קמצ'טקה : שיט במפרץ אבאצ'ה

באחד מימי אפריל של שנת 1729 נכנסה הספינה "סנט גבריאל" בפיקודו של ויטוס ברינג למפרץ אבאצ’ה וחשפה אותו בפני העולם המערבי. רגע היסטורי זה הוא פרי חזונו של הצאר פטר הגדול, שבימי מלכותו גדלה רוסיה והתפשטה אל המזרח ומרכז אסיה. ויטוס ברינג וצוותו נשלחו לאוקינוס השקט כדי לחקור את מימיו הצפוניים, להוכיח שרוסיה אינה מחוברת לאמריקה, ולגלות את אמריקה בחלקה הצפון מערבי ואת הפוטנציאל שלה.

הספינה נבנתה חודשים ספורים קודם לכן על גדתו של חוף דרומי יותר בקמצ’טקה, וזאת לאחר שחומרי הבניה והצוות הועברו במסע ארוך של שלוש שנים שהחל בסנקט פטרבורג. חמרי הבניה והצוות נסעו לאורך הוולגה, לעיתים בספינות קטנות ולעיתים הציוד נסחב באמצעות עגלות. באותה תקופה מרבית חלקו הצפוני של האוקיאנוס השקט היה לא מוכר לעולם המערבי, ולא ממופה. ידוע היה אומנם היכן מתחילה קמצ’טקה- בגשר היבשתי הקטנה בו היא מחוברת לאדמת אמא רוסיה–אבל איש לא ידע היכן היא מסתיימת ואיך נראים חופיה. כשהגיע ברינג אל חופו המערבי של ים אוחוצקי, חשש לשוט בספינה ולהקיף את קמצ’טקה. הוא בנה ספינה ארעית כדי לחצות את הים, הגיע אל חופה המערבי של קמצ’טקה, פירק את הספינה ועבר עם צוותו וחומרי הבניה דרך הריה המושלגים של קמצ’טקה. בצידה האחר  בנה את ספינתו מחדש. המהלך הזה לקח לו תשעה חודשים. אילו היה מקיף את קמצ’טקה בשיט היה הדבר לוקח לו כ3-4 חודשים. סיפור מופלא זה הסתיים במסע קצר בן חודשים ספורים צפונה, וכלל נחיתה על מספר איים בשרשרת האיים האלאוטיים. פטר הגדול לא זכה לשמוע את דיווחי המסע של ויטוס ברינג, כיוון שזמן קצר לאחר צאת המשלחת חלה הצאר ומת. אבל כדור השלג של ההיסטוריה החל להתגלגל…

בוקר היום המיועד לשיט שלנו אינו נראה מבטיח. השמים אפורים, פסגות הגבעות שמקיפות את המלון עטויות עננים. גשם קל מטפטף . גם העיר פטרופבלובסק אותה אנחנו חוצים נראית קודרת במיוחד. גנאדי המדריך מבטיח לנו שהשיט הוא ביאכטה גדולה, והמפרץ המוגן באופן טבעי לא יהיה סוער. גם הנמל ממנו אנחנו יוצאים חף מכל מראה תיירותי. אם המחשבה על נמל במפרץ טבעי מוקף הרים ויער מעוררת בכם תמונות של טיילת מסוגננת, בתי קפה ומסעדות דגים, אז שכחו מזה. הנמל שאליו אנחנו נכנסים ראוי יותר לכינוי "בית קברות לאוניות" אנחנו עוברים ליד מחסנים ישנים מתפוררים, דלתות מכוסות חלודה, וצבע מתקלף. הספינות העוגנות בקו המים אף הן מחלידות. ספינות אלה עסקו בדיג בלתי חוקי במימיה של רוסיה, ונתפסו. כאן הן ממתינות לכך שבעליהם ישלם קנס. הקנס גדול מאוד. גדול כל כך עד שלרוב לא משתלם לשלם אותו. עד שיוחלט מה יעשה איתן הן ממתינות. ספינות רפאים. 

בין הספינות המחלידות ממתינה היאכטה המדוגמת שלנו. אנחנו מתקבלים בלבביות על ידי צוות הספינה, בתא הנוסעים כבר ערוך שולחן עם כוסות תה, עוגיות וממתקים. אנחנו נלקחים לסיור  ביאכטה כדי שנרגיש בבית. ומוזמנים להתרווח על הסיפון. רוסיה אולי קרה וערפילית אבל תושביה חמים ומחבקים. לסיפון עולים איתנו סרגיי וטטיאנה, שעושים את חופשתם כאן. הוא פקיד בכיר למדי במוסקבה, והיא אישתו. מאז הסנקציות של העולם על רוסיה בעקבות המאורעות באוקראינה וקרים, אסר פוטין על עובדי המדינה לנפוש בחו"ל,וקמצ’טקה הפכה ליעד פופולרי.  אני מיד מכנה אותם בליבי "זוג הקג"ב", הד לסיפורים  שספרה לי אימי , שעבדה בצעירותה כמלח על יאכטה של תיירים. לכל קבוצת תיירים כזאת הוצמדו סוכנים חשאיים כדי לעקוב אחריהם, ולודא שלא יראו את מה שלא צריך. כיום התיירים יכולים לנוע בחופשיות. וטטינה וסרגיי מתגלים כזוג נחמד.מאוחר יותר הוא חולק איתי תמונות וחוויות מהטיול שלהם בקמצ’טקה. המראות מבטיחים שיש עוד למה לחכות. "תקרית" קטנה זו מוכיחה לי שוב, עד כמה "שריטות" מהילדות רודפות אותנו, ועד כמה קשה להמנע מדיעות קדומות. 

דקות ספורות לתוך השיט, ואנחנו מוקפים טבע. הערפילים רק תורמים לחוויה. המראות כל כך יפים : מצוקים וסלעים ספק נעלמים ספק נגלים. ציפורים מקיפות אותנו מכל עבר. נענועי היאכטה על המים נעימים ומרגיעים. שקט ושלוה.

אחד מציוני הדרך במפרץ הם "שלושת האחים", שלושה סלעי ענק העומדים זקורים במימי המפרץ. האגדה מספרת על כך שצונמי גדול איים להגיע אל המפרץ ולהטביע את כל הכפרים על גדותיו. שלושה אחים יצאו אל המים, להגן בגופם, והנה הם הפכו לשלושה סלעים שעצרו את הגלים הגדולים.

אחר שהתרחקנו מספיק מהנמל של פטרופבלובסק, אנחנו עומדים לשלוח את אולג הצוללן למים. הוא יצלול במימי המפרץ לקרקעית ויאסוף משלל תנובת הים. מי המפרץ קרים מאוד, ולכן אולג הצוללן שלנו מתלבש היטב, גרביים,מכנסי גטקס, חולצה תרמית ועליה פליז. החליפה היא חליפה יבשה, שאינה מחדירה מים, אטומה היטב. הוא לובש כפפות נעלי צלילה והוא מוכן ליציאה. סירת זודיאק מורדת למים והם יוצאים לכיוון המצוקים . המצוקים הוא מושג ערטילאי משהו בשלב זה, הכל לוט בערפל. תוך דקות ספורות סירת הגומי הקטנה תעלם, ואילו אנחנו ממשיכים הלאה.

מאוחר יותר כשאנחנו אוספים את הסירה הקטנה בחזרה, אולג עולה מחוייך כולו ומעלה איתו שני שקי רשת גדולים. האחד מלא בקיפודי ים, והשני בסרטני ענק מבהיקים בצבעם הכתום. שני היצורים הם למאכל.

אולג חותך בזריזות במספריו את קליפת הקיפוד, וחושף את תוכו. הכדור חלול ברובו, לדפנות דבוקות ערימות של נקודות צהבהבות כתומות. הוא מכנה את זה הקאוויאר של קיפוד הים. את זה אוכלים ככה טרי מהים. בכפית. מי שרוצה יכול להוסיף מעט סויה וואסאבי. אולג משבח את הקאוויאר כמחזק כוח הגברא, ומזהיר את הגברים שלא להגזים.

מלבד הקאוויאר בתוך כדור בקוצים ישנו צינור – מצד אחד שלו זהו הפה עם שיניים,ואילו צידו האחר הוא פי הטבעת.איברי רביה ומזון – זה מה שצריך כל מין כדי להמשיך ולשרוד. קיפודי הים הם יצורים חסרי חוליות ימיים הנפוצים בכל הימים והאוקיאנוסים על פני כדור הארץ. הם יצורים פשוטים למדי שכבר בעידן הפרהיסטורי סימו את התפתחותם האבולוציונית, והם עמידים לתנאים משתנים של הים. הם היו על פני האדמה לפנינו, וכנראה שישארו גם אחרינו. Keep it simple

את הסרטן יש לבשל תחילה במים רותחים. אולג בודק סרטן סרטן את מינו. נקבה שיש בבטנה ביצים מושבת בחזרה למים, על מנת לדאוג להמשך המין הסרטני. הזכרים יוטלו אל הסיר. אני בוחנת מקרוב את הסרטן. אולג מזהיר מפני הצבתות של הסרטן. עיניים קטנות בקצות מחושים, ראש שמסתתר בשריון, שש רגליים – שאת בשרם אוכלים, ושתי צבתות. הסרטן משתמש בצבתות אלה כדי להגן על עצמו, העץ קרב הוא נעמד על רגליו האחוריות ופותח את הצבתות, כדי להראות גדול ומפחיד יותר. מאוחר יותר אני מתענינת קצת באולג ובחייו בקמצ’טקה. הוא צולל בזמנו החופשי, שמקנה לו העבודה הרישמית שלו במשמרות בתחנה שמספקת חימום לכל העיר.יש לו ילד אחד וחולק איתו את תחביב הצלילה. הוא אוהב את הים ואוהב לדוג. “חיים מהים" הוא מסכם " מה שמצליחים לדוג, זה מה שאוכלים"

עד שהסרטנים יהיו מוכנים אנחנו מוזמנים לאכול מהמרק שהכינה לנו נדיה במטבח הספינה. המרק נקרא ברוסית "אוחה" וזהו מרק דגים וירקות עם מעט תבלינים טריים. את הדגים חותכים לפיסות גדולות לפני שמטילים למים, כך שהחלט יתכן שתמצא ראש דג בקערה שלך. על השולחן מוגשים סלט, גבינות ונקניקים, ולחם, בתום המרק מגישה לנו נדיה אורז ודגים מטוגנים. האורז עגול ורך והולך מצויין עם הדגים. את הארוחה אנחנו מלוים ביין. לארוחה מצטרפים אלינו גם סרגיי וטטיאנה. . כשמי מאיתנו מציע לסרגיי לשתות היין , מניד סרגיי בראשו, מכנה את המשקה "קומפוט!” (לפתן), מוציא מתיקו את הדבר האמיתי : וודקה, ומזדרז לחלוק איתו עימנו. 

הארוחה הדשנה בהחלט מספקת אותי ואני שבעה כשמוגש מגש הסרטנים, אבל האם אפשר לא לטעום ? הסרטנים רכים אחרי בישול ודי בחיתוך בנספריים כדי לפתוח את שריון הרגליים ולאכול את בשרו. הבשר אכן רך וטעים. יין וסרטנים, יאכטה, נוף דרמטי וחברה טובה – מה עוד צריך הבנאדם בחיים?

אולג, יצורי הים ובישוליה של נדיה הם בהחלט אחד משיאי השיט, אבל תשומת לב מיוחדת ראויה לציפורים שמסביבנו. פנינו מיועדות לאי הקטן סטריצ'קוב, הממוקם ביציאה מהמפרץ. האי הוכרז כשמורת טבע  ומשמש לקינונם של להקות ציפורים מים רבות..מצוקי האי יורדים בחדות אל המים, סלעים געשיים עולים מתוף הערפל. המחזה מרהיב.

לאורך כל ההפלגה אנחנו מוקפים ציפורים, שחפים קורמורנים ותוכי ים. להקות להקות הם עפים ומקיפים אותנו. למרות הערפל המים שוקקים חיים. כשמתקרבים אל האי ניתן לראות את השחפים מקננים. המולה רבה וצווחות אין קץ.

גם במים מסביבנו המראות ונחיתות של תוכי ים.

תוכי הים ללא ספק גונבים את ההצגה. בכל פעם שאני פוגשת אותם אני מתפעלת איך הטבע יצר מן ציפורי ליצנות שכאלה. המקור שלהם נראה גדול מדי בשביל הראש וצבוע בגווני צהוב או כתום, הן שחורים מלבד בטנם הלבנה, וכפות רגליהם כתומות. הם נראים קצת שמנמנים ועצלנים, מנופפים קלות בכנפיהם ומתרחקים מהיאכטה במעין קפיצות מגוחכות מעל המים. עניין ההמראה והנחיתה מגוחכים אף יותר למראה: הרבה נתזים, נפנופי כנפיים, והתרוממות איטית. זהו תוכי הים הפסיפי, קרוב משפחה של תוכי הים האטלנטי הנפוץ באיסלנד.

אבל את התואר מלך המפרץ הייתי מעניקה לעיטם לבן הכתף. כבר מתחילת הטיול אנחנו עוקבים אחרי העוף המרשים הזה. הוא הגדול מבני מינו. מוטת כנפיו מגיעה עד ל2 מטר, ומשקלו יכול להגיע עד ל9 ק"ג. אנחנו רואים אותו בשיט זה על צמרות עצים, מקנן על סלעים. לרוב רחוק מכדי להתפס בעדשת המצלמה.

בעת השיט על הזודיאק, אנחנו סופסוף מאתרים אחד קרוב.זהו עוף דורס הניזון בעיקר מדגים, אך גם מעופות מים, יונקים, סרטנים, דיונונים ופגרים.בחינה מעמיקה יותר של התמונה שצלמתי מגלה שהעיטם שומר על ארוחת הצהריים שלו, ציפור שצד. אני חוששת שזהו תוכי ים.

הוא נקרא גם עיטם שטלר ע"ש גיאורג שטלר, שהצטרף כחוקר טבע למשלחת השניה של ברינג לקמצ’טקה במטרה למפות את קמצ’טקה ואת איזור הים הצפוני. זהו רק אחד מיני בעלי חיים הנושאים את שמו של שטלר, שחקר את חצי האי קמצ’טקה ואת האיים שאליהם הגיעה המשלחת. הספינה נטרפה והמשלחת בלתה 9 חודשים על אי שנקרא בהמשך ע"ש ברינג, במהלך חקר שטלר את בעלי החיים על האי, וצוות המשלחת נאלץ לצוד ולאכול את בעלי החיים.

אנחנו יוצאים לשיט סביב לאי בזודיאק הקטן, המים חצבו באי מפרצונים, ונקרות. אנחנו נכנסים לאחת,מציצים אל אחרת. מבריחים תוכי ים, מעירים דגי סול ממנוחתם על הקרקעית. המים כאן צלולים צלולים. רגע לפני שאנחנו חוזרים משיט הזודיאק מצביע לכיונה של וילושינסקי, העיירה הצבאית לצד נמל הצוללות הגרעיניות של רוסיה. האיזור סגור ומסוגר. כאשר צוללות הענק האלה נכנסות ויוצאות אל נמלן, כל המפרץ סגור לתנועה. ושוב אני נדהמת מהפוטנציאל המבוזבז : מפרץ יפהפה, נמל הממוקם במקום כל כך טוב על פני הגלובוס. במקום קווי מעבורות למדינות השכנות , יוצאות ונכנסות מכאן צוללות מחרחרות מלחמה. זוהי רוסיה הלא מובנת.

מידע שימושי

חברות התיירות השונות מציעות טיולי שיט במפרץ אבאצ'ה. הסיורים המוצעים נעים בין שעתיים וחצי לשש שעות.  השיט הקצר אינו מגיע לאי סטריצ'קוב. אני ממליצה בחום על השיט הארוך הכולל את הצוללן ואת הארוחה. אמנם בימים בהירים מראות הרי הגעש מעל המפרץ בודאי מרהיבים אבל גם הימים המעורפלים יש להם קסם וענין. אם הייתי יכולה הייתי מפליגה פעמיים  : שיט קצר ביום בהיר, ושיט ארוך ביום מעורפל.

טיפ לצלמים : "בית הקברות לאוניות" מזמן פוטנציאל צילומי רב. המראות כמעט סוריאליסטים. אם תצליחו להשיג אישור לצלם ולהסתובב על הספינות, תצאו נזכרים. האם זה אפשרי? איך עושים זאת ? אינני יודעת אבל כדאי לשאול אצל המארגנים. משאירה משהו לפעם הבאה.