גן עדן על פני אדמות – מכתש נגורונגורו

למלון שבו אנחנו מתאכסנים , הנקרא "בית החווה" Farm House , הגענו ערב קודם, עם החשכה ולא הספקנו להנות מיופי המקום. ארוחת הערב המצויינת שאכלנו ערב קודם , והצוות הנעים והקשוב , והחדרים הנעימים והמרווחים בהם ישנו, גרמו לנו לשקול ולבטל את תוכנית הספארי להיום, ופשוט להשאר ולהנות מהמקום.  בסופו של דבר את הספארי לא ביטלנו, אבל לקחנו את הבוקר באיזי, פולה פולה, בקצב של אפריקה.

למרות שהתעוררתי עם קרניים ראשונות של אור, בניגוד להרגלי לא זינקתי מהמיטה והסתערתי על היום החדש חמושה במצלמה ונכונה לעוט על כל פריים פוטנציאלי , אלא שכבתי לי סתם כך בנחת, מתבוננת מבעת למרפסת על היום העולה , מאזינה לציוץ הציפורים.

בוקר
בוקר

את ארוחת הבוקר אנחנו אוכלים ארבעתנו על מרפסת מבנה חדר האוכל אל מול הנוף  : מלפנינו משתרעת חלקה ענקית  שבה לצד פרחי נוי צבעוניים, גדלים גם מיני חסות, עשבי תיבול וירקות. מרחוק, צללית לוטה בערפל של הר, ועצי דקל. החדרים עצמם נמצאים בתוך חורשת עצים.

גינת "בית החווה"
גינת "בית החווה"

על העץ הסמוך מקהלת ציוצים – להקה ענקית של אורגים בונה שם את קיניהם. לנגד עינינו מדי פעם עוברת אנפה, או חסידה. מגדיל לעשות מארבו אחד, שנוחת ממש על המרפסת, מתנהל בה כמו בשלו , עוצר לפתח הכניסה ולחדר האוכל עומס ומהסס , כחושב : לאכול ? או לא לאכול ?

מרבו, אורח לארוחת בוקר
מרבו, אורח לארוחת בוקר

המקום בהחלט משרה אוירה של קולוניאליזם, ולא קשה לדמיין את האדונים הלבנים והגברות הלבנות, החיים באחוזות כאלה באפריקה, המתוחזקות על ידי צוות עובדים ענק וקשוב. נראה שעובדי המקום מנחים את רצונותינו עוד לפני שאנחנו מבקשים אותם .

קשה מאוד להפרד מהיופי והנינוחות שמשרה המקום הזה, אבל בוני, המדריך שלנו כבר מחכה. בדרך החוצה אנחנו עוברים בבופה , שממנו כל אחד מרכיב את ארוחת הצהריים שלו  : מיני לחמים, קישים, מאפים, ירקות, עוף ונקניק. עובד המקום אורז לנו בזריזות קפסה לטעמנו, ואנחנו יוצאים לדרכנו.  מקום הלינה מומלץ ביותר.

בית החווה
בית החווה

אנחנו רחוקים כחצי שעה נסיעה מהכניסה לאתר השימור נגורונגורו. נגורוגורו הוא הקלדרה השלמה הגדולה ביותר בעולם, ונוצרה כתוצאה מקריסתו של הר געש לפני כשני מליון שנים : שטחו 260 קמ"ר ועומקו כ610 מ'. נגורונגורו הוא אחד מבין 7 הרי גשע הנמצאים באיזור  ,אחד מהם פעיל, המכונה בשפת המסאי "הר האלוהים".בתוך נגורונגורו עובר נחל, וישנם מספר מעיינות – המזינים את האגם המליח שבו. התנאים המיוחדים יצרו מערכת אקולוגית יחודית בה בשטח יחסית קטן חיים כ25,000 בעלי חיים גדולים , המהוים יצוג למרבית בעלי החיים של מזרח אפריקה  : עדרים של פרסתניים : גנו, זברות, תאו, צבאים.  פילים והיפופוטמים, קרנפים צרי שפה  ( " קרנפים שחורים") וטורפים : אריות, נמרים, צבועים ותנים. לא מפתיע שהמקום הפך מוקד משיכה לתיירים , ועוד בימי השלטון האנגלי זכה להחשב כאיזור שימור. השלטונות באיזור מנסים להגביל את תנועת התיירים במקום, ודורשים דמי כניסה יקרים למדי על ירידה למכתש  ( כ200 דולר לרכב, בנוסף לכ50 דולר דמי כניסה לאדם ), ודורשים מהמדריכים להגביל את השהות במקום לכחצי יום . לא פעם שמעתי אזהרות על כך שעל כל אריה יש כ50 ג'יפים המקיפים אותנו. אנחנו מגיעים מחוץ לעונה ולכן תנועת התיירים דלילה. בעוד בוני עוסק ברישום ותשלומים, אנחנו מבלים זמן מה במרכז המבקרים המעניין בכניסה : המציג מידע על הווצרות המכתש, על הצמחיה , בעלי החיים ותושבי האיזור. שןם דבר מכל הנאמר ומצולם במקום אינו מכין אותי למה שאני עומדת לראות .

אנחנו חוזרים לרכב, ובוני מוביל את הג'יפ בטיפוס איטי במעלה ההר אל שפת המכתש, הכביש עובר בתוך איזור ירוק ועשיר בצמחיה. בנקודת התצפית ממנה אמורים לראות את המכתש, מקבל את פנינו ערפל, המסתיר לחלוטין את המראה. בוני מרגיע אותנו שהערפל יתפוגג, ונזכה לראות נוף ובעלי חיים.

נגורונגורו בערפל
נגורונגורו בערפל

בצידי הדרך ניתן לראות בני מסאי הפוסעים לדרכם לבושים בבגדיהם המסורתיים, וכשנפתח הנוף ניתן לראות כפרים כפרים במורדות הירוקים נגורונגורו. המקום הוא אתר מורשת עולמית  ומוגדר כאיזור שימור . בניגוד לפארק לאומי איזור שימור כולל גם אוכלוסיה מקומית המורשית להשתמש במשאבי הפארק לצרכיה, ולקיים את אורך החיים המסורתי שלה. וכך אנחנו רואים בני מסאי הנוהגים את עדריהם אל המרעה, צופים אל צבירי בקתות הבוץ , ואל החיים השוקקים המתנהלים בהם : נשים, גברים וילדים עוסקים בעיסוקיהם, הולכים בזוגות או בקבוצות,או משוחחים.

חיי כפר, נגורונגורו
חיי כפר, נגורונגורו

ואי אפשר כמובן בלי קצת שואו לתיירים : בצידי הדרך אנחנו רואים ילדים עם פנים צבועות בנקודות שחורות , ונער עוטה עטרת נוצות לראשו . העיטור על הפנים אמור לסמן נערים לפני מילה , אלא שהילדים נראים לי צעירים מדי , והנוצות על הראש מסמלות נער שעבר את טקס המילה. ללא ספק , הם מצטלמים נהדר.

ילדי מסאי, נגורונגורו
ילדי מסאי, נגורונגורו

אנחנו עוצרים ליד עדר קטן זברות שעומד קרוב לכביש משני צידיו, ובעוד אנחנו מצלמים עובר גבר מסאי בצעדה נמרצת ומנופף לנו לשלום. מה רבה תדהמתנו , כשעדר הזברות ממשיך בשלו ואינו בורח למראה האיש. המסאי חיים בעיקר על הצאן והבקר שהם מגדלים ואינם צדים בעלי חיים, כך ששנים של חיים משותפים לימדו את הזברות שאין מה לחשוש. הן מכירות את ריחם של המסאי ולא פוחדות , אך אם ירד תייר או אפילו טנזני שלא מהמקום , יברחו הזברות מהמקום בדהרה. דו קיום אדם ובעלי חיים הוא אפשרי והנה ההוכחה לפני . המקום הוא ללא ספק גן עדן.

דו קיום
דו קיום

כשאנחנו מגיעים לשפת המכתש ומתחילים לרדת פנימה, הערפילים נעלמו כמעט לגמרי, ולפנינו נפרש המכתש הירוק בעונה זו של השנה , ואגם במרכזו . צבירי כתמים כהים הפזורים על פני העשב, הם העדרים הרועים.  אנחנו ללא ספק נמצאים אצל  פתחו של גן עדן.  עם הירידה למכתש מתבהר ומתחמם , השיחים בצידי הדרך מנוקדים בפרחים  צהובים, וורודים,והבריזה הקלה מביאה איתה ריחות מתוקים של פריחה. המראות הם מראות ארץ בראשית , אולי קצת פריהיסטורית – אני ממש מחכה שיופיע לי איזשהו דינוזאור…

עדרים בנגורונגורו
עדרים בנגורונגורו

ככל שאנחנו מתקרבים אל תחתית המכתש, הכתמים הכהים הולכים ומקבלים צורה של בעלי חיים : עדרים של גנו וזברות ובאפאלו. לצד מקווה מים קטן אנחנו פוגשים ילד הרועה את עדר העיזים שלו . העיזים חולקות את שטח המראה והמים עם הזברות והגנו  – וכולם כך נראה, חיים ביחד בשלוה ובנחת . המראות נראים כמעט בלתי מציאותיים.

באפאלו במנוחה
באפאלו במנוחה

אנחנו נוסעים באיטיות לאורך הדרך במכתש, לכל כיוון שנביט , עדרים. פס ורוד בקצה אחד של האגם הוא אינו אלא להקת פלמינגו גדולה, הנמצאת רחוק מדי בשביל המצלמה שלי , כמעט רחוק מדי בשביל המשקפת.

פסי צבע, נגורומגורו
פסי צבע, נגורומגורו

בוני מסב את תשומת ליבנו לצבוע העובר מאחורי קבוצת צבאים רועים, הצבאים אינם בורחים. הצבוע, כשהוא לבד לא יתקוף צבאים בוגרים, מכיוון שלא יוכל לגבור עליהם. כשמאזן הכוחות ידוע – אין טעם לבזבז כוחות על נסיונות סרק או בריחה מיותרת.. אני מתחלחלת מהמחשבה שהילד ועדרו נמצאים במרחק קטן מכאן , אבל גם עליו ככל הנראה חל הכלל…

הצבאים והצבוע
הצבאים והצבוע

בוני משייט לו בנחת לאורך השביל, עוצר ליד בעלי חיים מענינים, מעשיר אותנו מידיעותיו, מוצא לנו זויות צילום מענינות.

קרב צמוד, נגורונגורו
קרב צמוד, נגורונגורו

מלבד מיני פשושים קטנים , יש במקום שפע גדול של ציפורים גדולות  – החל מהאיביס , דרך חסידות ואנפות ,ועד לעגורים עם ציצית זהובה ( הציפור הלאומית של קניה השכנה) ובחוברה הציפור הגדולה ביותר שעפה.

IMG_3469

אנחנו אפילו זוכים לראות מרחוק קרנף צר שפה אחד בודד, וכמה היפופוטמים במאגר קטן של מים, לפני שאנחנו  נוסעים לפינת הפיקניק  – הפינה היא מדשאה טבעית ורחבת ידיים, סביב לאגם, בו רובצים להם בנחת כמה היפופוטמים. ההיפופוטם ידוע כחיה מאוד מסוכנת , האחראית למותם של לא מעט אנשים בשנה, אבל המדריך מזהיר אותנו דוקא מפני ציםורים גדולות למדי המרחפות מעלינו  – הן תוקפות כל מי שאוכל בידו – וממליץ שנסיים את ארוחתינו באוטו, לפני שנצא לחלץ עצמותינו לאורך האגם.

זהו יומינו האחרון בטנזניה,ואנחנו מנסים הדחיק ככל האפשר,אבל המדריך מודיע לנו שעלינו להתחיל לנסוע לכיוון היציאה, כדי שנגיע בזמן לארושה – מרחק כשלוש שעות נסיעה . אנחנו עושים את דרכנו לכיוון היציאה. מקבץ מכוניות בהמשך הדרך נראה מבטיח.

יש שם אריה ?
יש שם אריה ?

מקבץ כזה יכול להעיד רק על דבר אחד  : טורפים. אנחנו מתקרבים וכבר מרחוק מבינים שהפעם זה – זה !  ללהקת האריות היתה כך נראה הצלחה בשעות הלילה, וכעת הם נהנים מעמלם. לביאה אחת עסוקה באכילה מפגר של באפאלו. מסביב בתוך העשב נחים חבריה ללהקה : אנחנו סופרים שלושה אריות ושמונה לביאות סך הכל. המומים אנחנו עוצרים להסתכל ( המדריך שלנו כמובן ידע על כך מראש, האריות האלה נצפו כבר מהבוקר, וימשיכו לאכול מהפגר הזה במשך כל היום , והוא סידר כמובן את הקטע הזה כגראנד פינלה, וכמובן זירז אותנו להמשיך ולנסוע, כדי שנוכל לצפות ולצלם כאוות נפשנו .הוא לא סיפר לנו כמובן דבר, כדי שנוכל לנסוע בנחת, ולהנות גם מהרוגע הנפלא של גן העדן שבו אנחנו מבקרים )

להקת אריות, אוכלים
להקת אריות, אוכלים

ההתרחשות קרובה יחסית אלינו, אנחנו צופים בלביאה האוכלת , בשקט שמסביב שומעים אותה מכרסמת. לביאה אחרת נחה מצידו האחר של האוטו , נושמת בכבדות . המדריך מציין שמרדף כזה דורש מהאריות המון אנרגיה  ומאוד מחמם אותם, לוקח זמן להתאושש.  מסביב ללביאה מסתובבים כמה תנים , שומרים על מרחק בטוח, מנסים להתקרב. כשהם מתקרבים יותר מדי , לא נדרש ללביאה דבר מעבר לישור מבט לכיוונם והם בורחים. ככה זה כשאת המלכה..

אנירוצה גם...
אנירוצה גם…

מרחוק אנחנו רואים בצבוע מתקרב, גם הוא רוצה את חלקו , הוא מקיף את הלביאה והפגר ממרחק בטוח, לא מסיר את עיניו.  מרחוק אנחנו רואים עוד שני צבועים קרבים, כל אחד מכיוונו. שלושתם חוברים יחד, עומדים קרובים , כאילו עורכים מועצת מלחמה, מטקסים עיצה.לשאלתי, מסביר בוני, שהנשרים יגיעו מאוחר יותר , כשבאמת ישארו רק שאריות.

בינתיים בהאריות משנים פוזיציות בסביבתינו : לביאה אחת ניגשת לשלולית הקרובה לשתות

IMG_3443

, אריה אחד ניגש לחברו , נוגח בו בידידות , ונשכב לצידו , שתי לביאות מתפרקדות על הכביש , מעתה כל רכב יצטרך לזגזג ביניהם  באיטיות , ללא ספק הן מלכות הכביש.

מלכת הכביש
מלכת הכביש

הצבועים שלנו מתקרבים לפגר הבאפלו בשלישיה , עכשיו בשלישיה , נראה שאגרו אומץ לתקוף, גם כמות התנים המרחפים במרחק בטחון , התרבו. לביאה אחת , שהחליטה שכל העסק עומד לצאת משליטה, קמה ובריצה קלילה מתקרבץ אל הפגר , אוכלי הנבלות מיד מתרחקים למקום בטוח, לא מסירים מבט ממנה

הזמן עובר , אנחנו מרותקים למראות . החיים הם סרט של נשיונל ג'יאוגרפיק.  מספר ג'יפים פינו את מקומם, ואנחנו מבקשים מבוני לשפר עמדות . הוא מסובב את המפתח , מנסה להניע, אך שום דבר לא קורה. מנסה בשנית, ובשלישית .. כלום. האוטו לא מניע. המצב הוא כזה  : אנחנו כאן כמעט לבד, מסביבינו ספרנו שלושה אריות , שמונה לביאות , שלושה צבועים, ושבעה תנים , והאוטו לא מניע. בוני לא נראה דואג במיוחד, והמצב כל כך הזוי שלא נותר אלא לצחוק.. הבעיה הזאת תפטר איכשהו, אבל כרגע בדיוק נראה שיש התרחשות באיזור הפגר  : תן אמיץ וחצוף הצליח להתגנב ולחטוף עצם עם לא מעט בשר עליה, ומנסה לברוח, מיד עטים עליו הצבועים, מאגפים אותו , וצבוע אחד מצליח לחטוף ממנו את שללו ולרוץ .

IMG_3432אבל לא סתם זכה הצבוע בשם הרע שלו  , מרגע שחתיכת הבשר בפיו , מגביר הוא מהירותו ובורח לשני חבריו, שתחילה מנסים לדלוק אחריו, אך מוותרים. IMG_3433

בכל ההתרחשות הזאת , הלביאה לא הראתה אף סימן התרגשות  ובאמת בשביל מה לבזבז אנרגיה ברדיפה אחרי חתיכת עצם , כשלפנייך מונח רובו של באפאלו ?

בעית הסטרטר נפתרת, כשג'יפ שכן  דוחף אותנו, ובוני מניע. אנחנו עומדים עוד זמן מה וצופים בבעלי החיים , לפני שאנחנו ממשיכים לכיוון היציאה. זהו לי ביקורי השלישי בספארי באפריקה  , אבל פעם ראשונה שאני רואה מחזה כזה..

אמנם אנחנו מבלים במקום רק יום אחד אבל נראה שאפשר לשהות כאן עוד יום יומיים. באיזור השימור נמצאו ממצאים פריהיסטורים של האדם הקדמון ונבנה מוזיאון , ישנם מקומות לטיולים רגליים, ניתן לבקר בכפר של בני מסאי ולראות מקרוב את אורח החיים שלהם. מידע נוסף אפשר למצוא כאן.

מבחינת אפשרויות לינה, ניתן ללון גם באיזור השימור, על מדרונות המכתש, אבל העלות היא כמובן יקרה יותר.

לא רחוק מהמכתש, בדרך חזרה לארושה אנחנו עושים עצירה להתרעננות ולקפה , במטע קפה. אם המלון השרה עלי אוירה קולוניאלית , במקום הזה אני בטוחה שנסעתע בזמן . את פנינו מקבל גרמני גבוה , לבוש בחולצה מכופתרת, מכנסיים קצרים, רגליו הארוכות נתונות בגרביים ובנעליי שרוכים אלגנטיות , הוא מברך אותנו באנגלית במבטא גרמני כבד, מודיע שהוא לצערו כרגע בישיבה, ומזמן גברת מקומית , שתלווה אותנו . אנחנו מוזמנים למרפסת של בית החווה , הצופה לגינה לא נגמרת, ומושבים סביב שולחן ענק. על הקירות מגוון פוחלצים, ומפות של טנזניה בגרמנית מלפני כמאה שנה.  הקפה המשובח , מזן ערביקה, מוגש במהרה לשולחן, מלווה בעוגה. הקפה גדל בחווה. ערביקה נחשב זן קפה מעודן יותר וקשה יותר לגידול , הוא צריך תנאי לחות  וטמפרטורה מסויימים, וגדל רק בטווח גובה מסויים , מרגע שתילת העץ , ועד שמניב פרי לוקח כ9 שנים. הזן השני רובוסטה , פחות יוקרתי אבל עמיד יותר  נפוץ יותר וקל לגדל אותו. אני נזכרת בכתבה מעניינת בכלכליסט על מצב הקפה בעולם, ובתחזית שלה על כך שערבעקה עומד להעלם מן העולם , וממהרת לרכוש לי סטוק קטן  ( 7 דולר ל500 גרם, ערביקה משובחת טחונה וקלויה )

הפסקת קפה
הפסקת קפה

את מרבית הדרך לארושה אנחנו נוסעים בשתיקה, מהרהרים על נפלאות היום הזה. שעות אחר הצהריים שוב מוציאות את כל תושבי העיירות לרחובות , ושוב אני מתפעלת מיופיו של הבאלאגן שוקק החיים הזה.  בוני שוב עוצר בפינת הבננות , והפעם מצטייד באשכול צהוב עבור בני משפחתו. בהמשך הדרך הוא עוצר לקנות פחם, לבישול ולהסקה, ונכנס למעבה כפר כזה, שהוא אינו אלא  בתי לבנים לא מטויחות , ורחובות עפר. בסמוך לכפר שוק מקומי  : זהו שוק שבועי שמשרת את בני המסאי בסביבה : בשוק נמכרים פירות וירקות , כלי בית , בגדים, והוא הומה וצבעוני.

IMG_3489

ושוב עם קרניים אחרונות של אור , אנחנו מתקרבים לארושה. אנחנו חוצים את העיר כבר בחשיכה, החנויות סגורות ומסוגרות , אבל העיר שוקקת חיים  : דוכנים שונים נפרשו על מדרכות העיר, והעוברים והשבים ממשיכים בקניותיהם. אפריקה כך נראה אינה נחה לרגע…

IMG_3529

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *