מרחק : כ15 ק"מ
עליה 1000 מטר , ירידה 600 מטר ( נקודת יציאה 2500 , נקודה גבוהה ביותר 3500 )
לבוש : מכנסי טרק דקות ארוכות , חולצה קצרה (+ חידוש קרם הגנה כל שעתיים ) , כובע רחב שוליים
כמות מים שנצרכו : 4 ליטר.
זמן טיול (כולל הפסקת צהריים ומנוחות ) כשמונה שעות .
אני מתעוררת בשעת בוקר מוקדמת , הרבה לפני שעת ההשכמה היעודה , העמק בו אנחנו ישנים עדיין כולו בצל . השמש מאירה לאט לאט את הפסגות . הזריחה היא כאן מוקדם , לפני 5 בבוקר . הקור שמקבל את פני בדרכי לשירותים , מגרש ממני מחשבות על התרוצצות בחוץ עם מצלמה , ואני מתחפרת בשמיכה ומפרגנת לעצמי שעת קריאה בספר שהבאתי איתי .
עם ההשכמה אני מתארגנת בזריזות , נועלת את נעלי ההתעמלות שלי , נושמת נשימה עמוקה ומקווה לטוב . ארוחת הבוקר כבר מוכנה : לחם , תה , קפה , דייסה , חמאה , ריבה . בטרקים האלה אני תמיד בדילמה : מצד אחד יש לאכול בשביל אנרגיה לטיול , מצד שני , כשאין אויר לנשימה ( החמצן הולך ומתדלל ככל שעולים לגובה ) הגוף מתקשה גם לעכל וגם לטפס .
הקבוצה מתארגנת בזריזות ואנחנו מתחילים לצעוד בשעה היעודה . אנחנו צועדים בעמק ירוק , עשב , פרחים , ערוץ נחל קטן , עצים מחטניים . אויר נקי וריח משגע . מעלינו מתנוססים פסגות ההרים המושלגות . העמק מכונה אלאודין ויש בו מספר אגמים , בגדלים שונים . במהרב אנחנו מגיעים אל האגם הראשון – צבע המים גוון טורקיז ירקרק .
הדרך בשלב זה לא קשה במיוחד , השבילים נוחים להליכה , והנוף משכיח את כל הדאגות . אנחנו עוצרים למנוחה קלה , ולמילוי מים ליד נחל שוצף וקוצף במורד סלעים מדורגים . במשך רוב הטיול הזה נשתה מים טריים וצוננים שנמלא בנחלים ובנביעות .
לאחר שעה קלה אנחנו מגיעים לאגם נוסף גדול . לשפת האגם כבר יש מחנה אוהלים , וחבורת טרקיסטים צרפתים נראה שרק עכשיו מתעוררת אל היום . זהו מחנה הלינה שנחזור אליו בהמשך , אבל בנתיים אנחנו מטיילים לאורכו של האגם , מתבוננים בהתקפויות , במים הצוננים . צבע המים הוא תוצאה של הפלנקטון שיש באגם , המינרליים באדמה והשמש . בכל שעה של היום הוא יראה קצת שונה .
האגם היפה הזה הוא בגובה של 2900 מטר והוא מוקף יער מחטני , אבל ניתן לראות כבר את הקו , שבו העצים הופכים לשיחים קטנים , והעשב הולך ומתדלל . השמיים כחולים , כחולים אין ענן , אפילו לא אחד קטן לקומפוציה , ומתחיל להיות חם . מדי פעם משבי הרוח מפיגים את החום .
העליה תביא אותנו לעוד אגמים יפים , קטנים יותר . המדריך שלנו , גיאוגרף במקצועו חובב תופעות גיאולוגיה , וממש מתמוגג למראה הסלעים הדרמטיים , ותצורות קרקע. העמק המדורג הזה נוצר ככל הנראה בעידן קרח , וצורתו עוצבה על ידי תנועת קרחונים . אחוז ניכר מהשלג הוא אויר , אבל כשכבות שכבות של שלג מצטברות הן נדחסות , האויר יוצא מהן ו הם נהפכים לקרחון . המשקל העצמי גורם לקרחון להחליק במורד ההרים , ותוך כדי הזרימה הקרחון גורר איתו אבנים וסלעים , וחורץ בקרקע . כאשר הקרחון נמס ונסוג הוא משאיר אחריו את האבנים והסלעים במה שמכונה מורנה. עקב התפשטות ונסיגה הקרחון לעיתים וצר מדרגות , או מעין סכרים הנוצרים מהצטברות סלעים גדולים . השלג שמפשיר נלכד בסכר ויוצר מעין אגם . כך נוצרת תופעה של שרשרו של אגמים המוזנות מהפשרת שלגים , ומנקזות מהאחד אל השני .
ברגע שאנחנו יוצאים מקו האגם , ומתחילים לעלות – הנוף משתנה .
הצמחים הולכים ונעלמים ואת מקומם תופסים סלעים חשופים ודרדרת ( למעשה אנחנו מטפסים על מורנה כזאת ). הגובה מתחיל לתת את אוטותיו הקצה ההתקדמות שלנו יורד . בעוד שמקודם צעדנו כחבורה עליזה ופטפטנית , עכשיו רובנו עסוקים בנשימה ובצעידה מרוכזת . המדריך אומנם צועד לאט , אבל מרגע שנפער פער מאוד קשה לצמצמו , כי פשוט באין אויר אי אפשר לרוץ .
נעלי ההתעמלות שלי סוחבות אותי בסדר ,אם כי אנ י מקפידה בצעדי . כל אבן מורגשת תחת הסוליה הרכה , אחיזת הקרקע שלהם לא טובה במיוחד , ואני נעזרת יותר ויותר במקלות ההליכה , ככל שהשיפוע נעשה תלול יותר . אני מסלקת ממוחי את המחשבות לגבי מה יהיה בירידה : צעד צעד , שלב שלב , נגיע למעלה נהנה מהנוף ואז נראה איך נתמודד .
במרחבים האלה קל לאבד פרופורציה של מרחק . אנחנו עכברי הבטון העירוניים התרגלנו להעריך מרחקים לפי קוים ישרים : רחובות , בנינים . כן המדדים והפרופורציות אחרות : מה שנראה קרוב יכול לקחת כמה שעות של טיפוס מאמץ , מה גם שבשיפוע תלול הולכים בסרפנטינות . אחד החברה שולף אפליקציה ומודד שיפוע : התוצאה המתקבלת היא כ45% .
הצעידה נעשית קשה מרגע לרגע , אני משתדלת להצמד למדריך , לעקוב אחר צעדיו . הא ללא ספק מיומן ובוחר את המקומות הנכונים להציב את כפות רגליו . הליכה שכזאת דורשת ריכוז רב , ואני כמעט לא מעיזה להתבונן על הנו ף. מביטה לאחור , רק כשעוצרת לרגע להסדיר נשימה , וממשיכה . אנחנו עוצרים ליד נביעה נוספת על מנת למלא מים , וקצת לנוח . חטיפי אנרגיה נשלפים כדי "לתדלק " . זה גם הזמן לשלןף מצלמה ולצלם את האגמים הגדולים שעברנו לידם . כרגע הם נראים לא יותר משלוליות , כתמים קטנים וכחולים על פני התבליט ההררי .
אני מפטפטת קצת עם המדריך , הוא דובר רוסית וצרפתית , ומגלה שדהוא המום מהקבוצה שלנו . את הכשרתו הוא קיבל בחברת טרקים צרפתית גדולה ומכובדת ושם הוא למד את התורה , ומאז הוא הוביל קבוצות של צרפתים . כולם מתנהלים לפי אותם כללים : ברגע שהמדריך צועד – כולם צועדים אחריו בטור , תוך שמירה על מרחקים קבועים . הולכים כחצי שעה ואז נחים כקבע שעה , וממשיכים . ס"כ ההליכה ביום לא תעלה על כשבע שעות , כולל הפסקות ומנוחה . ואילו אנחנו , הישראלים – באלאגן אחד גדול : יש שעוקפים אותו , יש שמשתרכים מאחור , כל אחד עוצר כרצונו לצילום תמונות , יוצא מהטור ומטפס לשבילים מקבילים כדי לשפר פוזיציה . איש עדין הוא המדריך , אפילו אינו יודע איך להעיר לנו בלי לפגוע . אני מסבירה לו את הישראליות על רגל אחד , ומעודדת אותו לא להתביש ולקרוא אותנו לסדר . אני מזעיקה לעזרה את המדריך הישראלי . החבורה שלנו – חברה טובים אחד אחד – נקראים לסדר , ומעתה ועד סוף הטיול אכן משתדלים לשמור על סדר ועל צעידה מתואמת .
ככל שאנחנו מתקרבים אל היעד שלוגיות צצות על הדרך , ומהוות אתגר לנעלי הספורט . צעד אחד לא זהיר , שקיעה בשלג וכל נעלי יהיו רטובו ת – מתכון בטוח ליבלות . אני הולכת לאט לאט , צועדת בעקבות של אלה שהלכו לפני , נהנית לשמוע את חריקת השלג תחת נעלי .
העליה לוקחת לנו כחמש שעות , אבל בסופם אנחנו מגיעים ליעד : עמק עם קירות סלעים שחורים המכובים בשלוגיות לבנות , ובקרקעית זורם אגם אפור. פירוש שמו "מוטניי " ברוסית הוא עכור . האגם אולי אינו צלול , אבל המראה בהחלט דרמטי – וזה אחד הנופים היפים בעיני בטיול .
זוהי סוף העליה – מי שירצה להמשיך מכאן , יצטרך לטפס על קרחון ולחצות אותו בגובה של מעל ל4000 מטר . מצידו השני ימצא אגם כחול , שאנחנו נגיע אליו בהמשך , תוך כדי הליכה מסביב .
לוחית קטנה על אבן גדולה – גלעד לבחור צעיר שבגיל 30 איבד כאן את חייו – מזכירה עד כמה אנחנו נתונים לחסדי הטבע . השמיים בהחלט כחולים היום וחם , אבל קורה שהם מתקדרים וגשם ואף שלג יכול לרדת . וגם ככה ביום בהיר , תנועה לא זהירה , צעד אחד במקום הלא נכון – … אני מגרשת ממוחי מחשבות כאלה . הקטע הקשה – הירידה התלולה עוד לפני – אבל כרגע זה הזמו להנות מהנוף .
הפסגה הגבוהה כאן באיזור היא צ'אפדרה , ועל שמה נקרא הנהר וגם כל העמק הזה – גובהה 5050 מטר .
זהו גם המקום להפסקת צהריים : המדריך מוציא מפה מתיקו ופורש אותה על סלע : כל אחד מוציא מתיקו את מה שהוא סחב ואנחנו מתארגנים לפקניק משותף : ירקות ,תפוחים , סרדינים , טונה , תבשיל כוסמת , לחם , נקניק , וגבינה , קעריות , סכום . המדריך הישראלי דאג להביא קופסת טחינה לכל יום , וכמה מאיתנו מתנדבים להכין , לערבב .
אנחנו שוהים במקום למעלה משעה , אוכלים בנחת – האוכל טעים תמיד כשרעבים – נחים , נהנים מהנוף. אני אפילו תופסת נמנום צהריים של כעשר דקות .
גם עם נעלי טרקים כתיקונם אני מעדיפה עליות על פני ירידות : המאמץ בעליה הוא אירובי , ישנה שליטה מלאה על היכן הולכים ועל הקצב . העליה היא רק שאלה של התמדה : צעד אחרי צעד , לאט לאט , הפסקות הסדרת נשימה כצריך . לאט ככל שצריך , בסוף נגיע. הירידה לעומת זאת מעמידה אותי במצב של חוסר שליטה , כוח המשיכה מושך אותנו למטה , ושרירי הרגליים צריכות להתנגד וליצב . מספיק אבן קטנה אחת שדורכים עליה , כדי לאבד שיווי משקל . על אחת כמה וכמה – בעלי התעמלות : אחיזת הקרקע שלהם אינה טובה במיחד , אבנים קטנות נכנסות פנימה ויש לעצור ולהוציאן – אחרת היבלות מובטחות . הירידה דורשת ממני ריכוז עילאי , ומאמץ רב – ואכן קשה ביותר . לעיתים השיפוע כלכך תלול שפשוט חייבים להמשיך ללכת כדי לשמור על שיווי משקל . השרירים שלי כך נראה מסוגלים להחזיק ירידה רצופה של כעשרים דקות , אבל מרבית הקבוצה מסוגלת להרבה יותר . אבל גם לצעוד עם שרירים עייפים ורועדים זה מסוכן . הנוף המדהים מהווה פיצוי הולם על הירידה הקשה , ואני אכן נפעמת ממנו בכל עצירה .
הירידה לוקחת לנו עדו כשלוש שעות ארוכות וזהירות , אבל בסופם כולנו יורדים בריאים ושלמים ומגיעים למחנה. הצוות כבר הקים את האוהלים שלנו לצד הנחל הזורם מהאגם, ערך את השולחן עם תה ונשנושים , ואנחנו מוזמנים להתישב להתרווח ולנוח , עד לארוחת הערב. תוך זמן קצר אני שוכחת מהעייפות , וזוכרת רק את המראות היפים . היה שווה ללא ספק .
ויהי בוקר ויהי ערב , תם יומו הראשון של הטרק . כפות רגלי חפות מיבלות , הנעליים שלמות ויבשות . האוכל טעים , החברה נעימה , ראיתי מראות מדהימים . מה אומר לכם ? החיים יפים .
לייק !!