טג'יקיסטן, דושנבה: הנקודה היהודית וטיול בשדרה

היעד הראשון שלנו בדושנבה הוא בית הכנסת היהודי היחיד בעיר . בית הכנסת מהווה מרכז לקהילה היהודית הקטנטנה של דושנבה , והיא מונה כ300 אנשים . שער כחול בגדר ברזל לבנה – מבחוץ אין שום דבר שיסגיר שזהו בית כנסת – מוביל אל חצר פנימית מטופחת מרוצפת שיש וובה גינה קטנה. מבנה בן שתי קומות ,מרפסת עם מעקה שיש מגולף . בכניסה אנחנו מתבקשים להוריד את נעלינו – בטאגיקיסטאן בכל בית יש להוריד נעלים – ונכנסים אל אולם התפילה הצנוע: שטיח , כסאות, ארון קודש , כמה פסוקים מהתנ"ך, חנוכיה. המבנה בו אנחנו יושבים מתפקד כבית כנסת, בית קהילה , ובית אירוח כ 6 שנים . בית הכנסת הקודם בן כ 200 שנה , הוחרב ב2008 , כמו כל השכונה במרכז העיר כדי לפנות מקום לבנית ארמונו של הנשיא ,למרות מאבק משפטי בן כמה שנים, שאליו התגייסו יהודים מרחבי העולם , וגם אירגונים בינלאומיים כמו יונסק"ו .
גברת מבוגרת ונמרצת, המשמשת כאם הבית, מקבלת את פנינו בהתרגשות רבה, היא תשמח לענות על כל שאלה ולספר לנו על המקום, היא דוברת רוסית וגרמנית ( בנוסף לטג'יקית ) ולכן אני מקבלת על עצמי את תפקיד התרגום. אנחנו מבקשים לשמוע קצת על אורח החיים בקהילה . הינה תמצית סיפורה :
הקהילה מונה כ300 אנשים, ורובם באים לבקר בבית הכנסת לפחות בחגים החשובים . בבית הכנסת נערכות תפילות בכל יום שישי ושבת , ויש מנין . במקום יש מטבח כשר , וחדר לאירועים שבו הם מקיימים ארוחות ביחד . בעבר הקהילה היתה גדולה הרבה יותר , אבל מרבית האנשים עזבו בשנות התשעים לישראל , קנדה או אוסטרליה . הקהילה מזדקנת , אין כמעט אנשים צעירים – יש רק ילדים בודדים בקהילה. בעבר התקיימו בקהילה שיעורי עברית , אבל נוכח מספר הזעום של ילדים , היום אין . יש בדושנבה שני בתי קברות יהודיים , והם מנוהלים בידי הקהילה היהודית . אנשים שעזבו או צאצאיהם פוקדים לעיתים את בתי העלמין לחפש את מצבות קרוביהם , והקהילה היהודית והמרכז כאן שמחים לעזור. הקהילה היהודית מקיימת יחסי שכנות טבה עם המוסלמים לדבריה, ואין התנכלויות . את הבנין וכסף לשיפוצו תרם גיסו של הנשיא . היא מציינת שהיהודים הטאגיקים תרמו רבות לכלכלה , לתרבות ולאומנות של טאג'יקיזטאן כשהיתה חלק מברה"מ בעבר וגם כמדינה עצמאית : היא מונה שורה של שמות מתחום המוסיקה , המחול והאומנות שהם יהודים טאג'יקיים. תקופת מלחמת האזרחים בטאג'יקיסטאן היתה קשה ליהודים , אבל היתה קשה לכולם , בעלה נהרג בתקופה זו . ביא מספרת בגאוה שבתה חיה בישראל , למדה באוניברסיטה העברית , וכעת היא עובדת במשרד ממשלתי . הוריה הגיעו לטאג'יקיסטאן מפולין והתישבו בדושנבה .
קצב הדיבור שלה מהיר ונרגש, אני לעיתים מתקשה לעקוב כדי לתרגם , היא שוב ושוב מזמינה אותנו לבוא ולהתארח כאן . היא מדגישה שוב ושוב שהם מקיימים את החגים והמצוות, והמטבח שלהם כשר . יש משהו מאוד מרגש במאמצים של הקהילה לשמור על אמונתה ומנהגיה. נסיבות החיים כאן מביאים אותם לפשרות , כדי להכנס למתחם יש לצלצל בפעמון קטן – גם בשבת , בקהילה יש בהחלט נישואי תערובת אבל כל המשפחה מתקבלת בברכה , השחיטה אינה כשרה לפי חוקי היהדות המחמירים , אבל הבשר כמובן כשר והשחיטה המוסלמית מספיק קרובה , הרב כרגע חולה , ונסע להתרפא במדינה אחרת , אבל הם ממשיכים לנהל תפילות .
קהילת דושנבה היא חלק מיהדות בוכרה . נוסעים אירופאיים שמגיעים לאיזור בימי הביניים מכנים את היהודת בשם הזה . השפה שבה דברו היהודים היא דיאלקט של פרסית טאג'יקית . המקור של היהודת לא ברור . עדויות מצינות שסוחרים יהודים מגיעים לאיזור במאה ה10 לספירה . היהודים הבוכרים טוענים שמקורם העשרת השבטים האבודים – ולראיה יהודי אפגניסטאו טוענים שלחלק מהישובים שלהם שמות הדומים לשמות ישובים בישראל. מקור נוסף הוא יהודים מגלות בבל – אומנם כורש מרשה ליהודים לעזוב ולחזור לארץ ישראל , אבל מזמין את מי שרוצה בכך להשאר מכיוון שהיהודים תרמו לכלכה והיו משכילים . מהתלמוד עולה שבאיזור היו יהודים במאה הרביעית : רב שמואל בן בסנה, מיהדות מרב, מתפלפל בסוגיה על כשרותו של יין בתנאים מסוימים.
כמו בכל מקום מצבה של הקהילה היהודית נתון לגחמותיו של השלטון . עד הסוף המאה ה17 אין כפיה דתית , והיהודים יכולים לקייהם את חיהם ללא מפריע .. מתואר על כך שיהודים ומוסלמים חולקים את אותו בית תפילה , מכיוון שהאמיר רוסר על הקמת בתי כנסת ומסגדים . לקראת המאה ה18 משתנה הגישה ומתחילה כפיה דתית , היהודים נדרשים לשלם מס גולגולת גדול מאוד וללכת עם סימן זיהוי. כתוצאה מהכפיה , ועזיבת יהודים הקהילה מתמוססת , עד שלקראת סוף המאה רב מרוקאי בשם יוסף מימון מגיע לאיזור , מחיה את הקהילה ומלמד אותם את דרכי התפילה, לכן הקהילה נחשבת ספרדית. המאה ה19 שוב הגלגל מתהפך עם כיבוש האיזור על ידי הרוסים הכפיה נפסקת והיהודים חוזרים לשגשג ועוסקים במסחר וצביעת בדים . כאשר רוסיה מנסה להתלט על האיזור היהודים מסייעם עקב הכפיה הדתית לה היו נתונים , ולכן הם זוכים להכרת טובה .
בתקופה הקומוניסטית , בין השנים 1920 עד 1958 אין ליהודים גישה לבית הכנסת בדושנבה, עקב האיסור הכולל לדת . עם פרוץ מלחמת העול השניה , יהודים רבים מגיעים לדושנבה מאיזור פולין , אוקרינה ומתישבים בה . סוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20 מתחילה עלית יהודים לארץ , ומוקמת השכונה הבוכרית בירושלים . עלית יהודים נוספת תהיה בשנות השבעים , אבל ההגירה הגדולב ביותר , בשנות התשעים עם התפרקות השלטון הסוביטיץ כיום מונה הקהילה הבוכרית בארת כ150 יהודים .
ובמעבר מהיר מקודש לחול -בשלב הזה , כולנו כבר מאוד עייפים , ובעיקר רוצים לפגשו ציביליזציה בדמות מקלחת ואסלה מודרנית . אנחנו מפונקים ב"שרתון דושנבה " שללא כל ספק עומד בכל סטנדרט מערבי . . הכניסה למלון מאבטחת היטב , שער עם שומרים , ותחתית האוטו נסרקת בעזרת מראה . קצת מוזר להגיע למלון כזה משופשפים ומאובקים , אבל בהחלט כיף!
מקלחת זריזה , התחברות לווי-פיי – במשך עשרה ימים הייתי מנותקת לחלוטין – מרימה דגל למשפחה , מתעדכנת עם החברים . ויוצאת לטייל ברגל את השעות הנותרות עד לארוחת הערב.

פסלו של רודאקי , המשורר הלאומי
פסלו של רודאקי , המשורר הלאומי

המלון נמצא במרכז העיר, באיזור הנמצא בתנופת בניה . מצידו האחד של המלון ניתן לראות נוף גבעות , רחוב ראשי , בנינים , כמה מוסדות הנראים ציבוריים , ואילו מצידו האחר של המלון , שכונה עם בניה מסורתית , רשת סבוכה של מהלות : אותן מתחמי משפחה שבמרכזם גינה קטנה . מחלון חדרי בקומה השביעית , הסימטאות נראות סבוכות צרות והמהלות קטנות וצפופות ממה שראינו בכפרים . אני בספק אם מי מהתושבים מגדל משהו בגינתו , והשטח המרכזי משמש יותר לנוי ולמפגש משפחתי . ושם בשכונה הזאת גם נמצא מנרט המסגד הבודד שראיתי עד כה בדשונבה . מסביב למלון כמה פרויקטי בניה נראים יוקרתיים על הפלקטים המפארים אותם : בנינים גבוהים , חלונות מעוצבים , מחופי שיש ואולמות כניסה מפוארים , נושאי מילים כמו פארק או פסגה בשמם . מרבית העשירים של דושנבה גרים מחוצה לעיר , כך מספר לי אחר כך המדריך , אבל נראה שהדבר עומד להשתנות . הרחוב שבו אני צועדת ברובו בניני רכבת של שלוש קומות , כשבקומץ הקרקע עסקים קטנים – הבנינים האלה כמו מרבית עיצוב העיר שריד לתקופה הסוביטית . הרחובותהראשיים אבל נקיים , וניכרת מידה רבה של נסיונות לטיפוח : בצידי הרחובות ערוגות עם פרחים , כיכרות עם פסלי נוי ופרחים , מזרקות , ובניני ציבור שבכניסה לכל אחד מהם גינות פורחות .מזרקות רבות מפוזרות ברחבי העיר , שהרי לא חסר בארץ הזאת מים , לנוי ולרוחת הציבור . המזרקה יוצרת מסביבה מקרו אקלים משלה – נתזי המים מרעננים את האויר , ובריזה קלה נוצרת בסביבתה . במקומות מוצלים מושחת המזרקה אליה את תושבי השכונה בשעת אחר הצהריים : הזקנים יושבים על הספסלים מצידה , ילדים מתרוצצים , וטבלים רגליהם . עובר אורח עייף יעצור וישטף בה את פניו .

בנין משרדים ולפניו מזרקה
בנין משרדים ולפניו מזרקה

פני מועדות לשדרה שברחוב רודאקי , הנקרא על שמו של מי שנחשב לאבי המשוררים הפרסיים , וחי בסוך המאה העשירית לספירה. רחוב רודאקי הומה בשעת אחר צהריים של היום , משני צידיו בנינים ממשלתיים , מלונות ,. מרכז קניות , שלמדרכותיו שו' קטן של פירות , ירקות , לחם וביצים . בדוכן ליד אני מרהיבה עוז וקונה סאמוסה במילוי תפוחי אדמה – אותו בצק מטוגן וממולא . בשני הנתיבים לכל צד , מכוניות נוסעות : די צפוף ,צפירות מדי פעם נשמעות , תחנות האוטובוס מלאות ממתינים . המולה , רעש , חום , לחות , הביל . אבל במרכז הרחוב , שדרה ארוכה וירוקה . עצים גבוהים מסוככים על שביל מרוצף , שמשני צדדיו דשא. מתחת לעצים רוח קלילה נושבת , והצל נעים – מקום מפלט מהמולת הרחוב . נראה שרבים בורחים לשקט הזה, מכל שכבות האוכלוסיה : זוג מטרוניות בהירות עור בגיל העמידה , לבושות בשמלות אוריריות ללא שרוולים , סנדלים על עקבים נוחות נושאות מצרכים מהשוק, מפטפטות ברוסית . קבוצת עובדי משרד ממשלתי לבושים במכנסיים שחורים , חולצה מגוהצת , ועניבה ממהרת על פני – חלקם למרות גילם הצעיר כבר פתחו כרס קטנה ומוחים אגלי זיעה ממצחם במטפחת בד . זוג גברים צעירים לבושים בג'ינס וג'אקט עור, מגולחים ומבושמים , צועדים זה לצד זה .

טיול בשדרה
טיול בשדרה

לאורך השדרה במרחקים קבועים , קצת נחבאים בין גזעי העצים הוצבו ספסלים . כל ספסל כזה הוא עולם בפני עצמו , ואני עוברת ומתבוננת כמו בתיאטרון : גברת מטופחת ואלגנטית בשמלה ונעלי עקב מתישבת לנוח . בספסל אחר זוג צעיר במריבת אוהבים – אין צורך במילים , תנועות הגוף אומרות הכל – האשה זועפת וכועסת , ואילו הגבר כמעט על ברכיו מתחנן למחילה . בספסל אחר , זוג מחוייך חולק אוזניות נייר , אוחזים זה בידה של זו . שני ספסלים זה ליד זה, בכל אחד זוג נערות באותו גיל יושבות ומפטפטות , מדגימים את השינוי העובר על החברה הזו : זוג נערות בג'ינס צמוד , גופיות אופנתיות , צפורני רגליהם מלוקקות , מאופרות ובאוזניהן תחובות אוזניות . בספסל הסמוך , זוג נערוך בלבוש קורטה מסורתי , שערן מכוסה בצניעות . יכולתי להמשיך ולטייל כך עוד בשדרה הזו ולהתבונן באנשים . מדהים עד כמה הנוף האנושי כאן מגוון ., אבל זמן לחזור .

כל ספסל - מיקרו עולם משל עצמו
כל ספסל – מיקרו עולם משל עצמו

"את בעזה ? " שואל מישהו בתגובה לתמונה שאני שולחת, המראה את נוף השכונה המסורתית מהחלון. מדהים לחשוב איזו קונוטציות מעוררות אצלנו מראות התרבות המזרחית. אי אפשר לדמיין מרחק גדול יותר בין התרבות , החיים , הדעות וההשקפות בין שתי הערים האלה :עזה ודושנבה. בעוד שבעזה ישראל היא שנואת נפשם של רבים מהתושבים, מעטים הם האנשים ששמעו בכלל על ישראל בטאג'יקיסטאן . הביקור בטאג'יקיטאן הוא במידה רבה מסע אל תרבות איסלאם שלא ידעתי על קיומה . המוסלמים נתפסים בעיני בשתי צורות כפי שמשתקף מתוך סיקור המדיה בישראל : או חילוניים , הנראים כמערביים לכל דבר או דתיים , המתפללים חמש פעמים ביום , מזוקנים , נשים עם כיסוי ראש מאפיין או אפילו רעלה. האיסלם הוא מהות זהותם . ואילו כאן בטאג'יקיסטאן איסלנאם ליברלי , הגיוני , המשתלב בחיי האנשים , ומהווה חלק ממארג הזות שלהם . חי ומתקיים לצד חיי היומיום , ולאו עיקרם .
למחרת לפנות בוקר בדרכי לטיסה הביתה אני פוגשת במעלית גבר צעיר גבוה ורחב מימדים עטור שרשר מוזהב כבד . כששומע בתשובה לשאלתו , שאני מישראל , פורש כפותיו הגדולות, מנענע את ראשו הקרח ונאנח : "כמה חבל שאיש מאיתנו אינו יכול לבקר במדינתו של השני , וזה הכל בגלל פוליטיקה ודעות קדומות" דלת המעלית נפתחת , ואנחנו מאחלים זה לזו דרך צלחה בדרכנו הביתה

מוכרי בלונים ברחוב הסואן - דושנבה
מוכרי בלוני ברחוב הסואן

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *