ג'אפנה היא העיר הגדולה ביותר בחצי האי ג'אפנה . מדרום מערב לחצי האי ישנם שרשת איים , שחלקם מחוברים ביניהם ולסרילנקה בכביש – ולאחרים ניתן להגיע במעבורת . היעד שלנו הוא האי נאגאדיפה המקודש הן להינדים והן לבודהיסטים , ולכל דת ישנו מקדש בחלק אחר של האי . המעבורות יוצאות מהכפר קאיטס , ומתופעלות בידי חיל הים . בעבר כל האיזור היה בשליטת הנמרים הטאמילים , ואחד האיים היה המעוז האחרון שלהם . כיום כאמור שקט כאן , הכפרים עדיין מיושבים בדלילות , וחלקם מוזנחים , אבל ישנה תנועת עולים לרגל גדולה לשני המקדשים .
הדרך למזח ממנו ניקח מעבורת יפהפיה ולוקחת כ45 דקות. כביש נופי עובר מעל הים וצופה אל הלאגונות , בהם עוסקים דייגים בדיג . ישנם היוצאים לים בסירות קאנו . כשיוצאים הדייגים אל הים הם מרימים מפרשים.
אבל שיטת הדיג הנפוצה כאן היא מלכודות רשת : הדייגים פורשים רשתות על עמודים קבועים . הדגים והחסילונים נלכדים ברשתות , ולדייגים לא נותר לא לאסוף את טרפם. היכן שיש דגים , ישנם ציפורים – שיירי הדגים והחסילונים על הרשתות מהוות מקור מזון ואפשר לראות באיזור שפע של ציפורי :שחפים , קורמורנים , ציפורים קטנות וצבעוניות, ואפילו עיט .
אנחנו צופים בדייגים העומדים במים ומטפלים ברשתות : לבושים בחולצה ובלונגי קצר , ובד צבעוני עוטף את ראשם להגנה מפני השמש הקופחת . בלי בלי גיל הדייגים האלה , בני בלי זמן . אבות אבותיהם נהגו לדוג בשיטה זו , והם ממשיכים דרכם .
אומנם כרגע מתבצעים עבודות תשתית לתיקון הכביש הראשי , אבל בכפרים ניתן לראות את פגעי המלחמה . הכפרים כאמור מיושבים בדלילות , וניתן לראות הרבה בתים נטושים . באיים נטועים דקלים רבים , חלק גדול מהם הם דקלי פלמירה , מתוקי הפרי . כפות הדקלים משמשים כאן לגדרות .
בתום הנסיעה היפהפיה אנחנו מגיעים לעיירה , לאיזור הרציפים , השוקקים חיים . שני המקדשים מושכים אליהם קהל רב , וסמוך לרציף מתפתחת כצפוי תעשיה שלמה של דוכנים , מסעדות ובתי קפה , שוטרים מנהלים את התנועה , וחניה מסודרת לאוטובוסים ולמכוניות . הדוכנים מוכוונים לתיירות המקומית – פרחי לוטוס ונופרים להבאת מנחות , דוכן כובעים, קיוסקים לממכר מים – ונראה כי יש פרנסה לכולם .
כביש ארוך על שובר גלים מוביל אל הרציף , והמונים רבים הולכים בו הלוך ושוב – גם אנחנו , כמעט התיירים הבודדים , צועדים עליו לכיוון רציף העליה למעבורת . המעבורות מגיעות בקצב תדיר . כל מעבורת שמגיע פולטת מתוכה קבוצה גדולה של מאמינים בבגדים , ובולעת לקרבה קבוצה מהתור הארוך מאוד.
ש"ג במדי חיל הים מבקש מאיתנו למלא בספר מיוחד את פרטינו – מספרי דרכון , כמה אנחנו ומהיכן , ואנחנו מתקדמים אל סככת ההמתנה, ומצטרפים לסוף התור . לפנינו האנשים עומדים בתור בצפיפות : גברים, נשים , משפחות , אמהות אוחזות בתינוקותיהם , אבות מרכיבים על כתפיהם פעוטות . רעש ומהומה. חייל המשמש כסדרן מנופף אלינו ומזמן אותנו אליו ,הוא מורה לנו לשבת על הכסאות , הסמוכים לראש התור . " מה עקפנו את התור ? המוזיקנט שלנו מתקומם " זה ממש לא יפה ".איש מהעומדים בתור לא מתקומם – האם פוחדים להגיד משהו לחייל המיצד את הצבא ? או שעולי זהו מנהג המקום להסביר פנים לתייר ? ואולי זוהי פשוט השלמה עם מעמדם , על פי חוקי הקאסטות ? כנראה קצת מכל דבר , אבל לפני שאנחנו מספיקים להרהר בדבר , מגיעה המעבורת ואנחנו מוזמנים לעלות אליה . מעבורת היא שם קצת יומרני לסירת עץ מרופטת , שגובה תקרתה נמוך מהרציף , והחלונות אינם אלא חרכים צרים . התקרה משמשת להעברת משאות גדולים , למשל קטנוע .
"ספינת פליטים " חורצת את אבחנתה הנערה , "אנחנו באמת אמורים לעלות על זה ? " . "בלי לחץ " מרגיע האיש (את עצמו כמו את הילדים , הוא לא חובב שיט ) ," הסירות האלה עושות את הדרך יומיום , וכמה פעמים ביום , והכל בסדר " החבל הקטן החוסם את מעבר העומדים בתור מורד , ושטף עצום של אנשים רצים נדחפים לעלות לסירה , אוספים בדרכם חליפת הצלה . שוב מתערב החייל , הוא עוצר את העולים , מסייע לנו לרדת אל בטן הסירה. בשלב הזה – כבר די צפוף פה . תקרת הסירה נמוכה מכדי לאפשר לנו – הענקים והשמנמנים –לעמוד . המקומיים מפנים לנו מקום על הספסל בקדמת הסירה . נראה כי המקומות ממוספרים , לכאורה כמות מוגבלת של אנשים אמורה לעלות , אבל זרם המעפילים אל הסירה אינו פוסק , והם נדחסים עוד ועוד בעמידה אל אחורי הסירה.
מנוע הסירה נמצא בקדמת הסירה ורק מסביבו נותר חלל ריק מאנשים – שייט הסירה יושב למעלה , והוא שולט במהירות המנוע בעזרת חוט . הרעש , והצורך על שמירת אפשרות תמרון לחוט מבריח את האנשים , ומותיר לנו חלל מרחב אישי .
"אכן ספינת פליטים " מתעוררת בי בהלה קלה , ואני מיד מחפשת נתיבי מילוט , ומתכננת באיזה סדר אציל את ילדי בשעת טביעה . עשרים דקות לוקח השיט , בתחושה היא כאילו אנחנו יושבים בתוך חבית עץ שנפלטה אל המים : בר משקאות ? שירותים ? נוף ובריזה ? אני מודה על מעט האויר הנכנס דרך חריצי החלונות. מרבית בני האדם השטים ממקום למקום עושים זאת ככה בעולם , ולאורך ההיסטוריה שטו אף בתנאים קשים . אנחנו מגיעים בשלום אל יעדנו , מזח המוביל אל המקדש הבודהיסטי . עצירה אחרונה לאיסוף תשלום : 30 רופי לאדם .
בנאגאדיפה ישנם שני מקדשים . האחד בודהיסטי , והשני הינדי – שניהם קשורים בצורה כזאת או אחרת בנחש הקוברה . בבודהיזם לקוברה ישנו מקום כבוד . לפי האמונה בזמן שבודהא ישב במדיטציה גשם החל לרדת , נחש קוברה זחל עד אליו והתרומם מעליו כדי לתת לו מחסה מהגשם . לכן ניתן לראות פסלי בודהא , היושב מתחת לנחשי קוברה, המסוככים עליו .
המקדש הזה הוקם לכבוד סכסוך שיושב כאן בין שני שבטים שנלחמו זה בזה במשך תקופה ארוכה . בודהה השכין ביניהם שלום .
המקום הומה אנשים , וההתבוננות בהם מרתקת . עסקי התרומות תחת חסות האמונה משגשגים כאן כמו בכל מקום בעולם : תתרום כסף , ותזכה לברכה , שיפור הקארמה , או לנקודות זכות לגלגול הבא או לעולם הבא . כאן התרומות מתועלות לעסקי הבניה : המאמינים קונים מרצפות להמשך בנית המקדש . את המרצפת שקנו הם מניחים על דוכן , ממנו זה יאסף וילקח לאתר הבניה .
כביש צר עם דוכנים מצידיו מוביל למקדש ההינדי . נאגה פושאני אמאן קוביל , המוקדש לאלת הנאגה מנקשי בת זוגו של שיווה. נאגה הוא אל נחש
.נשים הרוצות להרות באות לכאן לקבל פרכה במהלך הפוג'ה . בניגוד ללבן הנקי של הדאגובות ההינדיות וצורתן העגולה והמעודנת , המקדש ההודי זועק בצבעוניותו , ובשלל הדמויות , חלקן מפחידות המעטרות אותו . האסוציאציה שעולה במוחי היא של אותם ספרי ילדים עם תמונות מרובי פרטים שבתוכן יש למצוא מישהו שמסתתר . האסוציאציה השניה היא קומיקס . ללא ספק מטרתן של הדמויות היא לספר ולחנך את האנשים .
נשים המגיעות למקדש צבעוניות לא פחות , רובן לבושות בחליפת סאלוור , כשהעליונית ארוכה ומתנפנפת . הכניסה למקדש מצריכה שטיפת ידיים ורגלים , במים משוקת , ועל הגברים להכנס ללא חולצה.
לאחר סיום הביקור – שוב עלינו לשוט בחזרה . הפעם לסירה שלנו יש גם קבינה עליונה , שאנחנו מכנים "מחלקה ראשונה " , ואנחנו מיד מועלים אליה . שאר האנשים מופנים אל תחתית הסירה . אנחנו יושבים כך דקות ארוכות , עד שמצטרפים אלינו עוד תיירים בודדים , וכמה משפחות עם תינוקות ופעוטות . שוב אני בודקת אפשרויות מילוט – הפעם פחות צפוף והפתח רכב יותר , גם העובדה שאנחנו מעל למים , ויכולים להתבונן בחלון לאורך כל השיט מרגיעה . גם את הדרך חזרה אנחנו עושים ללא תקלות מיוחדות .
ללא ספק ביום הזה הדרך השאירה את חותמה עלינו הרבה יותר מאשר היעד .
מידע שימושי
מומלץ להביא גרביים . יש לחלוץ נעליים בכניסה למתחם המקדש. בשעות היום במקדש הבודהיסטי הרצפה לוהטת .
תכנון הביקור באי : הנקודה הראשונה שאליה מגיעה המעבורת היא המקדש הבודהיסטי . משם ניתן ללכת ברגל למקדש ההינדי , או לקחת טוקטוק , או לשוט שטב במעבורת . על הכביש המחבר ניתן (ורצוי ) ללכת לא יחפים . המעבורת חזרה לג'אפנה יוצאת מהמזח ליד המקדש ההינדי
ישנו אי נוסף שניתן לבקר בו ומכונה "האי דלפט ", נידח יותר ומרוחק יותר .באי הזה שולטים סוסים שהתפראו ופרות, ויש קצת עתיקות. רציתי מאוד לבקר בו ,אבל נאלצתי לותר . חששתי ששיט של כ 45 במעבורת צפופה לא יערב לחיק המשפחה . הסרטון המצורף מראה מה אפשר לראות באי ואיך נראה השיט
לייק