מקום העבודה שלי הוא שמורת טבע בתחום ההיטק. בניגוד למקובל בענף , אנשים רבים עובדים בו שנים רבות , עשר שנים ואף למעלה מזה. גם אני אחת מאלה.יש במקום העבודה שלי אוירה משפחתית. בכל שנה מתקיימים אירועים בהם נפגשים מחוץ לעבודה, לעיתים עם בני הזוג לעיתים עם כל המשפחה. עם השנים נוצרו חברויות עמוקות בין האנשים, ובשיחות שולחן ארוחת הצהריים או פינות קפה , למדנו להכיר זה את משפחתו של זה רק מתוך הסיפורים. אז כשמקום העבודה מארגן טיול משפחות בשבת בשיא עונת הירק והפריחה, אך טבעי לבוא …
מזג האויר בבוקר ערפילי ואביך, אך המרחבים הירוקים, המנוקדים בפרחים, הנגלים אלינו לאורך כביש שש מבטיחים שמה שלא יהיה – לחות ירוק בעינים נראה. הרחוב הראשי של בית לחם הגלילית מטופח בצמחיה מגוונת ופורחת, כליל החורש המלבלב בפרחיו הורודים, בולט על רקע בתי האבן.
אנחנו מתכנסים בשעת בוקר מוקדמת בשבת ומתחילים את הטיול שלנו בין בתי האבן של בית לחם הגלילית , ישוב שנוסד על ידי הטמפלרים,גרמנים שבאו לחיות בארץ הקודש. בניגוד לישוביים היותר עירוניים בחיפה , תל אביב וירושליים, בית לחם הגלילית היתה ישוב חקלאי. הגרמנים שבנו את בתיהם הביאו איתם שני דברים , שהוטמעו היטב בתרבות הארץ ישראלית . הדבר הראשון הוא מונחים משפת הבנין : שפכטל, שליכט, צול – כל אותן מילים ששגורות בפי הערבים שבונים את בתינו, מקורם בשפה הגרמנים ובטמפלרים שיבאו אותם לארץ. הדבר השני הוא חברה בע"מ : בעת השלטון התורכי, רק אזרחי תורכיה יכלו להחזיק קרקע בבעלותם ( לרשום אותה בטאבו – מילה תורכית ). הטמפלרים רצו לרכוש קרקעות ולהתישב על אדמת הארץ , אך הם לא היו אזרחי תורכיה. הפתרון שנמצא ( לפי השמועה על ידי עורך דין יהודי) הוא רישום המושבה כחברה בע"מ בתורכיה . החברה, בהיותה תורכית , יכולה להחזיק קרקעות , בעוד שבעליה אינם חייבים להיות תורכים.
נחמד לפגוש את עמיתי לעבודה בבגדים של טיול. חלק מבני\ בנות הזוג אני כבר מכירה שנים ואנחנו מתעדכנים, על החדשות מאז הפגישה הקודמת.. גם חלק מהילדים כבר מכירים. גם עובדים חדשים ומשפחותיהם מתקבלים בזרועות פתוחות. יותם מזדרז לאמץ לעצמו את ה Program Manager החדש שלנו, חובב צילום , מצלמות ואביזריהם. עיניו של יותם נדלקות כשהוא מוציא ממכוניתו חצובה, מחבר אליה, סליידר ועליו מצלמה ,. יותם מיד פותח בסט של שאלות , ומכאן אובדים עקבותיו .. מדי פעם במשך הטיול אנחנו רואים אותו , צועד בחברתו של ה PM , נושא בשבילו את חצובתו , ומתעניין ( לא יאומן כי יסופר ) בטכניקות לצילום סרטוני וידאו על פרחים …
אחרוני הטמפלרים עזבו את הארץ בפרוץ מלחמת העולם השניה, מכיוון שנחשדו על ידי השלטון הבריטי כמשתפי פעולה ומרגלים, חלקם אף נכלאו, ובבתי הטמפלרים חיים כיום ישראלים, ששפצו את הבתים, חלקם משמים כחדרי אירוח, גלריות ובתי קפה.
בית לחם הגלילית שמרה על צביונה החלקאי, ולתושבים רבים יש רפת, לול או חממות. כמובן בהתאם לרוח התקופה הם פותחים את עסקיהם לחויות חקלאיות ופעילויות משפחתיות למיניהם, וחממה כזאת, המכונה קטופותי, היום בתוכנית.
אך תחילה יש לפתוח את היום לפי מיטב המסורת הגלילית – תה, קפה ופיתות על סאג'.
לא יאומן עד כמה הפעילות הבסיסית הזאת, של הכנת פיתות מבצק, שובה את לבם של גדולים וקטנים.
בעוד האיש וסמדר עסוקים בהכנת פיתות בזה אחר זה, אני עוקבת במצלמתי אחרי עדר עיזים. הרועה, כמו לכבוד שבת , לבוש בחולצה מכופתרת ומכנסיים אלגנטיות , ומשוטט בנחת אחרי עדר עיזיו. " תעלי, תעלי" הוא קורא להם ומחרחר בפיו, ועיזים באות . והוא לאות הוקרה מפנק אותם בעלי אלון ירוקים. אנחנו מגלגלים בינינו שיחה של דא ועל הא, על מזג האויר, ועל היובש השנה .. לא מספיק ירוק פה הוא מתלונן. השיחה הנינוחה נקטעת , עם צלצול הנייד שלו. העיזים , מאבדות עניין ומתרחקות , והוא רודף אחריהם.. שיא הפסטורליות .
לאחר כמות נכבדת של פיתות , כוסות תה וקפה, והסתלבטות על הדשא הירוק אנחנו מזומנים אל החממה.
הילדים (והמבוגרים) מקבלים סלסלות ומוזמנים להכנס אל החממה, לשמוע הסברים על הגידולים שבה, לקטוף לעצמם עלים, מלפפונים, אפונים, ושאר ירקות לנשנש כאוות נפשם , וגם למלא את הסלסלה , לקחת הביתה.
סמדר משנסת מותניה ויוצאת למלא את סלה ב.. קישואים. הקישואים הקטנים עם הפרחים הכתומים היפהפיים נראים לה מזמינים במיוחד ואלמלא אריק נוקט בפעולת מנע, היינו חזורים הביתה עם קישואים לשנה. מעולם ירק משמים זה לא זכה לעדנה כזאת .
הבאה בתור היא חסה, שנאספת אל הסל במצוותו של יותם .
אנחנו מופתעים לגלות שלמלפפונים יש קוצים קטנים. עובד החממה מסביר שלכל המלפפונים יש קוצים, פשוט עד שהם מגיעים לסופר הם נשחקים. הקוצים לא מפריעים לנו לנשנש כמה בייבי מלפפונים הישר מהטבע.
מיני תבלינים, בצל ירוק, אפונת שלג מתוקה שנאכלת על תרמיליה – והסל עולה על גדותיו.
כל העסק הזה, של אכילה , וקטיף מעייף למדי אבל לא מוותרים על טיול ביער.או יותר נכון חורש. בארצנו אין יערות של ממש אלא רק חורש , המכונה ים תיכוני. והחורש בה אנחנו מטיילים הוא חורש של אלונים. הקבוצה די גדולה, וגילי הילדים נעים בין חודשים ספורים, לבני נוער – אנחנו משוטטים לאורך השביל בחורש, עוצרים מדי פעם ליד צמח מעניין או חרק, או סתם ממשיכים. שקט, רוגע, פסטורליות.
למרגלות האלונים הירוקים פרוש שטיח עדין וירוק, המנוקד ברקפות, כלניות , פרגים, מרגניות. לאורך הדרך פזורות איריות – הידעתן שהפרח שלהן טוב למאכל , ואספרגוס בר. והקידה השעירה הצהובה מפיצה ריחה המתוק.
האובך מהבוקר מתפנה לערפילים קלים ולקרירות, השמוסיפים לאוריה של החורש, והופכים אותו ליער קסום. האם יתכן שכל זה בארץ ישראל ? גם הנינוחות שנוחתת עלינו היא לא אופיינית …
להקת חסידות עוברת מעלינו ואחריה עוד אחת , מזכירה לנו, שהירוק הזה הוא כאן , כמוהן אורח לרגע. יש למהר , לצאת אל הטבע, להרים ראש ותפוס אותו במבט , לפני שיעלם.
