מרחק – כ14 ק"מ -17 ק"מ (תלוי מי סופרהמדריך הישראלי או המקומי )
עליה כ1200 , ירידה כ1200
זמן הליכה כולל הפסקות – 10 שעות
ביגוד : מכנסי טרק דקים , חולצה קצרה , כובע ופליז למשך הזמן הגבוה.
כמות מים שנצרכה – 7 ליטר .
אני מתעוררת כרגיל כשעה לפני שעת ההשכמה היעודה . השקט מופר רק על ידי פכפוך המים . כעת עדיין קריר אבל עוד מעט תעלה השמש , וחום היום יתחיל . אני מזדרזת לארוז את חפצי , לקפל את המזרון , נאבקת זמן ארוך בשק השינה לדחוסו למארז שלו , ואת שארית הזמן מנצלת לקריאה , והתבוננות בנוף . מהפסגות המושלגות האלה לעולם לא אשבע .
הבוקר אנחנו מטפסים לנקודה הגבוהה ביותר בטיול שלנו – מעבר אלאודין , הנמצא בגובה 3870 מטר .
את המעבר עצמו ניתן לראות מהמחנה , מראית העיין מתעתעת : נראה כאילו הוא קרוב ותוך כשעה נהיה עליו . אבל בפועל עלינו לעלות כ1200 מטר , בעליה תלולה בחלקה , והזמן המשוערך לעליה הוא כחמש שעות.
המדריך הזהיר אותנו כבר ערב קודם , שהמסלול הוא קשה , והמליץ לצעוד ביחד , בקבוצה. : לא לעקוף אותו , לא להתעכב ולא לעכב למטרות צילומים . הוא הבטיח לעצור למנוחה בנקודות היפות ביותר .
החלק הראשון של העליה אינו קשה במיוחד , האויר עדיין קריר , ואני ממש נהנית מהדרך . גם הנשימה לא קשה במיוחד – אנחנו עדיין נמוכים . אנחנו עולים לאיתנו דרך יער ערער , עם גזעים עבים ומשורגים , שלאט לאט משנה את פניו לשיחים ולאחו ירוק . המדריך אכן עומד בהבטחתו , ועוצר במקומות יפים .האגם היפה והגדול שישנו לידו , הולך ומתגמד ככל שאנחנו עולים .
במהרה משיגה אותנו שיירת החמורים שלנו, שנושאת את הציוד האישי שלנו ואת ציוד המחנה . על כל חמור מועמסים ארבע תיקים במשקל עד 15 ק"ג , ועוד ציוד מחנה נוס ף. חישוב זריז מביא אותילמסקנה שחמור יכול לשאת על גבו כ80-90 ק"ג , כלומר במקרה הצורך , אוכל להחלץ על ידי חמור . שיירת החצורים והחמרים הנוהגים בהם , חלקם כמעט ילדים (לפי החוק הם לפחות בני 15 ) חולפת על פנינו במהירות , ומעטה אנחנו יכולים לעקוב ולראות עד כמה רחוק הוא המעבר .
לאט אט נפרש לפנינו כל העמק ממנו באנו , היום בהיר וניתן בקלות לראות את הפרטים הקטנים. הסלעים החשופים דרמטיים , מספרים את סיפורו בן מליוני השנים של האיזור . טג'יקיסטאן כאמור היא רובה הררית , רחוקה מכל ים , שימתן את מזג האויר . בקיץ חם כאן , גם בגבהים של 3000 מטר , ואילו בחורף קר , והטמפרטורה צונחת הרבה מתחת לאפס .
רכסיה של טאג'יקיסטאן : הרי הפאן בהם אנחנו מטיילים , ורכס הפאמיר , הגבוה יותר הנמצא בדרום מזרחה של הארץ , כמו הרכסים השכנים : הרי טורקסטאן , טיאן שאן , וההימליה הם תוצאה של "הדבקות" תת היבשת הודו , שלפני מאות מליוני שנים היתה אי , אל אסיה . תנועה זו של הודו גרמה להתרוממות האדמה והווצרות שרשרות הרכסים , שהאוורסט , ההר הגבוה בעולם נמצא עליהם , והיא ממשיכה גם היום , ותורמת לעלית הרכסים בכ3 ס"מ בממוצע . הממוצע כמובן נמדד על פני מליוני שנים , בפועל ישנם זעזועים ורעידות אדמה כל כמה מאות או עשרות שנים ( כמו רעידות האדמה בשנה האחרונה בנפאל ). הרוחות , סופות השלגים , הגשם והקרחונים , תורמים את תרומתם לעיצוב הנוף בתהליכים של בליה ושחיקה של ההרים הקרקע .בסיס הקרקע כאן היא בעיקר אבן גיר ( זכר לים קדום שהיה פה , אבן הגיר נוצרת ממשקעים של שיריד בעלי חיים וחול ), וגרניט , שהוא תוצאה של לבה שהתקררה במעמקי האדמה , ועלתה כלפי מעלה במסגרת תנועות הקרקע . הסלעים הצבעוניים שאנחנו רואים , מכונים על ידי המדריך שלנו "סלעים מטמורפיים " , כלומר סלעים שהשתנו כתוצאה מהלחץ והחום שהופעל עליהם , והפכו למשהו אחר . הרי געש , אין כאן בסביבה . כאן מלמעלה ניתן לראות סלעים אדירים העולים מתוך העמק ותוחמים אותו . קו הסלעים ישר וחד כלהב של סכין , ורק באמצע העמק הוא נקטע , שם גם זורם הנחל , עדות לקו שבר גיאולוגי שעובר במקום .
לאחר הליכה מאומצת של כארבע וחצי שעות (כולל הפסקות נשימה , מים וצילום ) , אני מגיעים אל המעבר . מסביב שרשרת הרים מושלגים , לכל הר כזה יש שם והמדריך המקומי מונה אותם בפנינו .משמאל לימין : צ'אפדרה , בודהונה , בולשאיה גנזה (רכס מושלג ) , זאמוק (פירושו ארמון ברוסית ) ו פחקאמבר.
מעברים מטבעם מאפשרים הצצה לשני עברי ההר שעליו טיפסנו . מצד אחד העמק עם אגמי אלאודין , ואילו מצידו האחר הצצה אל אגמי קוליקולון . קול פירושו אגם בטאגיקית .
אגמי קוליקולון הם שלושה אגמים קרחוניים , הניזונים מהפשרת הקרחון צ'ימטרגה . האגמים נמצאים בגובה של כ2800 מטר , בתוך שרידי יער ערערים , המתנקזים בהמשך אל נהר ארתוךARTUCH . שרשרת ההרים מסביבם מתנשאים לגובה 3000 -3500 מטר .
הרוח כאן במעלה הפאס עזה , אנחנו מתעטפים בפליזים ובמעילי רוח , נחים קצת , מנשנשים וממשיכים. את ארוחת הצהריים שלנו אנחנו נאכל בהמשך , במקום פחות חשוף לרוח . כעט יהיה עלינו לרדת את כל אותם מטרים שעלינו . כמה צעדים במורד הפס , ולפנינו אחו ירוק . אנחנו מתחילים לרדת בו , תחלה השיפוע מתון , אבל אחר כך , נהיה מאתגר יותר .
נעלי ההתעמלות מקשים על הירידה , אני נאחזת במקלות ההליכה כמעט כבקביים , מקפידה על כל צעד שאני עושה. מרבית הקבותה פשוט דוהרת למטה , ואילו אני צעד , צעד , לאט לאט . ישנם מקומות שבהם השיפוע והדרדרת כל כך מפחידים : טומנים בחובם נפילה בטוחה , והרי אי אפשר כאן לעצום עיניים להחזיק חזק ולצרוח כברכבת ערים . אני מכריחה את עצמי להתרכז , לנשום נשימה עמוקה , ולהמשיך לרדת : צעד – צעד , ברכיים כפופות מעט , מציבה כפות רגליים במאונך לכיוון הירידה , נתמכת במקל ההליכה , ומתקדמת . הקבוצה כבר מצאה לה פינת חמד לארוחה , לצד מים זורמים , ומתחילים בהתארגנות לפקניק היומי . אנחנו נמצאים בעמק ירוק , כשמסביבינו – קרחונים . המראה יפהפה ,שאני מיד שוכחת את עייפותי , ואת העובדה , שהדרך למטה עוד ארוכה, ונהנית מהנוף .
גם הירידה הארוכה ביותר מגיעה לקיצה , ואנחנו בעמק רחב ידיים , כנחל זורם בתוכו ובקציהו אגם . מקום יפה לקפה ולמנוחה . בחא , המתורגמן שלנו מארח לי לחברה לאורך כל הדרך . הוא מספר שהעמק היפה הזה שלפנינו , שימש לגידול תפוחי אדמה למזון בתקופה של קבלת העצמאות ובמלחמת האזרחים שאחריה , כאשר אנשים נותרו חסרי עבודה , ובלא יכולת לכלכל את עצמם . המקום הזה , רחוק כל כך מכל ישוב – אבל באין מזון , אלא היתה ברירה. כיום ניתן לפגוש כאן עדרי עיזים .
מכאן הדרך עד למאהל שלנו על שפת האגם היא במישור , והמדריך הישראלי מציעה לוותר על הדרך הקצרה , ולטייל קצת בעמק ולאורך האגמים . בעשב הירוק , זורמים ערוצי מים , פלגים ונחלים , משתרגים כנימים . כל פלג כזה מציב בפני נעלי ההתעמלות שלי אתגר – איך לעבור ולהשאר יבשה . בעוד שבנעלי טרקים , צעידה בכמה ס"מ של מים באמת לא מורגשת , נעלי ההתעמלות יספגו מים . וכך אני מוצאת את עצמי מקפצת מגדה לגדה , מאבן לאבן , נענת על גזעי עצים , נעזרת בידיים מושטות , ובכל מעבר כזה מרגישה שאני מתגרה בגורלי . אבל העמק הירוק יפהפה .
השלוגיות משתקפות באגמים. המים פושטים ולובשים צורה וצבע .
אנחנו משוטטים להנאתינו אחרי המדריך , חום היום יורד ורוח קרירה מנשבת . מחשיך כאן מאוחר , אחרי שמונה אז באמת שאין לאן למהר . אנחנו חופים על פני משכן קיץ של משפחה . כמו רבים אחרים , הם מגיעים לכאן בקיץ כדי לגור , ולרעות את עדריהם . אדיק ואוליה מבלים כאן את הקיץ עם נכדם , שאת שמו : טאג'יקי \פרסי אני מתקשה לקלוט . החזרה לשמות המסורתיים הם מסימני הזמן , אפילו הנשיא אמומלי רחמון , שהיה בעידן הסוביטי "רחמונוב " השמיט את הסיומת בעלת הצליל הרוסי.
ביתם נמצא על דרך בה עוברים מטרקים , והם לא מבזבזים את ההזדמנות העיסקית : ניתן לקנות אצלם בירה , משקאות קלים , להתישב סביב שולחן אבן ולהשקיף על האגם ועל הנוף . ובעצם למה – לא ?
במהרה הם גם מוציאים לנו יוגורט ביתי לטעימה , ומזמינים את הסקרנים בינינו להכנס ולראות את ביתם , שאינו אלה חדר אחד בנוי מאבן , המכיל כמה כלים בסיסיים להכין מזון : יוגורט , גבינה . אדיק בהכשרתו ביולוג , אבל אין עבודה במקצועו , אז הוא כאן . אנחנו יושבים לנו בנחת , הזמן כמו עצר מלכת.. עד שהמדריך המקומי מזרז אותנו להמשיך וללכת , יש לנו עוד כחצי שעה הליכה למחנה . באמצע הדרך , פוגש אותנו סינו , בעל חברת הטיולים המקומית – הוא קצת מודאג , שאנחנו מגיעים כל כך מאוחר , הוא באמת לא נתקל בקבוצה שמטיילת כל כך הרבה בכל יום , קצת נוזף בנו שלא הלכנו ישירות .
את הערב והלילה אנחנו מבלים על שפתו של האגם .
את שארית היום אנחנו מבלים על שפתו של האגם : אוכלים , נחים , קוראים , מפטפטים . החיים יפים -כבר אמרתי ?