עליה : 300 מטר , ירידה 600 מטר
מרחק כ10 ק"מ
זמן הליכה : כ 5 שעות כולל הפסקות
מים : 3 ליטר
ביגוד : מכנסי טרק דקים , כובע , חולצה דקה ארוכה
המדריך הישראלי שלנו מבטיח יום רגוע להיום , הוא מפנק אותנו בשעת שינה נוספת , שאותה אני מבלה בקריאת ספר אל מול האגם .
שולחן ארוחת הבוקר נערך ממש לצד הנחל הזורם , ולארוחת הבוקר מוגש יוגורט טרי , שהכנה אימו של סינו – בעל חברת הטיולים המקומית . את הטיול היום אנחנו מתחילים בביקור בביתם .
משכן הקיץ שלהם , הנמצא במרחק קצר מהמחנה שלנו , מתחת להר ירוק הוא אינו אלא בית אבנים קטן – בו מאכסנים את מעט חפציהם שהביאו לקיץ : בעיקר כלי בישול והכנת לחם , וזהו גם מחסה לעת ימי גשם . בימים יפים הם ישנים באוהל הסמוך . כדי להגיע לשם עלינו לחצות כמה נחלים קטנים , וללכת בשביל באחו הירוק .
הוריו של סינו מגיעים לכאן בכל קיץ כבר 17 שנים . השטח הוכחר להם למשך שלושים שנה , הם משךמים עלות של 650 סומאני ( כ100$ ) לשנה על הזכות לחכירה . בחורף הם חיים בכפר המרוחק מכאן כ 12 ק"מ . מדי פעם עולים מי מנכדיהם הצעירים מהכפר , לסייע להם , ולארח להם חברה . היום הם לבד פה , מלבד בעלי החיים שהביאו איתם : מספר פרות ועיזים.
בכל בוקר נשלחות הפרות והעיזים אל המרעה . הן הולכות לבד וחוזרות לבד לעט ערב . מלבד העשב בפרות ובעיזים ניזונות משאריות של פירות וירקות : קליפות מלון ואבטיח , שאריות לחם, שמהוים תמריץ לפרות ולעיזים לחזור. העגלים נשארים בקרבת האוהל, וכך הפרות חוזרות לפי פעיתו של העגל שלהם .
המרחבים הירוקים והעשירים במזון בהם אנחנו מטיילים מושלגים בחורף . קשה לכלכל את בעלי החיים . במשך הקיץ מגדלים בעלי העדרים אספסת , ושולחים את עדריהם לרעות . בסוף הקיץ האספסת נאספת ומאוחסנת למזון לימות החורף , אבל בד"כ לא תספיק הכמות שנאספה לכלכל את כל העדר במשך החורף , ולכן בסוף עונת הרעיה חלק מהעדר נשחט – למאכל , השומן מאוחסן , ונשאר גרעין , שיבטיח את העדר לשנה הבאה . עם בוא האביב , נולדים גדיים חדשים , העדר גדל ואפשר שוב לצאת ולאות בהרים .
את מזונם הם מכינים לבד : לחם נאפה בטאבון , קפיר (יוגורט מקומי ), גבינה. במזווה הקטן נשמרים מוצרי החלב בתהליך הכנתם : את הקפיר מכינים מחלב שמחומם עם חומץ , את הגבינה מכינים מהקפיר , בדומה ללבנה , שמים בבד חיתול כדי שיטפטפו המים . את הקפיר שלה אכלנו הבוקר : קפיר סמיך, עשיר , חמצמץ שהולך מצויין עם שבבי חלווה , או גרנולה . הבשר הוא מועט מאוד בתפריט . פעם בזמן רב שוחטים עז , ואז מנצלים משתמשים בכל הבשר ובשומן .
הוריו של סינו בסביבות גיל שמונים , ולהם שישה ילדים : חלקם עזבו את הכפר ועברו לחיות בערים , חלקם נשארו איתם .
סיפור משפחותיהם של סינו , ושל בחא הוא סיפורה של המדינה, שמנסה לעמוד על רגליה . דור ההורים שנולד לתוך מציאות סובייטית , גדל על קו התפר בין מסורת ארוכת שנים ובין קומוניזם ששאף למגר את הדת , להביא תרבות והשכלה ולחנך אנשים להיות יצרנים למדינה . ההורים חיו בחוות שיתופיות (קולחוזים ) ועסקו בחקלאות . הבנים גדלו בשלהי הקומוניזם , חלקם הצליחו לנצל את הזדמנויות החינוך שנקרו בפניהם כולל לימודים גבוהים , שרדו את מלחמת האזרחים , עזוב את הכפרים ועברו לערים כדי לבנות את חייהם ועתיד טוב יותר לילדיהם . השינוי הזה בין חברה מסורתית , דרך חיים במשטר קומוניסטי, ועד למדינה המנסה לעבור לחיים מודרניים – משתקף גם בכמות הילדים במשפחה : בעוד שלסינו ולבחא אחרים רבים ( לבחא יש עשר אחים ואחיות ! ) , להם מספר ילדים קטן : 2-4 ילדים , תוצאה של יוקר המחיה בערים הגדולות, נשים משכילות , והרצון לאפשר לילדים חינוך טוב .
הורי של סינו עומדים זה לצד זה על רקע ההרים , ועונים בחיוך ובסבלנות על שאלותינו . למרות גילם הם פעילים , נמרצים . ניכר עליהם כי הם שלמים עם דרך חייהם. כולנו מאחלים לעצמינו להגיע לגילם עם המרץ והכוח שלהם . מישהו שואל " מה סוד לחיים הארוכים ולבריאות שלכם ? " התשובה היא פשוטה : " אהבה , וידידות בחיים המשותפים " .
אנחנו נפרדים מהוריו של סינו , וממשיכים אל הטיול היומי . המחנה שלנו כבר פורק, הועמס על החמורים , והם כבר יצאו בדרכם למחנה הבא שלנו .
המסלול שלנו מתחיל בטיול נינוח לאורך האגם . ככל שאנחנו מתקדמים בדרך , מראות חדשים של האגם וההרים המושלגים שמעליו נפרשים לפנינו .
במהרה אנחנו עוזבים את קו המים , ומתחילים לעלות אל מעבר ההרים . היום העליה תהיה רק 300 מטר , ואנחנו הולכים הליכה נינוחה ואיטית. עם כל מטר שאנחנו עולים נגלה לפנינו טפח נוסף מהאגם המרהיב שלחופו ישנו . הדרך עוברת בתוך עשב ירוק , ועצים ולא קשה או תלולה במיוחד , ואני כמעט שוכחת שלרגלי נעלי ההתעמלות. חום היום עולה , אבל מדי פעם רוח קרירה מנשבת – בתנאים כאלה אפילו יש לנעלי ההתעמלות יתרון . הן אוריריות יותר , ולא מזיעים . במהרה אנחנו מגיעים אל הפאס ומשם נשקף מראה יפהפה . אני לא יודעת לאן להסתכל קודם . המדריך חורץ בפרקטיות : "תסתכלי אל קוליקולון , כי מכאן אנחנו נפרדים ממנו "
אני יושבת על מעבר ההרים , מתבוננת בנוף המרהיב , ומנסה לחקוק אותו בדמיוני . את המראות , הרוח המנשבת , את קולות החרקים והצפורים , את הריח . אפשר לשבת כאן אל מול היופי הזה כל היום . באחת מהשיחות שלנו בחא המתורגמן מתוודה שכשהיה ילד , והתרוצץ כאן בגבעות האלה , הוא לא שם לב והעריך את הנוף , אבל עכשיו כשחי בעיר , הוא כל כך מתגעגע …
ממשיכים כעת אל הירידה , האגם הזה שם , למטה הוא היעד שלנו , והוא לא אמור להיות כל כך רחוק – רק 600 מטר מתחתינו . התוכנית המקורית היתה לעבור את הפס ולרדת לאגם למחנה , ואחר מכן – לחזור ולהעלות לאגם אחר סמוך לתצפית – אגם זיארט . הירידה הולכת חלק , והשעה עדיין מוקדמת – אפילו מוקדם לצהריים . המדריך הישראלי מסתודד עם המדריך המקומי , וביחד מחליטים לנסות דרך חדשה , שתובילל אותנו דרך אגם זיארט לאגם התחתון ולמקום הלינה שלנו . אנחנו משנים את מסלולינו ומתחילים לצעוד על צלע ההר , שומרים על קו גובה קבוע . ההליכה בתחילה קלה , אנחנו צמודים לשביל עיזים – מרעול בפי האקדמיה העברית : צירוף של משעול ומרעה – שלעיתים אומנם רחב לא יותר מכף רגל ,אבל ההליכה במישור , כשפנינו אל ההרים המושלגים היא באמת נעימה . התחושה היא כאילו אנחנו מטיילים על דופנותיה של קערה ירוקה ענקית .
אבל במהרה השביל הנוח , והמפולס היטב ברגלי עדרים , משנה פניו והוף למסלול אבנים ובולדרים על צלע ההר . ההליכה כעת נעשית קשה יותר , ונעלי ההתעמלות כל כך לא מתאימות : אני מרגישה כל אבן בסוליותי , וכל אבן מתנדנדת נושאת בחובה נקע פוטנציאלי . המדריך משתדל מאוד להקל עלי , הוא מזהיר אותי בפני אבנים לא יציבות , מסמן לי היכן יציב ובטוח להניח את כפות רגלי , מאודד אותי שאחר כך צפוי קטע קל יותר . נראה שגם לעוד חברים בקבוצה המעברים האלה לא פשוטים . עם ההליכה אנחנו מתעייפים , ונעשים רעבים . קצת קשה לפרוש מפה על שיפוע שכזה אבל אנחנו מצליחים למצוא עץ , שמתחתיו טרסות ומתישבים לנוח ולאכול בצל . אוספים כוחות וממשיכים , וכעת מתחילים לרדת . לאחר שעה קלה , אנחנו שוב יורדים אל קו העצים , ומגיעים אל חורשה מוצלת – שוב מקום יפה לקפה. מכאן – נתונה לנו זכות הבחירה : להמשיך לאגם ולמחנה עם המדריך המקומי או לחזור ולעלות לאגם זיאורט . נעלי ההתעמלות שלי מקבלים את ההחלטה בשבילי – אני יורדת לאגם למנוחה .
האגמים והנהרות כאן כמה יפים, נקיים וצלולים ככה קרים . מרגע שהוכנסה כף הרגל למים קור עז מתפשט בכל הגוף , ממש חודר אל העצמות , צובט וכואב אף זמן מה לאחר הוצאת הרגל . המים הם מי הפשרת השלגים . האגם הזה שלשפתו אנחנו חונים הלילה הוא הפחות קר מהם . בעודי מתלבטת האם להנס או לא , שאר חברי הקבוצה כבר מזדרזים לקפוץ אל המים – ולשחות . אני בודקת את מצב המים – כמה זמן אוכל להחזיק את כפות רגלי בפנים – ומגלה שאכן השד אינו נורא כל כך . המים כאן קרים אפילו יותר מהים בחור ף , אבל נראה שאפשר לטבול . אני נכנסת למים עד לישבן , סופרת עד שלוש , ומטבילה את כולי – הקור כך נראה מכווץ את הריאות ומוציא את כל האויר החוצה . שאיפת אויר פנימה מתגלה כמשימה מאומצת , וכדי להתחמם מתחילה לשחות . המים צלולים , קרים , וכחולים , ושוטפים ממני את אבק וחום היום . הטבילה אכן מרעננת , אבל יש להזדרז ולצאת . אני יוצאת בזריזות את החוף ומגלה את שאר חברי הקבוצה , מתחממים לאור השמש ולכוסית של ויסקי . לחיים ! לטיולים ! לאגמים כחולים ולפסגות מושלגות!