טרק משפחתי יום 1 : מאלפטאואטן להראפטינוסקר

מרחק  : 12 ק"מ

עליה : 490 מטר

מזג אויר  : 9 מעלות , רוח חזקה מאוד , מעונן

מים  : נשתו כ 2 ליטר על ידי כל המשפחה

ביגוד  : חולצה תרמית , פליז , מעיל רוח , כובע , כפפות

זמן הליכה  :7 שעות

אנחנו מתעוררים מוקדם ומתחילים בהתארגנות. בחוץ רוח חזקה, אבל מבעד לעננים חודרות קרני שמש וכתמים כחולים של שמיים מבצבצים. תאורה דרמטית ומפתיעה לאגם הברבורים ולהרים שמסביבו.

אלפטאואטן, אחרי הסערה
אלפטאואטן, אחרי הסערה

גם ארוחת הבוקר מפנקת : יש חלב לקורנפלקס לילדים, יש "סקיר" (מעדן חלב איסלנדי ) להורים, מטגנים ביצה-כבקשתך, ירקות לסלט ופירות. אוכלים בנחת, כולנו מסביב לשולחן. התארגנות הבוקר על מי מנוחות. איננו תלויים באיש. לפנינו רק 12 ק"מ של הליכה , ויום הקיץ האיסלנדי הארוך כולו לפנינו. ההתארגנות כוללת אריזה של אוכל למהלך ההליכה: מארגנים סנדביצ'ים לכולם למהלך היום, מוסיפים פרי ונשנושים . אורזים את הציוד. שוטפים כלים. מוכנים לצאת אל הדרך …

רגע לפני שיוצאים, אני מודאת שוב את מזג האויר ליומיים הקרובים. לא צפוי גשם, הרוח תלך ותחלש במהלך היום, מחר יהיה חמים עוד יותר. איסלנד מאירה לנו פנים.

9:30 בבוקר, מתחילים הליכה.

מתחילים מסלול , שימו לב לתמרורים.
מתחילים מסלול , שימו לב לתמרורים.

החלק הראשון של המסלול הוא הליכה במישור בעמק רחב הידיים בו אנחנו נמצאים. אנחנו הולכים אל ההרים הירוקים. הרוח חזקה הבוקר, ואנחנו הולכים נגדה. אבל מצב הרוח המשפחתי  טוב. עם ההליכה ונשיאת התיקים על הגב, מתחממים…

עוד מעט מתחילים עליה
עוד מעט מתחילים עליה

לא פשוט לצעוד כולנו כקבוצה. בני הנוער צעדיהם קלים למרות התיקים על גבם. הם מלאי מרץ מוכנים אל האתגר. האיש נושא את המצלמה , הנופים כל כך יפים שיש חשק לעצור ולצלם שוב ושוב, דבר שמקוממם את בני הנוער. הקטנה צועדת בקצב שלה עם חלומותיה ומחשבותיה, משתרכת מאחור. הגיק דוקא עכשיו רוצה לדבר על מחשבים. ואנחנו המבוגרים רק רוצים לספוג את המראות בשקט. כמו בכל פעילות משפחתית גם כאן עלינו יהיה לאזן בין כל הרצונות. אני מאפשרת לבני הנוער להתקדם קדימה כל עוד הם בתחומי ראיתי והולכת לצד הקטנה. האיש לחוץ מכך שאנחנו משתרכות מאחור. השביל בולט, מסומן היטב, משורי , אבל בכל זאת הוא דואג.עוצרים להפסקת שתיה קלה, מוציאים גומגומונים (סוכריות גומי) לתדלוק. מתחילה מריבה. הקטנה נעלבת. מסתירה פניה בתוך הטחב הירוק, מרימה ישבנה אלעל ומסרבת להתקדם.בני הנוער מאבדים את סבלנותם, מתלוננים שקר להם ורוצים להמשיך. הגיק , הצד השני של המריבה, צועק ורוטן "למה בכלל באנו לפה, בואו נחזור באוטובוס!" נו טוב, זה לא שחשבתי שיהי פשוט … מפשרים בין הרבים. מחלקים כוחות מחדש. ממשיכים ללכת .

הפבקה קלה למנוחה
הפסקה קלה למנוחה

לאחר מעט יותר משעה וכשני קילומטר של הליכה, אנחנו מגיעים אל גדתו של הנהר  הנהר לא רחב במיוחד אבל נראה עמוק  והאבנים המציצות מתוכו חלקות ורטובות ולא ממש מאפשרות מעבר נוח. יחד איתנו מגיעים מצידו השני של הנהר שני טיילים – סיור קצר על הגדה והם מחליטים לקפץ מעל האבנים. שנים שלושה צעדים והרגל במים הקפואים. הם לא מתרגשים. את 12 הקילומטרים הם עשו בכשלוש שעות , הרוח היא גבית עבורם וסייעה להם מאוד. הם שוקלים להמשיך ולעשות גם את המקטע הבא 15 ק"מ במהלך היום ( אוי, הספונטניות , הספונטניות )

אנחנו מחפשים את המקום הרחב ביותר, בו הזרימה איטית והנחל רדוד, ומתארגנים להוריד נעליים. אין מצב להרטיב את הנעליים.

המוזיקנט מחליט לנסות את מזלו ולקפץ מעל האבנים. אני מזהירה אותו שאם הוא יפספס, יצטרך להלך רטוב כל הדרך וגם ככל הנראה למחרת. הוא מהנהן בחיוך בוטח . נעליים רטובות הן מתכון ליבלות, אני ממשיכה – אבל הוא בשלו .  אני מחליטה – אולי בטיפשות – כנראה שלפעמים צריך ללמוד דרך הרגליים, ומאפשרת לו לקפוץ. הוא בוחר לעצמו קטע צר במיוחד, בו המים גועשים, ומקפץ שלושה – ארבעה צעדי ענק. צעד אחרון, חצי נעל במים והוא על הגדה השניה. יבש! חוגג הוא את נצחונו – אני יבש!

אנחנו אמיצים ופזיזים פחות שולפים את סנדלי-שורשינו , חולצים את הנעליים, קושרים את השרוכים ביחד, ומתכוננים למעבר. האיש עובר ראשון עם המצלמה. .על פי גובה המים ותגובתו לקור אנחנו מחליטים , שהקטנה תועבר מעל הנחל אל הגדה השניה על גבו. האיש מוריד את תרמילו, וחוזר שוב לצלוח את המים הקרים. כעת הוא מעמיס על גבו את הקטנה ושוב אל קור המים . המוזיקנט מנציח את הרגע …

חציית נהר הפשרת שלגים , בדרל מאלפטאואטן
חציית נהר הפשרת שלגים , בדרל מאלפטאואטן

הבאים בתור הםהנערה והגיק, אוחזים ידיים ומצחקקים נכנסים אל המים. במהרה הצחקוק הופך לצעקה. קרררר

אוחזים ידיים , יותר בטוח לחצות בשניים
אוחזים ידיים , יותר בטוח לחצות בשניים

ועכשיו , אני במאסף …

צלחנו כולנו את המעבר. כולנו יבשים וכל חפצינו איתנו. אנחנו מזדרזים לשוב אל נעלינו וממשיכים בדרכנו. כעת מתחילה העליה. בפעם הקודמת ירדתי את הירידה הזאת במהירות האפשרית, בגשם שוטף, ספק יורדת ספק מחליקה בבוץ. הירידה הזאת היתה אחד השיקולים לעשות את קטע הטיול הזה בכיוון ההופכי. אני מעדיפה עליה תלולה על ירידה תלולה, כך שניתן לשלוט על המהירות והתנועה, במיוחד עם התרמילים הכבדים על הגב.

אנחנו מתחילים לעלות, לאט לאט ועוצרים מדי פעם למנוחה. מטיילים שיורדים כלפינו, מברכים אותנו בשלום , קצת נבהלים למראה הקטנטונת, ומזהירים אותנו שרוח חזקה שם למעלה וצריך להחזיק  אותה חזק.

בכל עצירה  אני מתבוננת אחורה, נפעמת למראה הנוף. הגבעות הירוקות והמחודדות, האגם הכחול. בקתת המטיילים הולכת ומתרחקת מאיתנו.זה נראה לא אמיתי הנוף הזה, אבל הוא כן. אני כאן בנוף הזה, צועדת בתוכו . טרק חלומותי … ובפעם השניה.

אלטאואטן , תצפית מהדרך המובילה להרפטינוסקר
אלטאואטן , תצפית מהדרך המובילה להרפטינוסקר

העליה באמת תלולה, אבל שני הבנים מסתערים קדימה, המוזיקנט מעודד את הגיק. אני צועדת עם הקטנה , ידי האחת נתמכת במקל ההליכה , ובידי השניה כף ידה. האיש והנערה במאסף .

נהרוח קצת נרגעת. השעה מתקרבת לצהריים , אנחנו עוצרים להפסקה קלה אל מול הנוף : סנדביצ'ים מחולקים, מים , נשנושים . מהנקודה בה אנחנו יושבים נראה, שסוף העליה קרוב, אבל זוהי רק אשליה, כשנגיע לקצה הנראה לעין, נגלה עוד אחד אחריו. הרוח חוזרת לנשב ואנחנו מזדרזים להמשיך. שוב עליה.

IMG_7110a

הקטנה הולכת יפה. המנוע שלה הוא פטפטת. כל עוד מנהלים איתה שיחה, מספרים לה סיפורים היא צועדת. ברגע שמפסיקים – היא מתחילה להתלונן. אנחנו צועדות בעליה כנגד הרוח, אני סוחבת על גבי תרמיל גדול, ומנסה לשאוף אויר בין משפט אחד לשני . אומנם מעייף לעלות עם התרמיל בעליה, אבל הכי מעייפת היא הדאגה לשלומם של בני משפחתי. שהרי רגע אחד של חוסר תשומת לב …

הקטנה נתקלת באבן נופלת ומתדרדרת מעט בירידה ונבלמת עלי. שום דבר לא קרה, וידי היתה כל הזמן עליה – אבל היא נבהלה נורא ומתחילה לבכות. אמצע העליה זה לא המקום להרגיע, מה גם שקטע השביל צר, ומטיילים נוספים באים לקראתינו ומאחורינו. אני פוקדת עליה להמשיך בקול הכי סמכותי שלי: " לא קרה כלום! חיבוקים ונישוקים כשנהיה במקום נוח יותר". בלית ברירה היא ממשיכה לצעוד , בוכה ומתלוננת מבין דמעותיה " לא רק שקר לי, עכשיו גם כואב". קבוצת מטיילים נוספת יורדת מולינ , מפנה מקום שנוכל לעבור. הם ודאי חושבים שאנחנו ההורים יצאנו מדעתינו . אולי.. אבל עכשיו כבר מאוחר מדי מלחזור על עקבותינו. הפסקה נוספת ומנוחה. חיבוקים ונישוקים לקטנה יחד עם תרופת הפלא – סוכריות גומי פועלים את פעולתן  והעניים שוב יבשות. מרחוק הבנים מנופפים אלינו "נו כבר ! מחכים לכם שעות !"

עוד צעד ועוד צעד, עוד מנוחה ועוד אחת  ואנחנו מגיעים לסופה של העליה. לפנינו משתרעת רמה ועליה הרוח משתוללת. מרחוק רואים גבעות מנוקדות בשלוגיות. הקטע הקשה פיזית של היום הסתיים, ומכאן יהיה קל יותר.אלמלא הרוח – ממש משחק ילדים . אבל הרוח עכשיו חזקה כל כך שלפעמים אי אפשר לשאוף את האויר פנימה. אנחנו מתקדמים לאורך הרמה השטוחה, כשמגיעים לערימת סלעים מתחבאים למנוחה, ונשנוש. הילדים למרות הצעידה המעייפת חסרי תאבון. הגוף כנראה מרכז את משאביו לדברים הקריטיים : חימום וכוח להליכה. שוב סוכריות הגומי מספקים את הסחורה, ולאחר שמנשנשים אותם מוכנים גם לאכול משהו מעבר. האיש ואני מאחסנים בכיסינו מחסן קטן של סוכריות לשעת צרה ..

לפתע טיפות מתחילות לרדת עלינו, הולכות ומתגברות , מעלינו ענן שחור וכבד. אומנם הבטיחו שלא יהיה גשם, אבל תמיד מזהירים שהתחזית באיסלנד רק בחלקה נכונה. אנחנו עוצרים ומתחילים להתארגן על עיטוף התיקים מפני הגשם. בעודנו מתארגנים הגשם פסק והענן השחור הזה עבר הלאה. הרוח כל כך חזקה , שאפילו העננים לא מספיקים להוריד את משאם עלינו…

כעת תוואי הדרך מוביל אותנו אל תצפית לרמה נוספת מנוכה יותר, מרחוק רואים קיטור ואדים . איזה יופי ! מתפעל האיש. זוהי רק ההתחלה . מכאן והלאה תמרות קיטור שכאלה ילוו את דרכנו עד לסוף המסלול.

האיש ואני מתחלפים בינינו בתמיכה בקטנים. בני הנוער צועדים ראשונים. הם מודים שהנוף מרהיב. הנערה מציינת שאלמלא התרמיל על הגב זה לא היה קשה. מולינו עוברת חבורת רוכבי אופניים. המחזה הזוי לחלוטין: הם דוהרים על אופניהם לאורך השבילים על המדרונות התלולים , טסים את הירידות , ולאחר מכן מעמיסים את אופניהם על כתיפיהם.

לפנינו צועדת גברת מבוגרת. היא נושאת תיק גדול על גבה, ועליו מגולגל מזרון . בכל פעם שעקפה אותנו במנוחות, ברכה אותנו בנעימות בשלום. כעת אני רואה אותה משוחחת עם קבוצת מטיילים. המטיילים כבר ממשיכים עד שאנחנו מגיעים אליהם , אבל הגברת משתפת אותנו במידע : כבר עברנו למעלה ממחצית הדרך עוד כשעתיים הליכה עד הבקתה. הגברת שמחה לדבר איתנו קצת , ואומרת שהשעתיים האלה כנראה יקחו לה שלוש , מכיוון שהיא הולכת לאט. אבל היא תגיע, כך היא אומרת, יקח כמה שיקח .

עכשיו אריק מסבר את אוזניה של הקטנה בסיפורי הובטים, ואני צועדת עם הגיק. לפי הערכתי אנחנו באמצע הדרך, והקטנים כבר התעייפו. אני עושה עם עצמי הערכת מצב, של החלפת תיקים , למקרה שבכל זאת נצטרך לסחוב את הקטנה. הגיק מתחיל להתלונן, שקר לו והוא עייף וכואבות לו הרגליים . "אני לא אצא מפה חי" הוא מכריז בדרמטיות . את המשפט הזה שמעתי ממנו כבר בגיל שלוש -ארבע , בטיול משפחתי בנחל דרגות . "אמא שומרת עליך " היתה תשובתי אז. גירסה מתקדמת ומורחבת יותר היא התשובה גם היום : בודאי שתצא חי, אין שום דבר מסוכן פה, יש לנו מים, יש לנו אוכל, אנחנו לבושים היטב, עברנו יותר מחצי מסלול, והבקתה כבר לא רחוקה . צעד אחרי צעד, גבעה אחרי גבעה ואנחנו נגיע.

"תופרים" גבעות , מאלפטאואטן להרפטינוסקר
"תופרים" גבעות , מאלפטאואטן להרפטינוסקר

"נמאס לי מהטבע הזה! " הוא צועק מול הרוח החזקה." איפה הבקתה הזאת בכלל! הולכים והולכים ואין בקתה "

אנחנו עלים עוד הר לרמה נוספת,בערך בגובה של 900 מטר ועכשיו באמת מרחוק רואים את הבקתה. מראה הבקתה הזאת מצמיחה כנפיים על רגלי הילדים הקטנים, וגם אנחנו ההורים מוציאים אנחת רווחה. עכשיו כשהיעד ברור, ומול העיניים יהי קל יותר.

הרמה שנראית שטוחה , היא למעשה אוסף של עליות וירידות . אנחנו מסגלים את הליכתנו אל מול הרוח – בגובה הולכים מהר, בקפלי הקרקע לאט ונחים.  אותם ארבעה חמישה קילומטרים עד לבקתה יקחו זמן. הנוף מסביב משנה פניו , את הקטיפה הירוקה השארנו מאחור. ואילו עכשיו הכל שחור –לבן: גבעות חומות שחורות מכוסות כתמי שלג.

קפלי האדמה האלה מלאים שלוגיות, ויש לחצות אותם כדי להמשיך. בפעם הקודמת שהייתי כאן גובה השלג היה גבוה יותר, כך שבמקומות רבים הלכנו כמעט בקו ישר, היום אנחנו ממש "תופרים" את הגבעות. השלוגיות האלה נמסות מתחת במגע שלהן עם האדמה, ולפעמים נוצר מתחת למעטה הקרח העליון חלל, שאפשר ליפול אליו. אני מזהירה את בני הנוער לצעוד אך ורק על עקבות האנשים שלפניהם, ללכת לאט , ולנעוץ את המקל בקרח כדי לודא שהוא יציב. אנחנו אנשי איזור אגן התיכון החיים במזג אויר חמים , לא מסוגלים לדמיין לעצמינו את הסכנות הכרוכות בקור. מעט ממה שהקור הזה מביא איתו אנחנו זוכים לטעום בטיול הזה.

הירידות לפעמים כל כך תלולות , עד שלא ניתן לראות אותן , עד שממש מגיעים. לעיתים דוקא הדרך הקצרה ביותר היא לאו דוקא בקו ישר למקל הסימון הבא. . אלא מהר יותר לעקוף את הירידה..= בני הנוער , שרואים את יעדם לפניהם, רוצים לרוץ ולהתקדם , אבל הקטנה כבר עייפה וזקוקה למנוחות רבות יותר. באיזור מישורי האיש פשוט מעמיס אותה על כתפיו, כדי לתת איזה פוש לדרך וגם לשפר לה את המורל. עוד קצת , עוד מעט . ואנחנו נגיע.

כשאנחנו מגיעים למרחק של כחצי שעה הליכה (של מבוגר) מהבקתה, אני "משחררת" את המוזיקנט. הוא נושא את התרמיל הכבד ביותר על כתפיו, לא מתלונן כל הדרך( מלבד על הקצב האיטי מדי לטעמו ), ונראה עדיין מלא כוח. אני מבקשת ממנו ללכת בקצב כרצונו להגיע לבקתה, להוריד את התרמיל, לנוח רגע ולחזור אלינו . ומתדרכת : "שים לב שאתה רואה את מקלות הסימון " . "שים לב היכן את מציב כפות רגליך ". "שים לב כשאתה חוצה שלוגית" . הוא מהנהן בהסכמה ,נושא רגליו ונעלם בקפל הקרקע הבא . מעתה אני כורה אוזני לקיטוריו של בני האחד, מעודדת אותו בדרכו , ועוקבת במבטי אחרי התרחקותו של בני האחר.

והוא הולך ומתרחק. מדי פעם צץ מבין הקפלים -הלך בודד עם תרמיל גדול- ושוב נעלם , הולך וקטן . את מרבית תשומת לבנו אנחנו נותנים לילדים- . גם הנערה התעייפה, אבל היא נושאת את תרמילה על גבה , לא מקטרת, רק מדי פעם מבקשת לנוח .

מרחוק אני מאתרת דמות בודדה, הולכת בצעד מהיר לקראתנו – " זה המוזיקנט ! הוא הגיע לבקתה ועכשיו חוזר אלינו לעזור  " אני מראה לקטנים. מראיהו של אחיהם החוזר לקראתם הינו כמו זריקת אנרגיה בשבילם, שהרי אם הוא כבר הגיע וחוזר זה בודאי לא רחוק מאוד. הם מחישים צעדיהם. אנחנו נפגשים משני צידי עמק קטן, בו זורמים מי הפשרת שלגים, והירידה אליו נראית תלולה. המוזיקנט, שכבר מכיר את הדרך, מסמן לנו לאן ללכת כדי לעבור. אנחנו מורידים את המשא מהנערה העייפה. המוזיקנט תופס פיקוד על אחותו הקטנה , שכעת אוחזת בידו , רצה לצידו ומפטפטת . גם האחרים מחישים את צעדיהם. הבקתה ממש קרובה …

את העליה האחרונה לבקתה הם עושים כמעט בריצה. הגענו !!! השעה בערך ארבע אחר הצהריים.

הרפטינוסקר
הרפטינוסקר

כעת כולנו נכנסים לבקתה, ונשלחים לעלית הגג. הלילה נישן על מזרונים על הרצפה. גם השירותים פה לא משהו – כימיים , ואין מקלחת – אבל לעומת האוהלים החשופים על צלע ההר, זהו ארמון. חום , אור , אמצעי בישול, מזון , מים זורמים. הדברים הבסיסיים האלה שבשגרה טריויאלים,  כאן הופכים להיות לא מובנים מעליהם.

כולנו עייפים . הילדים פורשים את שקי השינה לנוח. אנחנו ההורים מארגנים מרק ונשנושים, מאוחר יותר נכין את ארוחת הערב.   אנחנו מוצאים לנו פינה באחד השולחנות , ומתישבים לאכול . אז איך היה ילדים ? אני שואלת . בני הנוער נהנו מהדרך, מהנוף , מהחויה ( אבל התלוננו על קיטורי הקטנים ) הגיק מכריז שאת הטיול הבא הוא יתכנן ואנחנו נישן רק במלונות חמישה כוכבים.ולא יהיה בו שום טבע . והקטנה מסובבת את אצבעה ליד הרקה, ומסמנת שלדעתה אמה איבדה את שפיות דעתה…

מאוחר יותר היא מציירת בספר האורחים את הציור הבא :
IMG_7132

אנחנו מעבירים אחר צהריים רגוע בבקתה . מפטפטים קצת עם הסובבים. אני מאתרת עוד משפחה עם ילדה – הם מגרמניה. אני משוחחת קצת עם הילדה, משפשת את הגרמנית החלודה שלי : הילדה בת 11 , הם כבר כמה שנים מטיילים ככה . כן, גם לה היה קר .

בארוחת הערב בשולחן לצידינו יושבים שלושה חבר'ה מארה"ב . הם צועדים בכיוון ההפוך לנו, וזהו יומם הראשון של הטרק. מאוחר יותר המזויקנט ישאר לשוחח איתם , ויצטרף למשחק הקלפים המשותף שימשך עמוק אל תוך הלילה. ילד בן 14 ישראלי, עם חברה צעירים בני עשרים פלוס – זה היופי במקומות האלה, אחוות המטיילים חוצה גבולות וגילים.

לבקתה זורמים עוד ועוד מטיילים , רק למי שהזמין מראש יש מקום , האחרים נשלחים למאהל . אחרונים מגיעה קבוצה איסלנדית , הם כולם חברי FI , הרשות שמתחזקת את הבקתות, גם בקבוצה זו ילד . שומר הבקתה מוציא עוד כמה מזרונים מחדרו , מזיז שולחנות ותיקים , כדי ליצר עוד קצת מקום לעוד כמה אנשים . מרבית הקבוצה תישן בחוץ…

רגע לפני שאני נרדמת, אני חושבת על הגברת המבוגרת שפגשנו בדרך . בעוד שאנחנו כאן בבקתה, היא ישנה באוהל בחוץ . היא ללא ספק השראה …

 

מחנה הרפטינוסקר , על רמה חשופה , ממול לשלוגיות
מחנה הרפטינוסקר , על רמה חשופה , ממול לשלוגיות

 

עוד משהו :

הנערה אומרת : אמא , עכשיו אני מבינה איך אפשר לקפוא מקור…

 

להמשך קריאה על היום השני של הטרק   – מהרפטינוסקור ללאנדמאנאלאוגר

תגובה אחת

  1. פינגבק:טרק משפחתי : בדרך לאלפטאואטן | אפקים מטיילים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *