מוסיקה אסורה בברה"מ: חזון תקליטי העצמות

את ימי מחלותיי היפים ביותר העברתי בחברת תקליטים. זכרונת הילדות המוקדמים ביותר שלי קשורים לאותו קול מונוטוני, אך קצבי של מחט המתנגשת קלות בתווית הנייר העגולה על התקליט.

שיק.שיק.שיק.

קרני השמש החורפיות חודרות מבעד לתריסים ומציירות מעבר חציה על רצפת הסלון הגדול. חלקיקי האבק המרחפים באויר יוצרים מימד נוסף והופכים את פסי האור לעמודים. אני מדמיינת איך אני חוצה אותם, אבל לקום מהמיטה איני מעיזה. עוד מעט תבוא אמא. אני חולה. אני בת 4, אולי 5. בשעות הבוקר המוקדמות הורשיתי לעבור ממיטתי בחדרי לספה בסלון. אימי פורשת סדין נקי,טפחת על הכרית לפזר בה את הנוצות, מסדרת את הציפה. היא מכסה אותי היטב בשמיכה, וניגשת אל הפטיפון. אני בוחרת איזה תקליט אני רוצה לשמוע מבין אוסף תקליטי הילדים הקטן שלי.

שיק,שיק,שיק.

אגם הברבורים, חייל הבדיל,  סיפורי אגדות רוסיות, הנגנים מברמן, קרלסון הגמד עם המדחף וידידו . שעות מחלה רבות העברתי בחברת מיטב הסיפורים, מלויים במוסיקה ומוקראים ברוסית עם דיקציה מושלמת המקפידה על ר' מתגלגלת.

שיק,שיק,שיק.

צליל רשרושים עולה מהפטיפון, ומיד אחריו צלילים ראשונים של מוסיקה. נשיקה במצח, ואימי כבר בדלת. צליל עקביה מהדהד במדרגות. אני שוקעת אל תוך הכרית והשמיכה, ומקשיבה לסיפור. אם הייתי מתאמצת להקשיב, הייתי מצליחה לשמוע את הצלצול מבית הספר. צלצול תחילת השיעור בודאי נבלע בין צלילי המוסיקה העולים  מהתקליט. הזמן חולף מהר בחברת הסיפור. אבל צידו האחד של התקליט קצר יותר משיעור בבית ספר. עם תום הצליל האחרון, אני נדונה לדקות ארוכות של שיק.שיק.שיק. הצלצול שמסיים את השעור נשמע היטב. עוד מעט אימי תחזור ותעביר את התקליט לצד ב'.  בעיני ילדה קטנה לשמיעת התקליטים האלה היה טעם של מוסיקה אסורה. אני לבד בבית בחברת סיפוריי האהובים, וכל הילדים האחרים לומדים.

 

מוסיקה אסורה, מוסיקה אסורה בברה"מ, התקופה הסובייטית, רוסיה, מוסקבה, בוטלג
אוסף תקליטי הילדות שלי

 

זו היתה דרכם היצירתית של הורי להסתגל למציאות החדשה בישראל. מה עושים עם ילדה חולה? הורי שניהם מורים, עולים חדשים, נאחזים בעבודות שמצאו. לא יעלה על הדעת לא להופיע לעבודה!  ההתבגרות והחיים בברית המועצות של סטאלין, חרושוב וברז'נייב לימדו את הורי להסתדר. לעקוף כל בעיה. כך נמצא גם הפתרון לילדה החולה. התקליט על תקן בייביסיטר, המוחלף בהפסקה בין שיעורים.

מרוסיה עלינו ללא רהיטים, כלים או חפצי נוי, אבל עם עושר גדול של תקליטים. בספריית התקליטים של הורי היתה מוסיקה קלאסית, שירים רוסיים ומעט קלאסיקה צרפתית.  אבל שניהם ידעו לשיר את שירי הביטלס, לזמזם שירי ג'אז, לדבר בהתרפקות על אלה פיצג'ראלד ועל לואי ארמסטרונג.

למה לא היו תקליטים של ביטלס באוסף שלהם? איך הם ידעו והכירו את כל השירים? לצערי אני כבר לא יכולה לשאול אותם את השאלה הזאת. אבל בעקבות הביקור בתערוכה החדשה במזויאון תל אביב  – מוסיקה אסורה בברית המועצות – אני בהחלט יכולה לשער איך התגלגלו העניינים. יצירתיות, רצון עז לשמוע מוסיקה, תחושות השרדותיות של אנטי- מימסדיות היו שם. הכורח הוא אבי ההמצאה.

 

מתוך התערוכה מוסיקה אסורה : תקליטים שיצאו לאחר שהרסן קצת הותר

 

תקציר תולדות המוסיקה האסורה בברה"מ

 

שנותיה הראשונות של ברית המועצות לאחר מהפכת אוקטובר 1917 היו שנים של שינויים תרבותיים, שהביאו איתם פריחה הן באומנות החזותית והן במוזיקה. האוונגרד התקבל בברכה. המלחינים והמוזיקאים התנסו בדרכים חדשות ולעיתים רדיקליות לכתיבת מוזיקה. אך כל החגיגה היצירתית הזאת הופסקה סמוך לעלייתו של סטאלין לשלטון. נקבעו חוקים וכללים שאליהם נדרשה המוסיקה לציית: קלה להבנה, להתאים לטעמם של אנשים רגילים, ולציית לעקרונות הריאליזם הסוציאליסטי. על מנת לוודא שהמוסיקה תעמוד בדרישות הוקמה צנזורה. הצנזורה פסלה במחי יד כל דבר שהיה בו מורכבות ואילתור. כך נפסל הג'אז והרוקנרול.  נפסלה מוסיקה של גולים רוסיים במערב. נפסלו גם שירי צוענים, טנגו, ושאר מקצבים אקזוטיים. כמובן שלא יעלה על הדעת להשמיע שירי מחאה המדברים על הצד האפל של החיים :שיכורים, זונות וכלא.  מוסיקה שכזאת הושמעה בסתר, על גרמופונים מתקליטים שהוברחו מהמערב, או בהאזנות חשאיות לתחנות שידור מערביות, אסורות.

 

 

המצאה של מכשיר הקלטה נייד שבעזרתו אפשר היה להקליט על תקליט קולות שינתה את פני המוסיקה המחתרתית בברית המועצות. המכשיר הומצא בשנות השלושים במערב, הוא נראה כמו פטיפון אבל פעל הפוך. הצלילים הרעידו סכין שיצרה חריץ בחומר פלסטי גמיש. כל אחד יכל להכנס לתא הקלטה, ולהקליט את קולו : אהוב לאהובתו, אב למשפחתו, ילדים מתנה להוריהם. מכשירים כאלה היו פופולריים בקרב העיתונאים שדיווחו בשנות המלחמה מאיזורי הקרב.  בחור פולני הגיע ללנינגרד עם מכשיר כזה כשלל מלחמה. על מנת להתפרנס הוא פתח חנות ובה מכר תמונות וצילומים, והעמיד את המכשיר לרשות הקונים להקלטת קולותיהם. העסק שלו הפך מצליח דווקא בגלל מה שהתרחש בחנותו בשעות אחר הפעילות. הוא שכפל תקליטים אסורים בעזרת מכשיר ההקלטה.

 

"מחרטת תקליטים"

 

צעירים חדורי התלהבות, יצירתיים ובעלי יוזמה הצליחו ליצר "מחרטת תקליטים" כזאת בכוחות עצמם מחלקי חילוף של פטיפונים ישנים שמצאו בשווקי הפשפשים. הם החלו לשכפל תקליטים, והם נפוצו תחילה בלנינגרד, אחר מוסקבה, אודסה, ילטה ועוד ערים. זה בדיוק המקום להרים גבה ולשאול – מהיכן חומר הגלם? על מה הקליטו את המוסיקה האסורה? בברה"מ הקומוניסטית היה מחסור בהכל, בודאי שבחומר גלם לתקליטי ויניל.

כאן נכנסים לתמונה שקפי רנטגן. היזמים הצעירים הצליחו לפתח שיטה לחרוט את המוסיקה על השקפים. המוסיקה נחרטה על צד  אחד בלבד של "תקליטי העצמות" , ואיכות השמע היתה כמובן איומה. אך באין אפשרות אחרת – זה היה להיט. את שקפי הרנטגן היה ניתן להשיג בקלות. הצילומים לא נשמרו בבתי החולים מעבר לשנה כיוון שהם היו מחומר דליק, ובבתי החולים חששו משרפות. תמורת בקבוק וודקה או כמה רובלים ניתן היה לקבל ארגזים של שקפי רנטגן.

 

תקליט על גבי שקף רנטגן

 

מאוחר יותר עברו לחרוט על תקליטים ממוחזרים של נאומי סטלין ולנין. הצעירים פיתחו שיטה לחמם את התקליט, להחליק את החריצים שנשאו עליהם תעמולה סוביטית, ולחרוץ מחדש מוסיקה חתרנית אסורה.

רכישת התקליטים, הפצתם ושמיעתם היתה כמובן אסורה. העושים זאת הסתכנו במאסר של מספר שנים בגולג. יצרי התקליטים האסורים אכן נאסרו, ולא אחת. לעיתים בגלל הלשנה. מספרים על כך שחשדו של בעל חנות תקליטים קומוניסטית התעורר לאחר שצעיר החל לרכוש הרבה תקליטי נאומים של סטלין. איש לא התעניין בתקליטים עד כה.

עידן התקליטים האסורים הסתיים בשנות השישים, כאשר הומצא מכשיר הרשמקול. המוסיקה האסורה עברה לסלילים המגנטיים.

 

 

תערוכת מוסיקה אסורה בברה"מ

 

התערוכה הקטנה במוזיאון תל אביב היא פרי מחקר בין שש שנים של סטיבן קוטס ופול הרטפילד, שהחל בעקבות ביקורו של קוטס בשוק הפשפשים בסנט פטרבורג. הוא ראה שקף רנטגן עם תצלום עצמות, החתוך כתקליט ועליו שם של מוסיקה. זה עורר את סקרנותו.

בתערוכה לצד "מחרטת תקליטים " מוצגים תקליטים שונים באריזותיהם מהעידן הסוביטי.  "תקליטי העצמות" ממוסגרים בתיבות אור על הקירות, ומשרים אוירה מקברית. סיפורה של המוסיקה האסורה מוצגת בעזרת סרטונים קצרים וראיונות עם אנשים שעסקו במיזמים החתרניים האלה בצעירותם.

 

כדי שנכנס לאוירה הסוביטית עוצב בתערוכה חדר ובו אוסף חפצים סובייטים, מתקופות שונות. חדר אפלולי, כונניות ספרים עמוסות, מנורת שולחן מאירה שולחן מבולגן עמוס חפצים וכלי עבודה. נטאשה שומרת המוזיאון המשגיחה על החדר  קצת כועסת על העיוות ההיסטורי: החפצים הם מתקופות שונות היא אומרת, לפעמים יש ביניהם הבדל של שנים רבות. אבל אני מרגישה כאילו נכנסתי לחדר העבודה של אבי. כך הוא נראה: עמוס ספרים, חפצים ישנים שעברו התאמות לשימושים חדשים, ערימות של יירות, וספל שבור שבו עומדים עפרונות ,שחודדו במספר משיכות של סכין.

איך לא ידעתי על זה? אני תוהה ביני לבין עצמי. הורי בשנים אלה היו סטודנטים צעירים. על חלק ממעשיו האנטי סוביטיים של אבי עדיין נמנעים לדבר במשפחה. אימי גדלה במוסקבה וסיגלה לה מנהגיים חתרניים, כגון התגנבות ביחידים ובזוגות לקונצרטים והופעות בתיאטראות הגדולים במוסקוה. האם יתכן שלא היה להם ולו עותק ממוסיקה חתרנית זאת?  אולי זה סתם סיפור? מוסיקה על שקפי רנטגן נשמעת הזויה במיוחד. בת דודתי מאשרת שאכן כך היה. בעלה נטל חלק בעסקים מוסיקליים אלה. הוא וחבר היו בעליה של מכונה כזאת. החבר היה על הצד הטכני, ובעלה עסק בהשגת תקליטים אסורים שהבריחו איתם ימאים לברית המועצות.

 

חדרו של מעתיק התקליטים

 

על קיר אחר תלוי מדף מלבני, מצופה פורמייקת עץ ולק. זכוכיות הזזה מגינות על ה"אוצר" שבתוכו. ספרים בדרך כלל, קצת תמונות משפחה, מזכרת כזאת או אחרת. גם בביתי היו כאלה מדפים. שלושה במספר, הם חפצי הריהוט היחידים שעלו איתנו מרוסיה. הפרטים הקטנים האלה, הניואנסים, שזר לא יבין.  קצת מזור לי לשמוע בהרצאת את קוטס שואל : "אבל למה שיוצרים יפסלו, ומוסיקה תהיה אסורה ? ". מי שבא משם דווקא חושב אחרת, הפלא הוא שהביטוי החופשי הוא מותר, שהמוסיקה זמינה לכל, שהאמצעים להקלטה והפצתה הם שווים לכל כיס ונפש.

התרחשות שכזאת, של עשית מוסיקה, הקלטה, כתיבת מילים, שילוב בסרטונים, מתרחשת אצלי בבית כמעט בכל יום ביומו. "אוף אמא! אני מקליט!"  הוא פזמון שגור בפי המוזיקנט, כשאני נכנסת לחדרו. להגנתי רק אומר, שנקישותי על הדלת נבלעו בין צלילי המוסיקה ולא חדרו את אוזניות הענק על ראשו.

במערב אין בזה חדש. עשרות להקות קמות ונופלות, מנגנות מוסיקה כרצונן, משתמשות בכלים כרצונן, מעבדות ומשלבות בין צלילים צורמניים להרמוניות שמימיות. נראה שאין כבר שום טאבו. אבל בעולם יש עדיין לא מעט מדינות בהן חופש הביטוי אינו קיים , והצנזורה מופעלת על האומנות. במסגרת התערוכה מוקרנים סרטים העוסקים בכך : מסויקת מחתרת בקהיר ובבירות, איראן, פליטים ממאלי,קמבודיה בשנות ה70. הסרטים הם סרטים באורך מלא 60 דקות ויותר .

 

 

 

 העתקות מוסיקה אסורה –  זה עבד בכלל?

 

ערב הפתיחה של התערוכה כולל הדגמה חייה של היתכנות הטכנולוגיה. על הבמה להקה המנגנת ג'אז, שירי קברט, מוסיקה תוענית ושירים מחתרתיים. בצד הבמה עומד פול הרטפילד ומתפעל את "מחרטת התקליטים" שלו. הוא מניח פלטת ויניל חלקה על צלחת המכשיר, מחזק אותה במרכז , ומפעיל את הסיבוב, הוא מניח את הסכין ומסמן ללהקה להתחיל לנגד. הסכין חורצת ורועדת על פני הויניל. פס דק של ויניל משתלשת מהסכין והרטפיל עוסק בפינויו על מנת שלא יסתבך. המסכן מיד מתחיל להזיע ולו רק בגלל נורת החימום האדומה שמחממת את הויניל על מנת להקל את תהליך ההקלטה. את שיר הקברט המכונה סיוטים ומדבר על הצד האפל של החיים מבצעת נדיה קוצ'ר המדהימה, עם להקת הג'אז של אדי פרמינגר.

 

 

יעבוד או לא יעבוד? בסוף הקטע המוזיקלי מעביר הרטפילד את התקליט הטרי ומעביר לפטיפון. הקהל עוצר נשימתו , עד שצלילי המוסיקה הראשונים נשמעים. טוב, האיכות היא לא משהו. ולפעמים הצליל מאט ומזייף. אבל כפי שנאמר "גם קוץ במדבר פרח" .

 

 

מוסיקה אסורה בברה"מ  – מידע נוסף

 

מידע על התערוכה באתר מזויאון תל אביב ניתן למצוא כאן. לצערי באתר לא מופיע מידע על הסרטים ועל מועדי ההקרנה שלהם. כיוון שהסרטים הם באורך מלא כדאי מאוד לבקר ולכנן מראש.

 

אתר שהקימו קוטס והרטפילד כולל מידע נוסף, סרטונים, הסברים והדגמות Audio X-Ray

 

ברחבי העולם יש עדיין מקומות בהם לא ניתן להקליט ולנגן מוסיקה כרצונך. לשמחתינו בישראל זה לא המצב. המוזיקנט וחבריו כתבו והפיקו מיני אלבום משלהם. איש לא ערער כאן על חופש היצירה הביטוי והמחאה. לקריאה על מאחורי הקלעים של התהליך בואו לבקר בפוסט זכרונות מאוטופיה

 

מתברר שגם בארצנו לא כולם יכלולשמוע מה שרצו. יוחאי, דתי לשעבר מספר איך שמע מוסיקה אסורה בילדותו, וממליץ על יוצרים מענינים. כדאי לקרוא בבלוג שלו.

 

ולסיום שיר והקלטת מנקודת מבטו של המקליט

22 תגובות

  1. ינינה – הסיפור שאת מספרת מרתק בהרבה מהתערוכה. עדות כזאת ממקור ראשון היא מעניינת ביותר. אני זוכרת את עצמי כנערה, בבתים של עולים רוסיים שזה מקרוב באו, עם תקליטים של ויסוצקי שלא הבנתי אף מילה, אבל המוזיקה אמרה "מחתרת". הסבירו לי שהוא היה אסור להשמעה ואת התקליטים שלו הבריחו לכאן…

    1. yanina.zaslavsky

      תודה רבקה. העובדה שיש מוסיקה מחתרתית, ספרות מחתרתית ואומנות מחתרתית זה משהו שגדלתי איתו וזה משהו שהוא מובן מאליו מבחינתי. ודווקא מכיוון שהיא מחתרתית היא היתה צריכה להיות מתוחכמת , בעלת רבדים של משמעויות. אלינו הבריחו אפילו מכתבים מהמשפחה שנשארה מאחור. במשך שנים היה צריך לכתוב מאוד בזהירות. אז כשרצו לכתוב משהו אמיתי- היה צריך להבריח את המכתב. איכשהו כל הדברים האלה נדחקו בתודעה והתערןכה פתחה.

  2. ינינה, איזה פוסט מרתק. אהבתי את הקשר בין הזכרונות המשפחתיים שלך, החתרנות בימי הקומוניזם והמוזיקה. שילוב מנצח. התערוכה נשמעת מאד מעניינת, תודה על שהכרת וסיקרת אותה עבורנו.

  3. אורה

    איזה חיבור נהדר בין התערוכה והחיים האישיים שלך, ינינה. יכולתי ממש לדמיין אותך שוכבת שם חולה, מאזינה. להוריך ודאי נדרשו אומץ רב וגם פיקחות לקחת חלק בעיסוקים המחתרתיים, ולאחר מכן לשרוד כאן בתנאים לא פשוטים.

    1. yanina.zaslavsky

      תודה אורה. אני חושבת שאין בכלל מקום להשוות את "השרידה" בארץ לעומת ברית במועצות. בראש ובראשונה יש כאן חופש להביע את דיעותיך, לנסוע לאן שתרצה. עם כל התלונות שיש כאן על קליטת עליה, היו לא מעט אנשים שהושיטו למשפחתי יד ועזרו. השכנים לא חשדו בך ולא הכשילו אותך. אני בטוחה שאם הורי היו מבקשים הם היו מקבלים הרבה יותר עזרה. אבל צריך לבקש. ברוסיה אנשים חששו לעשות את זה. הם תמיד אומרים שהדבר הטוב ביותר שעשו זה לעלות לארץ 🙂 בברית המועצות לפעמים אפילו להשיג אוכל היה סוג של עיסוק מחתרתי.

  4. אני נולדתי קצת אחרי עידן התקליטים. אך אני זוכרת שלאבא שלי עדיין היה פטיפון ואוסף מכובד של תקליטים של הפינק-פלויד, הביטלס, ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, הדלתות וכל החבר'ה הטובים. אחרי שהוריי חזרו בתשובה, האוסף נעלם לו. הרי זאת מוזיקה אסורה בחברה החרדית… עד היום אני מצטערת על כך. כעבור כמה שנים אחי ואני מצאנו קלטות זרוקות בגינה הציבורית, לקחנו אותן הבייתה ושם גילינו את הביטלס ודיפ פרפל, התאהבנו מייד, והתחלנו להקשיב להם באדיקות. אז אמנם לא חייתי בברית המועצות, אך גם לי הייתה מוזיקה מחתרתית בחברה החרדית 🙂
    נהנתי מאוד מהקריא בפוסט שלך, ששילב בתוכו זיכרונות ילדות לצד עובדות היסטוריות מעניינות. אני מאוד אוהבת לקרוא אותך, וכל פוסט כזה שלך ממש מעשיר את עולמי. תודה!

    1. yanina.zaslavsky

      כמה שאת מרגשת ליען! זה מדהים לחשוב על כך שבארצנו יש מוסיקה מחתרתית כי הרי לכאורה יש כאן חופש ביטוי. זה רק מראה שבחברה הישראלית שלנו יש מעגלים. אני נזכרת בפוסט שלך על הספרים שהיית קוראת וזה ממש מסתדר לי.

  5. סיפרת סיפור מרתק, ינינה
    גם הסיפור שלך, כילדה שהתקליט הוא לה בייביסיטר
    וגם הסיפור על התקליטים האסורים, ועל תקליטי העצמות. וואו!
    .
    גם לי יש סיפור על תקליטים: בנעוריי היה לי אוסף תקליטי ויניל. כשהתחילו לשמוע מוזיקה על דיסקים, איכסנתי את התקליטים שלי במחסן, בבית השכור שאחי הקטן גר בו. גם אוסף התקליטים של אמי אוכסן שם. כשאחי עזב את אותו בית, החליט בלי לשאול אותנו, שאם לא השתמשנו בתקליטים האלה במשך השנתיים-שלוש שהוא גר שם, סימן שאנחנו לא צריכות אותם – והשליך אותם איפה שהשליך.
    ככה אבדו כל תקליטי הג'אז והתקליטים הקלאסיים של אמא שלי, וכל הרוק המתקדם (פלוס אוסף כמעט שלם של דיוויד בואי, שעד 1980, תקליטים נדירים מתוצרת אנגליה).
    .
    כשהכרתי את האיש שאתי, מצאתי שאוסף התקליטים שלו כולל חלק מאלה שהיו לי. רק חלק.
    זו לא נחמה בכלל

    1. yanina.zaslavsky

      אוי, סיון כאב לב על זריקת התקליטים. אנחנו עדיין שומרים חלק מאוסף התקליטים של הורי. אליהם הצטרף אוסף התקליטים של הורי אישי. לפעמים אפילו משמיעים לדור הצעיר. היתה תקופה שתקליטי הגשש היו להיט. העובדה שלך ולאיש יש תקליטים חופפים אומר משהו- לא? 🙂 תודה על הסיפור!

  6. ואו ינינה
    תודה שאמרת לי להכנס לפוסט הזה.

    מ ר ת ק מ ע נ י י ן, להסתכן כל כך בשביל מוזיקה. הם סוג של גיבורים בשבילי.
    אני מאמין לגמריי בתקליטים (המטורפים והמדהימים) מצילומי הרנטגן.

    תודה!
    והשיר בסוף וההקלטה. מרגש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *