוןדאי נפגוש אותם בקרוב.  כאת השביל  מוביל אותנו בחזרה ליער הגשם, רק שהיום השמש זורחת, ומה שנארה בהלוך מאיים, חונק ומעיק  היום מקסים במשחקי האור -צל שלו.

אנחנו צועדים בקצב שלא הלכנו כבר שבוע, עם כל מטר שיורדים , מרגישים שקל יותר  – אע"פ ששרידי הרגליים מאומצות לבלימת הירידה. הקצב מספיק מהיר  בשביל לשים מוסיקה מהפלייליסט של איש הברזל ולצעוד לקצבו. הקצה מספיק מהיר  ולעיתים הירידה כה תלולה – שבמקומות מסויימים נסתמות לי האוזניים משינויי הלחץ…

עוברות רבע שעה , עשרים דקות , ועדיין אנחנו לא פוגשים את חברי לכיתה. דאגה קלה מתעוררת  : אמנם השביל ברור, רחב ידיים ולא נראה שיש מקום לטעות , ואמנם חברי לכיתה הלך עם מדריך , אבל זה קצת מפתיע שעדיין לא פגשנו אותו .  עד כמה מהיר הם יכולים ללכת ?  אנחנו מתעניינים אצל המדריך היכן הוא ואם יש מקום לדאגה. המדריך רק מחייך בביטול ,עונה בתשובה בסגנון ישראלי טיפוסי " הכל בסדר" וחוזר לפטפט עם עוזרו, וממשיך ללכת בזחיחות הדעת המורד השביל, נותן לנו לרוץ קדימה…

עובר פרק זמן נוסף , ועדיין אין זכר לחברי לכיתה.  אנחנו מתחילים לדאוג  . בני הדודים מחליטים, ואני מסכימה איתם, שעל כל מעלותיו הרבות של חברי לכיתה לא נמנה אינדיבידואליזם, וממש לא מתאים לו ככה לצעוד בלי לחכות לנו . מתחילים להעלות השערות בינינו.אולי קרה משהו ? אולי הלכו באיזה קיצור דרך והלכו לאיבוד?  אולי נכנסו לשיחים להפסקה ביולוגית ונפלו לאיזה בור ? אנחנו נזכרים שהוא סוחב סכום כסף לא מבוטל אצלו , שאמור לשמש לטיפים לצוות . חברי לכיתה כבר בכיתה ט' שימש כגזבר, כמו אז גם עכשיו  הוא אמין, הוא מסודר  , ואף עשה מראש שיעורי בית ובירר מה הסכומים הנאותים לטיפ. כשאנחנו נזכרים שאתמול העברת הכספים נעשתה בגלוי במחנה, אנחנו מתחילים לחשוש, שאולי הוא נשדד ונחטף . בגישה פרואקטיבית אנחנו שולחים לו מסרון ומנסים להתקשר  – אין תשובה. מבקשים מהמדריך להתקשר למדריך הצעיר – אין תשובה . מתקשרים לשער לברר אם יודעים משהו  – לא שמעו כלום. עכשיו אנחנו באמת דואגים.  מגבירים קצב, איש הברזל שוקל לצאת בריצה קלה קדימה לחפש אותו , אבל אנחנו פוסלים זאת על הסף – חסר לנו שעוד מישהו ילך לאיבוד.. נסניונות חוזרים ונשנים של התקשרות מעלים חרס. אנחנו כבר שעה במרדף.. אל מולנו עולה סבל. אנחנו מבקשים מהמדריך לברר אצלו אם ראה משהו . מתברר שכן ראה, הם למטה , במורד השביל, עוד כמה דקות , מעבר לסיבוב נפגוש אותם. זה ביו עדו כמה דקות אפריקאיות , אבל בסופם של כמה סיבובים – הוא אכן נמצא  : עייף למדי, משועה להפסקה אבל בריא ושלם. המדריך הצעיר , ככל נראה כבר מת לחזור הביתה , אז הרביץ קצב..

נשמנו לרווחה ( תרתי משמע )!.מכאן והלאה צעדנו ביחד, כקבוצה במצב רוח נפלא , והמדריכים מאחורינו מצחקקים ומתבדחים – בודאי עלינו!.

הסבלים כבר מזמן הגיעו לשער, הציוד כבר מועמס על האוטובוס. כשהדרך הופכת לכביש עפר, ופוגשים בה רכב של ריינג'רים, סטנלי מציע לקצר מרחקים, אבל אנחנו מתעקשים לסיים את כל הדרך, עד תומה על רגלינו – במיוחד עכשיו שנהיה כל כך קל.

בשער  – חזרה לציביליזציה …

רישום אחרון בספר השומר – לציין שהגענו בשלום, ואני מגלה להפתעתי , שהמסע הזה מזכה אותנו בתעודה רישמית,שמית,  מתוארכת וממוספרת , חתומה בחתימתו של המדריך ומנהל האתר, וכוללת את השעה שבה הגענו לפסגה.

תעודה רישמית - הגעתי לפסגה
תעודה רישמית – הגעתי לפסגה

השבוע הזה , בו טיפסנו על ההר, והעפלנו על הפסגה הוא כל כך שונה מחיי השגרה שלי, שאפשר לחשוב לרגע שהיה רק חלום, באמת מן הראוי שיהי מסמך שיוכח זאת 🙂

ברטולט ברכט, כתב בפואמה שלו  "שאלות של פועל שקורא " :

אֲלֶכְּסַנְדֶּר הַצָּעִיר כָּבַשׁ אֶת הוֹדּוּ.
הוּא לְבַדּוֹ?
קֵיְסָר הִכָּה אֶת הַּגאלִים.
הַאִם לֹא הָיָה לְפָחוֹת טַבָּח אִתּוֹ?
פִילִיפּ מִסְּפָרַד בָּכָה כְּשֶׁצִּי אֳנִיּוֹתָיו
אָבַד. הַאִם אִישׁ זוּלָתוֹ לֹא בָּכָה?
פְרִידְרִיךְ הַשֵּׁנִי נִצַּח בְּמִלְחֶמֶת שֶׁבַע הַשְָּׁנִים. מִי
נִצַּח מִלְּבַדּוֹ?

(תרגום בנימין הרשב ,מתוך: גלות המשוררים, שירי סוונדבורג, 1935-1938. הוצאת הקיבוץ המאוחד)

אם אלכסנדר מוקדון ויוליוס קיסר היינו צריכים עזרה , אל על אחת כמה וכמה אנחנו. את ההר הזה לא כבשנו לבדנו, צוות גדול של עשרים איש ליווה אותנו במשך שבוע שלם, סחב את הציוד שלנו, הרכיב את אוהלינו, הכין את ארוחתינו, הביא מים מהמפל בעמק הסמוך. סטנלי הגדול, ושני מדריכיו העלו אותנו פולה פולה להר, והורידו אותנו צעד צעד בשלום. במשך שבעה ימים סטנלי בעיניו החדות עקב אחרי בריאותינו ושלומינו, עודד אותנו כשנפלה רוחינו, וחגג איתנו את הצלחתינו.  ועדו שבוע או שבועיים הם יעשו שוב את המסע הזה עם חבורה אחרת…

הצוות שהעלה אותנו לקילימנג'רו
הצוות שהעלה אותנו לקילימנג'רו

כמה מילות תודה, מחלקים טיפים, לחיצות ידיים , חבוקים, עולים לאוטובוס כולם ביחד ונוסעים בחזרה לארושה – תם ונשלם.

בנסיעה חזרה , הצוות כך נראה במצב רוח מרומם שר לנו את שיר קילימנג'רו , ואנחנו שרים להם את  " שי לנוע , לנוע .. " שהפך להמנון הטרק. אני מקשיבה לשירה , מהרהרת בשבוע שעבר עלי, ב15 הדקות שעל הפסגה, ועל כך שדברים מסויימים בחיי יראו כבר אחרת. חבר לעבודה, שטייל בזמנו באיזור ההימליה, סיכם יפה את התחושה של סיום הטרק  : " אתה יורד מההר, ומרגיש שאתה אדם אחר".

קילימנג'רו היה טוב אלינו. ורגע לפני שאנחנו נפרדים, מעיקול בכביש , אני מספיקה לצלם  תמונה של השלגים שעל הקילימנג'רו, רגע לפני שמתכסים בעננים.

קילימנג'רו - עננים ושלגים.
קילימנג'רו – עננים ושלגים.

הטרק שלנו תם ונשלם אבל הביקור בטנזניה עדיין לא הסתיים . אנחנו נפרדים בצער רב בערב מיזם הטרק, ששב לביתו,וארבעתינו נשארים  יומיים של ספארי  ( על כך בפוסטים הבאים).

מצרפת שוב את הקישור לאתר של סטנלי הגדול עם המלצה חמה  :

http://www.tanzaniatrekking.com/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *