מישהו לרוץ איתו – מרוץ הלילה של תל אביב

בחברת ההיטק פריסקייל בה אני עובדת פועלת כבר כמה שנים קבוצת ריצה. הקבוצה החלה ביוזמה ספונטנית של כמה חברה שרצו מישהו לרוץ איתו. בהמשך העמידה הנהלת החברה לרשות הרצים מאמן לטובת אימונים סדירים. קבוצת הריצה פתוחה לכולם החל ממרתוניסטים מושבעים שגומעים קילומטרים עוד לפני ארוחת הבוקר , דרך רצים קבועים אך מתונים, וכלה במזדמנים למיניהם: פעם כן ופעם לא . אני שייכת למזדמנים  – בעיקר לא, לעיתים רחוקות כן . השנה החליטה הנהלת החברה לפרגן לרצים בחברה באשר הם ולממן את עלות ההרשמה של מרוץ הלילה של תל אביב. נותנים לי אז לא אקח ? אז באתי .

באתי בעיקר בשביל הסקרנות: מה גורם לאלפי אנשים להשקיע כסף טוב, לבזבז ערב שלם על הגעה למקום ועזיבה, להסתכן בפקקים בכניסה וביציאה , להחנות רחוק ולהקדים לריצת ה10 ק"מ עוד כמה קילומטרים של הליכה הלוך ושוב? הרי כל מה שצריך כדי לרוץ 10 ק"מ זה רק זוג נעליים ולצאת מהבית .

בעשור האחרון ואולי אף קודם ספורט הריצה תופס תאוצה בקרב הישראלים. בשעות הבוקר המוקדמות אלפי ישראלים יוצאים לרוץ: בפארקים , בשדות , ברחובות ועל חוף הים. על מסלול הגומי הדחוס בפארק הרצליה בכל בוקר בסביבות השעה 6 נצפית תנועה ערה של עשרות רצים. מרביתם שייכים לקבוצות המתאמנות בסדירות. תעשייה שלמה התפתחה מסביב לפעילות ספורטיבית זו. נעליים שאמורות לתמוך, להקל, להזניק,לרחף ,מתאימות כפפה ליד , שתרגיש בהם יחף,ומה לא-  וכל זה תמורת כמה מאות בודדות של שקלים. בגדים בצבעים זוהרים שאמורים לנדף זיעתך , לתמוך בשריריך הדואבים , לגרום לך להראות היטב בלילה או לכל הפחות להראות טוב. אם לא בעיני אחרים לפחות בעיני עצמך.  אפליקציות לנייד שלך שימדדו את קצב הריצה שלך, ישתפו את קצב התקדמותך עם העולם וישמיעו לך מוסיקה כבחירתך .

סביב לענף התפתחה גם "תיירות ריצה ". כל עיר בעולם שמכבדת את עצמה מקיימת מרוץ מרתון , ומושכת אליה רצים מכל העולם הבאים עם מלוויהם. מגיעים יום יומיים קודם, מבלים קצת בעיר, רצים , מסיבה אחת או שתיים והביתה.  ישנם מרתונים הנחשבים יוקרתיים מאוד ומציעים פרס כספי נאה למקומות הראשונים. גם תל אביב וירושלים מקיימות מרוצי מרתון, שאליהם מגיעים רצים מכל העולם. אין ספק שאירוע כזה משבש את החיים בעיר. ובעניין ריצת הלילה של תל אביב, בהתחשב שמדובר רק ב10 ק"מ אפשר אולי היה למצוא מסלול צידי יותר. ורק לחשוב על תושבי הרחובות שנאסרה חניה בהם במשך 24 שעות – איפה חנו ואיך הגיעו הביתה.

אם כבר חברת פריסקייל שלחה אותי, יש לייצג בכבוד. אני מוצאת את עצמי על מסלול הריצה פעמיים שלוש בשבוע בשעות הבוקר המוקדמות רצה. את הפעילות הגופנית התחלתי בסביבות גיל 40: קצת אופנים, קצת הליכת ערב של 6-7 קילומטרים. בכל פעם מופתעת מחדש שבגילי המופלג אני עושה מה שלא העליתי על דעתי בצעירותי . הכושר המחודש אפשר לי לעשות את "סובב תל אביב " על אופניים , וגם להשתתף ב"הקפת הכנרת ". במסגרת הכנות לטרק לקילימנג'רו עברתי לרוץ . שבועיים לפני המירוץ אני מסיימת 10 ק"מ לראשונה. יהיה בסדר- אני לא אכזיב .

ובערבו של יום המירוץ אני יוצאת מהבית בערום ועריה: לבושה בבגדי הספורט, המספר עם הצ'יפ למדידת זמן הריצה שלי עלי וכרטיס נסיעה ברכבת . בבגדי הספורט שלי אין מקום לכסף, ארנק או פלאפון. בתחנת הרכבת אני פוגשת עוד רבים שכמותי .

אני חלק נהירה המונית של אנשים בחולצות שחורות עם הכיתוב (בתרגום חופשי ) "ביחד נעיר את העיר" , ומספרי חזה צבעוניים לכיוון נקודת הזינוק . חלק גדול מההייפ או הבאזז, זה כמובן המוצרים הנלווים: חולצות האירוע, צמידים זוהרים, פחית קולה אישית עם שם המשתתף ומספר החזה שלו .

זהו ללא ספק אירוע חברתי. המתחם נראה כמו מסיבה גדולה עם במות ומוזיקה והרבה אנשים  במצב רוח טוב. במסיבה יש לראות ולהראות. אלפי סטטוסים ותמונות מועלות אל הענן הוירטואלי. רבות נאמר על הבידוד החברתי בעולם הדיגיטלי. אני תוהה האם המניע להגיע לאירועים המוניים, הוא רצון תת מודע להתחבר שוב לקהילה, ולהרגיש קצת פחות לבד.

מרוץ הלילה של תל אביב, אפקים מטיילים
החברה הטובים – אצני פריסקייל

גם אנחנו חברי הקבוצה נפגשים לפני לתמונות לחיבוקים לעצות אחרונות ולעידוד.  א' הוא אחד המהנדסים הוותיקים בחברה, איש דתי, אב לשישה וסב לשניים, מוקד ידע בתחומו ההנדסי בפרט ובנושאים רחבים בכלל, ובעיקר בעל חוש הומור. הוא מחפש מישהו לרוץ איתו, פחות או יותר בקצב שלו.  אני יותר משמחה להצטרף .

כולנו נרשמנו לאותו מקצה. אבל מלבדנו יש במקצה עוד כ5000 אנשים. במהרה כולנו מתערבבים בהמון. אני צמודה לא' . מרגע הכניסה לשרוול המוביל לקו הזינוק יש ללכת לאורך כמה מאות מטרים .רגע לפני ההגעה לקו הזינוק א' נשמע לי לפתע מהסס:" זה באמת המון אנשים פה, קשה לרוץ" . אני נבהלת שמא הוא יפרוש לי פתאום " תסתכל על זה כעל חוויה אנתרופולוגית ", אני אומרת ," זו ממש תופעת העדר. כמה פעמים יצא לך להיות חלק מעדר ?"

"המון ", משיב א' בהומור האופייני לו , "אני דתי ". בריצה קלה אנחנו עוברים את קו ההתחלה – רחוב אבן גבירול הגשר מעל הירקון  – מרימים ידינו למעלה בשביל התמונה, מגבירים קצב ומתחילים לרוץ. תל אביב הנה אנחנו באים !

א' מחובר לנייד שלו, בו מופעלת אפליקציית ריצה המודדת את המרחק והמהירות . א' מודיע לי על קצב הריצה הממוצע שלנו. אני יכולה לרוץ מהר יותר , אבל למי אכפת ? אני כאן בשביל הכיף  ואין כמו לרוץ עם מישהו.  וא' נותן פה קצב יפה…

אנחנו חולפים לאורך בתי הקפה של אבן גבירול . תל – אביב , שלעיתים כל כך קרובות מוגדרת "הבועה " , הלילה חוגגת. מריעים לנו מבתי הקפה, מצלמים אותנו בנייד , מחיאות כפיים וקריאות "כל הכבוד " ואנחנו רק בתחילת הדרך .

המסלול מוביל אותנו אל כיכר רבין  אל מתחת לגשר, שבימים כתיקונם אפרורי שם, מלוכלך קצת ומפויח, אבל הלילה מסכים אלקטרוניים מקרינים דמויות רצות בגודל טבעי בצבעי אדום – לבן – שחור ומוזיקה קצבית מתנגנת.

אנחנו רצים לאורך שדרות בן גוריון , ופונים לרחוב דיזנגוף.  המירוץ הזה מתקיים כבר כמה שנים טובות. יודע המארגן נפש עדרו. בימות עם מוזיקה מקפיצה, או איזה גימיק , מופיעים רגע לפני שאנחנו מתחילים להשתעמם או להתייאש.

מרוץ הלילה של תל אביב, אפקים מטיילים
מסלול המרוץ על מפת תל אביב

 

בשלט המורה על 3 ק"מ אני מהרהרת על כך , שבצבא , לפני למעלה מעשרים שנה בקושי סיימתי 2 ק"מ בבוחן בראור , את רוב שנותי בתיכון התפדלעתי , והנה כאן סיימתי 3 ק"מ בקצב 9.3 , וממשיכה לרוץ .

לרוץ . לכאורה פעולה כל כך טבעית. תסתכלו על ילדים קטנים כשהם רוצים להגיע ממקום למקום הם פשוט רצים: ממתקן אחד למישנהו בגן המשחקים, מחדרם אל המטבח כשהם רוצים לספר לנו משהו , מהאוטו אל הכניסה לבית של סבתא. מתישהו בגיל בית הספר הריצה הופכת להליכה ברוב הזמן ונשמרת למשחקי הכדור בהפסקות. בבגרותינו היא נעלמת . מרבית חיי הבוגרים עוברים עלי בישיבה: מהבית באוטו לעבודה, בעבודה מול המחשב , ובבית על הספה . אני תוהה האם התהליך הזה הוא טבעי ? האם בכל החברות האנושיות הריצה ננטשת ככל שהאדם מתגבר ?

כריסטופר מקדוגל , מחבר הספר " נולדנו לרוץ " מצא חברה אנושית שהריצה היא חלק מאורח החיים של : שבט הטררהטמרה החי בג'ונגלים של דרום אמריקה . אנשי השבט לעולם לא מפסיקים לר ץ , לא בבגרותם ולא בזקנתם . הם רצים למרחקים ארוכים של ממש, הרבה יותר ממרתון. ותנחשו מה ? הם אינם סובלים מלחץ דם, מסכרת, סרטן, מחלות לב ורעות חולות המאפיינות את העולם המודרני .לטענתו זהו גם שבט רגוע ושלו, שהאלימות הבין אישית בו לא קיימת .

אני חולפת על פני השלט המורה על 5 ק"מ , וחושבת על כך שזוהי נקודת השבירה שלי בפארק – לאחר שני סיבובים באותו נוף, אני שוקלת לחתו , ונדרש לא מעט שכנוע עצמי כדי להמשיך ולרוץ. אבל כאן אני זורמת ונהנית. רצה ביחד עם א' ועם כל העדר .

מקדוגל טוען בספרו שנולדנו כדי לרוץ, ולא סתם לרוץ אלא למרחקים ארוכים ממש. למעשה הריצה היא אסטרטגית ההישרדות שהתפתחה אבולוציונית למין האנושי. מטרתה לאפשר לאדם ולקודמיו הקדמונים לספק את האנרגיה הנדרשת למוח הענק שלנו. הדרך המהירה ביותר לספק הרבה קלוריות היא לאכול בשר. על פני כדור הארץ החלו להסתובב קדמונים עם מוח גדול כ200 אלף שנה לפני שהומצא כלי הנשק הראשון . אז איך הם צדו ? לטענתו של מקדוגל הם פשוט הריצו את טרפם למוות. האדם הוא בעל החיים היחיד העירום מפרווה. תכונה זו המאפשרת לו להזיע ולקרר את גופו ביעילות . שאר היונקים בעלי הפרווה אינם יכולים לנדף את חומם ביעילות. הם נתונים בסכנת מכת חום, אם לא יעצרו לפרקים כדי להתקרר. אז שיטת הציד של קדמונינו היתה פשוט לרדוף את טרפם, עד שהוא נפל .

הידעתם שקטע העיר בין דיזינגוף סנטר והבימה הוא עליה? גם אני לא , עד שנאלצתי לרוץ אותו במעלה רחוב בן ציון . מאיטים מהירות , "צעדים קטנים , צעדים קטנים ! " תורם לנו מישהו מנסיונו , וחולף על פנינו. העליה מסתיימת כשמגיעים ל"הבימה",חולפים בכיכר ופונים כעת בירידה. בשלב הזה אין צורך בשלטים מכוונים. אנחנו רצים עם העדר . והעדר הוא מגוון: גברים , נשים , צעירים , ומבוגרים . לא כל הרצים הם בכושר , חלקם מתקדמים לאט לאט , חלקם הולכים לפרקים, העיקר להשתתף במירוץ .

מרוץ הלילה של תל אביב, אפקים מטיילים
צעירים ומהירים

"מה נשמע ? " מתעניין בשלומנו אחד מחברינו לעבודה החולף על פנינו . צעיר הוא, וקל רגליים . "אנחנו כאן , אגף הזקנים " מתנשף א' ואני צועקת אל עקבותיו של הצעיר " אבל רק שתדע, החיים רק מתחילים בגיל 50 ! ". "צודקת ", הוא מסב ראשו אלינו " אני רואה את הטיולים שלך ! "

מסלול הריצה מוביל אותנו בחזרה אל דיזנגוף ממנו אנחנו פונים בכיכר דיזנגוף, מתחת לגשר אל רחוב ריינס . על הגשר קהל רב הצופה בנו ומריע לנו . במרפסת של קומה א בריינס 46 המקושטת באורות צבעוניים ובלונים, חבורה עליזה וצוהלת מקישה כוסות בירה , ומפריחה בלוני סבון לעברנו . היום אנחנו ללא ספק ההצגה הכי טובה בעיר, הריאליטי הכי ריאל שאפשר. בחור קרח חולף לידנו וצועק אל עבר חברו " כן , גם אני הייתי פעם צעיר וגרתי בתל אביב והייתי חוגג ככה " .

רבים שרצים איתנו חלפו את קו ה50 . רבים התחילו לרוץ אחרי גיל ארבעים . א' אב לשישה וסב לשנים, החל לרוץ לפני ארבע שנים , והמירוץ הזה הוא לא הראשון שלו . נתונים אלה לא יפתיעו את מקדוגל. הסטטיסטיקה מראה שכשמדובר בריצה למרחקים ארוכים מאוד לגיל ולמין אין שום יתרון. תוצאות המרתון של בני החמישים דומים לתוצאות של הצעירים. תוצאות הריצה של הנשים קרובות לתוצאות הריצה של הגברים. הסיבה לכך לטענתו היא שכשחיה נחותה חסרת כוח , טפרים ושיניים  רוצה לצוד היא חייבת לשתף פעולה. כלומר כל השבט נדרש כדי לרדוף אחרי החיה – צעירים וזקנים וגם נשים.  לכן למרחקים ארוכים אנחנו כולנו שווים.  תופעת העדר וגם הסיפוק מהריצה המשותפת היא בגנים שלנו. כך גם תגובות הפרגון והעזרה , הנחתות עלינו מכל עבר . כדי שכולם ירוצו ביחד , יש לעודד , לתמוך ולפרגן לחלשים יותר. איו יתרון בלרוץ לבד, החיה רצה מהר יותר . רק שיתוף פעולה יביא לתוצאה המיוחלת  – ארוחת צהריים לשבוע הקרוב.

"עוד קילומטר וחצי " מעיר אותי א' מהרהורי האבולוציוניים , "יפה, יפה " אני עונה .

"זה הרבה , או מעט ? " הוא שואל לפשר תשובתי הסתומה.

זה מספיק כדי לדעת שאגיע אל קו הסיום . ולדידי הרגע המתוק הוא לא חצית קו הסיום , אלא הרגע שבו מבינים שזה עומד לקרות . מכאן והלאה, אין לחץ , אין דאגה , פשוט זורמים בכיף .

"סיימנו 9  " אומר א' . הוא מרגיש שאני יכולה להמשיך בקצב מהיר יותר ממנו , ויכולה לשפר את התוצאה  " יאללה , רוצי , רוצי ! " אבל אני פה באמת בשביל הכיף . מעדיפה להגיע בנחת ובחברה טובה לקו הסיום.  שתי בנות חמודות רצות לידינו , הן רואות את שלט ה9 ק"מ  ומחליקות כף תוך כדי ריצה  " יו , איזה יופי תכף מגיעים לסוף , את רואה -אמרתי לך שנוכל לעשות זאת ! "

"אך !  נתפס לי השריר " ממלמל לעצמו א ' קצת אחרי הפניה מיהודה מכבי לדרך נמיר אבל ממשיך לרוץ . אני שמחה שלא שעיתי לעצתו לרוץ לבד לפני מספק דקות.אני מאיטה את הקצב ומנסה לברר מה המצב . א' נחוש להמשיך בריצה קלה ואני איתו. הסיבה המדויקת להתכווצויות שרירים אומנם איננה ידועה, אך מעריכים כי היא נובעת ממתיחה לא מבוקרת של השריר ועייפות שריר, שעלולות לגרום לפגיעה בבקרה של מנגנון ההתכווצות של השריר.  א' מכה על חטא על כך שלט התאמן מספיק. אני נזכרת בכיתוב חולצה שראיתי על גבר מבוגר שחלפנו על פניו "כאב הריצה הוא רגעי , אבל הישג ההגעה לקו הסיום נשאר לנצח! " כשכואב לך  – כל רגע הוא הנצח.

אנחנו חוצים  את גשר הירקון , פונים לרוקח. כעת אפילו המאבטחים וצוות מד"א מעודדים ומריעים לנו. מישהו שם ידיו כרמקול לפיו וצועק  " עוד פחות מ500 מטר, כבר סיימתם! ", והנה אנחנו רצים תחת קשתות מנופחות מחליפות צבעים זוהרים ורואים לפנינו את קו הגמר המנצנץ .  א' פולט מילה לא יפה , ומיד מתנצל עליה  – מצב השרירים מתדרדר – אבל הוא לא מתכוון לוותר .

אותו שבב שמאפשר למארגני האירוע לנתר את קצב ריצתנו ולעקוב אחרינו בתחנות הבקרה  הוא גם זה שמאפשר לדעת מי מגיע לקו הסיום ומתי . "הנה מגיע לקו הסיום  א!'" מכריז הכרוז את שמו צעדים ספורים לפני שאנחנו חוצים אותו.

הגענו לקו הסיום . ביח .  כמונו הגיעו עוד עשרים אלף לקו הגמר  . התוצאה שלנו 1:11:24 היא תוצאה לא רעה בכלל, טיפה איטית יותר מהממוצעת . אבל למי אכפת?   העיקר שהיה לי מישהו לרוץ איתו .

מרוץ הלילה של תל אביב, אפקים מטיילים
מרוץ הלילה של ץל אביב – הרגע שאחרי

 

עוד משהו

כל העסק הזה של ריצה הוא מושא למחקרים ויש לא מעט ידע בבניית אימוני ריצה . גם ברשת יש מידע רב על הנושא . קישור למאמר מעניין על תהליכי הפקת האנרגיה בגוף.

ספרו של כריסטופר מקדוגל "נולדנו לרוץ " הוא באמת ספר מרתק  . מקדוגל אגב נגד ריצות ערים כאלה  , הוא חושב שצריך לחזור ולרוץ בטבע וברגלים יחפות . הנה הופעתו בTED

היה לנו כל כך כיף לרוץ ביחד, אז יצאנו גם לטיול ריצה בחיק הטבע בזויתן . טוב, יפה שם כל כך אז לקחנו את זה לאט.

2 תגובות

  1. אורה גזית

    פוסט יפה, שונה. אהבתי ממש את השילובים בין החוויה שלך לבין הידע שלמדת והעברת הלאה. אני לא טיפוס של ריצה, אבל לגמרי יכולה להבין ולהזדהות עם חלק גדול מהמסקנות שלך.

    1. yanina.zaslavsky

      תודה אורה. בכלל התחלתי לרוץ כדי שאוכל לטרק בנחת. כשקיטרתי כמה אני שונאת את זה, איזה מרתוניסט שם לי ספר על השולחן ואמר שכשארוץ 1000 קמ אז אתחיל לאהוב את זה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *