אם במקרה נקלעתם לאוסטין, טקסס….

אוסטין, בירת מדינת טקסס, אינה נמצאת על מפת המטייל הממוצע בארה"ב. ודי בצדק -היא נמצאת במרכז המדינה הענקית הזאת, מזג האויר של חם מאוד בקיץ וקר מאוד בחורף, ולפעמים ממש משוגע, אין בקירבתה חופים משגעים, פארקי שעשועים, או פלאי עולם. וגם אני – אילמלא עבודה, סביר להניח שלא הייתי מגיעה . אבל אם כבר הגעתי, אז אטייל קצת, לא ? ומתברר שבאוסטין יש דוקא מה לראות ולא מעט לעשות, אז למקרה שנקלעתם…

נבחרה בשבילי טיסת לילה של חברת דלתה, שסיפקה גם את טיסות ההמשך. החברה והשירות התגלו כיעילים ונוחים ( והיו כך מסתבר זולים בהרבה מאלעל, או אמריקן איירליינס.). מרשים במיוחד נמל התעופה באטלנטה – נמל הבית של דלתה – בשעות היום מתבצעות בו המראות ונחיתות כל דקה, ובכל זאת הוא יעיל, נוח, נעים וקל להתמצא בו. לסיכום – אופציה טובה גם לנסיעות משפחתיות.

אני עובדת בסניף של חברה אמריקאית כבר שנים רבות, העבודה עם הקולגות האמריקאים מתאפשרת בלי לזוז מהארץ : פקס, טלפון, שיחות וידאו ומיילים. האמריקאים נתפסים בעינינו מנומסים, מרובעים, שבויים במוסכמות,חדורי נהלים. אנחנו הישראלים רואים את עצמנו לעומתם יצרתיים, פותרי בעיות ומעלי רעיונות. ובכל זאת, האומה האמריקאית הפכה למעצמת על,שהגיעה להשיגים טכנולוגיים כבירים, תוך מתן חופש והזדמנויות לתושביה. מה הסוד שלה? והינה נשלחתי לשם, לheadquarters, למרכז העינינים, להכרות אישית, ואולי אצליח לפצח את החידה.

כבר בשדה התעופה אני עורכת הכרות מחודשת עם אמריקה -היינו שם בשני טיולי משפחתיים לפני כ8 ן10 שנים – ונזכרת בתחושת הוואו!

הכניסה לניו יורק נערכת ביעילות ובסדר מופתי, עובד רשות ההגירה עומד בראש התור ומנתב לדלפקים השונים את הנכנסים ביעילות. כשמתגלה "פקק" , הוא מיד מעביר את הממתינים לתורים הסמוכים. פקיד ההגירה בודק את דרכוני, לוקח, את טביעות אצבעותי, ומברך "Welcome to the united states"

מניו יורק צפויות לי עוד שתי המתנות ושתי טיסות. אטלנטה, נמל הבית של דלתה, מותיר אותי חדורת הערכה כלפי האמריקאים. כל 30 שניות מתרחשת המראה ונחיתה, העליה למטוס נערכת בזריזות וביעילות – הנוסעים נקראים לפי מספרי האיזורים שהוטבעו על הכרטיס. האיזורים נקבען בהגיון רב, כך למשל שיושבי החלונות, יעלו לפני יושבי השורות האמצעיות. ברור שכדי שכל העסק יתקפד, כולם צריכם להגיע בזמן ולעלות כשקוראים להם.  אז ינהלים ברורים וציות להם -האם הם מרכיבי ההצלחה ?

באוסטין, תור לדלפק השכרת הרכב, לפני שלושה אנשים. נציג חברת הרכב, מטפל בזריזות וביעילות בעומדים לפני. מגיע תורי – הנציג מתנצל על שנאלצתי להמתין, צריך רק את שמי כדי לאתר את ההזמנה, מציע לי לבחור בין שני סוגי הרכב הזמינים כרגע ( בחרתי חיפושית!), עונה בפירוט על שאלותי, חוזר שוב על הסבריו שלא הבנתי, מחתים אותי על טופס אלקטרוני, ומסיים ב- "? Is there anything else I can do for you, ma'am " והכל נעשה בנינוחות, כאילו אין עוד 5 אנשים שעומדים אחרי בתור.

יעילות, אדיבות, ונימוס הן ללא ספק מאושיות המדינה – מתברר שהתור יתקדם גםאם יחכו בסבלנות ובשקט, והפקידים יעשו את עבודתם גם אם לא יזורזו ול "סליחה, אני רק שאלה.." – אין מקום באמריקה…

וואו נוסף כשאני עולה על הכביש בדרך לבית המלון הכבישים רחבים, השילוט מצויין, מחלפים מרשימים,ואם טעית – ביציאה הבאה אפשר לעשות פרסה.

גם המלון hilton Garden Inn, יש שלושה כאלה באוסטין מתגלה כנוח, נעים ויעיל. חדר גדול,מרווח ופונקציונלי, אינטרנט חופשי, ארוחת בוקר נפלאה ( לא כלולה במחיר אבל בהחלט שווה את 6$ ששילמתי אליה כל יום) חדר עולה 100$ גם אם גרים בו שלושה.

http://hiltongardeninn3.hilton.com/en/hotels/texas/hilton-garden-inn-austin-nw-arboretum-AUSAAGI/index.html

התארגנות זריזה, ויוצאים "לקרוע את העיר ". ותחילה לאטרקציה יחודית של העיר : עטלפים.

על גשר הקונגרס, במרכז הדאונטאון של העיר, שוכנת להקת עטלפים, אולי הגדולה ביותר בארצות הברית. במשך היום הם שוכנים בין החריצים והסדקים של הגשר, אבל לקראת שקיעה, הם יוצאים כמעט בבת אחד, ומצטברים לנחילים,ואחרי זמן קצר נעלמים מעט הנהר, בדרכם לחפש מזון. העטלפים נושאים על גבם לא מעט אמונות תפלות ופחדים. משהתמקמה הלהקה שהיתה קטנה בתחילת דרכה, היו שדרשו , שהלהקה תחוסל – מפחד, למחלות והרבה אמונות תפלות. אך השנים הוכיחו, שהלקה לא רק לא גורמת נזק אלא אף מביאה תועלת – אלה הם עטלפי חרקים, ומהווים נדבך חשוב במלחמה בחרקים , מזיקים, יתושים, זבובים ושאר זמזמנים טורדניים.  כעט, כבר מתככנים על הגשרים החדשים סדקים,שיוכלו לאכלס להקות חדשות.

המחזה בכל מקרה מרהיב – לקראת שקיעה מתקבצים המונים הממתינים לעטלפים על הגשר, מצידיו, ויש אף "קרוז עטלפים" הממקם את עצמו מתחת לגשר. ולפתע המופע מתחיל – עטלף אחד, ועוד אחד,  ועוד רבים . הם מתרכזים ביחד יוצרים כעין עמודים המתרוממים אל השמיים. כאשר  מצטברת להקה מספיק גדולה, היא מתרוממת אל השמיים, ונעלמת אל מעל הנהר….

ומשהתפזרו להקות העטלפים והצופים, ונשארו עוד קרניים מועטות של שקיעה, אנחנו יוצאים להסתובב בעיר.

אוסטין מתדהדרת בכותרת בהיותה עיר המוזיקה, ובקיץ נערך שם אף פסטיבל מוסיקה גדול, שעות הערב של סוף השבוע ממלאות את הפאבים, בתי הקפה של רחוב 6 בבליינים, ובלהקות. השעה עדיין מוקדמת, והמקומות עדין ריקים. וגם הלהקות השונות עדיין מחממות את עצמן. אנחנו משוטטים קצת ברחוב, מזהים את הפוטנציאל ומחליטים שהערב לא נחזיק מעמד..משוטטים קצת בין בניני הזכוכית, וחוזרים למלונינו. מחר יום עבודה.

http://www.6street.com/

אותה עבודה, אותו היטק, אותה חברה – אז מה כבר יכול להיות שונה?

כבר בהגיעי לאיזור המשרדים , נכונה לי הפתעה – בניני ההיטק נמצאים בפאתי יער אלונים רחב ידיים, ותמרורי "זהירות צבאים" לאורך הדרך.

משרדי ההיטק הם באמת – קוביות, קוביות כמו שלנו, אבל הכל הרבה הרבה יותר גדול. הקפיטריה – ענקית, המעבדה מרווחת,  אולם הכניסה ומגרש החניה ענקיים.  וגם עובדי ההיטק האמריקאים – כמונו ג'ינב וטישרט , רק הרבה יותר גדולים….

אנחנו מתקבלים בסבר פנים נעימות, סבב לחיצות ידיים והיכרויות , וקדימה – לישיבה הראשונה.

במשך הימים הבאים קשה שלא להשוות בין שולחן הישיבות האמריקאי לישראלי. כולם מגיעים בזמן! אף אחד לא צועק!  אף אחד לא נכנס לדיברי השני, גם חילוקי הדעות מובעים בנימוס,  וברוגע.  אני מתקשה לקרוא מבין השורות, להחליט מה באמת כל אחד חושב. האם התשובה  : " ההצעה שלך מאוד מעניינת, אני אבחן אותה לעומק לאחר הפגישות" בעצם אומרת " אני מת לזרוק אותך עם ההצעה שלך מכל המדרגות…"

לישיבות שלנו הוזמנו עובדים גם ממרכזים אחרים וסביב לשולחן יושבים ישראלים, ישראלים לשעבר,הודים, סינים, טקסנים,טייואנים,רומני, הולנדי, דרום אפריקאים, פקיסטני, ואפילו סרבי אחד. ישראלי, רומני ואמריקאי ישבו לשולחן, זו כבר לא בדיחה, אלה פשוט תיאור ישיבה בהיטק של אמריקה.

מהגרים שבאו בעיקבות כישרונותיהם, נשלחו ללימודים על ידי משפחותיהם ונשארו, וכולם ניסו את מזלם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות… והארץ הזאת יודעת לקבל את כל אותם מחפשי המזל בזרועות פתוחות, לתת להם לחיות באמונתם, להמשיך את אורח חייהם, כל עוד הם עושים למדינה, ולחברה בה הם עובדים. כשניסינו לברר בשיחת חולין את מוצאם של היושבים סביב לשולחן, סיכם מישהו – "הם כולם אמריקאים עכשיו "…

בפתח הבנין מתנוססים שלושה דגלים : דגל ועליו סמל החברה, דגל מדינת טקסס, ודגל אמריקה. כדי שלרגע לא ישכחו, שהם כאן בזכות ובשביל אמריקה…

נסיעות עבודה הן מטבען עבודה. ימי הישיבות הן אינטנסיביים, מתחילים מוקדם בבוקר, ומסתיימים מאוחר אחר הצהריים. מטרה נוספת של פגישות העבודה האלה הן כמובן היכרות אישית עם האנשים, שאם חלקם אני עובדת כבר שנים רבות, מבלי לפוגשם. אז אין כמו ארוחת ערב משותפת, או שתיה של משקאות אחר הצהריים בצוותא , וכך אני זוכה  לביקור בכמה מסעדות בסביבה , חלקם בגילוי עצמי, וחלקם לפי המלצות המקומיים.

כאן המקום לציין שאוכל באוסטין הוא לא בעיה – מגוון גדול של מסעדות, רשתות, וניתן בקלות למצוא אוכל טוב ולא יקר ( 10-15 $ למנה עיקרית) . ללא ספק הקירבה של טקסס למקסיקו, עשתה רק טוב למטבח המקומי, ירקות , עגבניות, אבוקדו, רוטב סלסלה מהוות נדבח חשוב טעים ומשדרג. על תוספות הגבינה האדירות בכל מנת טקס-מקס הייתי מותרת, אבל זה ענין של טעם אישי.

והשירות, כמו באמריקה, יעיל, נעים, זריז.

את רוב המסעדות שלקחו אותנו המקומיים, לא הצלחתי לקלוט, ובכל זאת כמה המלצות –

מסעדת "המזלג השואג", מכנה את עצמה מסעדה אמריקנית, ויש בה מכל וכל. המרגריטות של ב"שעה השמחה" השאירו אותנו מתנודדים קצת, ובקושי מסויים פילסנו את דרכנו לשולחן שהוכן לנו, במרפסת הצופה לאגם, שפעם היה מחצבה.

https://www.facebook.com/RoaringForkAustin#!/RoaringForkStonelake

מסעדה סינית אסיתית, שיש בה אוכל טעים, שירות חביב, זריז ויעיל, ומילוי מחדש של מרק חמוץ חריף מצויין .( אנחנו אכלנו במסעדה הממוקמת ליד מרכז הקניות Aboretum בJollyville )

http://www.pfchangs.com/index.aspx

הסטייקים של רשת Outback הפתיעו לטובה. המעדה נראית כדיינר אמריקני טיפוסי, אבל אולי בגלל שאנחנו בטקסס, הבשר היה משובח, ועשוי בדיוק כפי שביקשנו.

ערב אחד , אני בכל צאת מצליחה לגרור כמה מחברי לסיור לילי בעיר, כדי שאוכל לצלם את הקפיטול בלילה.

כל מדינה צריכה שיהי לה קפיטול משלה. אני מגלה שבארה"ב בכל בירת מדינה ישנו קפיטול, שהטר מרכז הענינים הממשלתיים שלה. אוסטין היא בירת טקסס וכמו טקסס הענקית, היא מתהדרת בקפיטול, שהוא הגדול בארה"ב. בשעות היום הקפיטול הוא חום, אבל בלילה הוא משנה צבעו ומתהדר בלבן.

בכל יום ( גם ביום א בין השעות 12:00-15:00 ) ניתן לבקר בקפיטול. הכניסה כמובן חינם. ישנו סיור מודרך של כ45 דקות ואפשר גם לשוטט לבד במבואות. המבנה בהחלט מרשים, ולמי שלא היה בוושינגטון – בהחלט מומלץ.

שבוע העבודה האינטנסיבי מסתיים בשישי אחר הצהריים ולפנינו, סופ"ש שלם לפני החזרה הביתה. את הסופ"ש הזה נתחיל כמיטב המסורת האמריקנית – בקניות.  גילוי נאות – אני לא חובבת קניות. השיטוט במרחבי הקניונים, מדידת בגדים, מבצעים וכו, הם לא בראש מעניני, ובהחלט לא משהו שאבזבז אליו את זמני היקר והקצר בחו"ל, אבל שותפי לנסיעת העבודה מבטיח לי חווית קניות שלא חוויתי כדוגמתה, וילדי בכל זאת טרחו והכינו רשימה- אז זורמים (ומזרימים מזומנים) , לא ?

אנחנו מתחילים מרשימת הקניות שלי , בתי הכינה לי רשימה מפורטת של בדים שהיתה רוצה שאקנה לה. מכיוון שהיא היא מכירה את נפש אימה , היא אף גיגלה לי מפה מפורטת של החנות הקרובה למלוני, והדפיסה הוראות הגעה מפורטות ממלוני לחנות ברכב וברגל  – אין מצב לא לקנות, נכון?

בכניסה לחנות נעתקת נשימתי – שורות שורות של בדים מסודרים, בכל סוגי האריגים, מרקמים, צבעים – מה עושים עכשיו ?

עיון מפורט בהוראות מראה שהנערה ציטטה את סוג האריג, כך שכל מה שנותר לי זה למצוא את השורה המתאימה ו לסרוק אותה. כמה דקות של חיפושים ואני מעלה בחכתי את כל מה שהיא בקשה . עוד כמה כפתורים לקישוט, גומיות, ושאר צרכי תפירה .  באגף היצירה נרכשים מגוון טושים וצבעים של קריולה לכל הילדים האחרים ( במבצע, מה חשבתם ?) ואנחנו בחוץ …

לחובבי תפירה, ויצירה – בכל רחבי ארה"ב

http://www.joann.com/

כעת אנחנו שמים פעמינו (או יותר נכון חיפושיתינו) לשופינג האמיתי. שותפי לנסיעה כבר ביקר באוסטין מספר פעמים, ולכן מכיר את מרכזי השופינג העיקריים.  היעד שלנו אאוטלט של מותגים בפאתי העיר סאן מרכוס מרחק כשעה וחצי נסיעה ממלונינו. שעה וחצי ביום חול הופכת ליותר משעתיים עקב פקקי סופשבוע. יש מספיק זמן לצלם מחלפי תנועה , שהם אכן מרשימים  – שלוש , ארבע ואף חמש קומות של כבישים רחבים על שילוט מעולה.

הדרך מאוסטין לסאן מרקוס זרועה קניונים ענקיים. נראה שבכל קניון יש נציגות לכל אחד מהענפים : מכוניות, בגדים, חנויות מזון, מזרונים, ואינספור פירסומות לביטוח. האם זוהי תמצית ההויה האמריקנית   : "אכול טוב, שן בנוח,התלבש בזול, סע והרבה,ורכוש לך ביטוח, שיהי- על כל מקרה ?"

במחלף הנכון אנחנו יורדים מהכביש ונכנסים לקנין, שהוא בעצם רצף של קניונים זה אחרי זה. ושוב נשמתי נעתקת – העיצוב שלו חלומי : כאילו כיכרה של עיר מקסיקנית : מבנים צבועים בצבעי פסטל, כיכרות קטנות עם מזרקות, עציצים מטופחים, והכל מסודר, משולט.  בין החנויות ישנן כמובן מסעדות קטנות. רשת הקניונים הזאת משתרעת על מרחב רב, כך שהתנועה היעילה מחנות לחנות היא באוטו, והרי חניה יש לכולם ובשפע, מי שבכל זאת מתרחק ממכוניתו ומתקשה לחזור אלה , בעודו סוחב את ערימות  שקיותיו, במקום שירות של קלנועיות שמסיעות אותך לרכבך. קל, נוח, פשוט, זמין – רק תקנה

http://www.tangeroutlet.com/sanmarcos/directory#

http://www.premiumoutlets.com/outlets/outlet.asp?id=88

בניגוד אלי שותפי לנסיעה  הגיע מצוייד ברשימה מסודרת של קניות, ויודע בדיוק מה לקנות ובאיזו חנות. אני מקבלת החלטה אסטרטגית : באשר ילך אלך ( חלילה שנלך לאיבוד זה לזו.. ) ובאשר יקנה  אקנה (אם ימצא חן) . וכך אנחנו עוברים מחנת לחנות, הוא קונה לפי הרשימה, ואני עושה סיבוב בחנות  : מוצאת משהו נחמד קונה, לא מוצאת – לא קונה. הפריטים נמחקים מהרשימה, בגז' החיפושית מתמלא, הערב יורד ואנחנו מתעייפים.

והמחירים? זול, בחיי, כמה זול! עכשיו אני מבינה למה אמרו לי להביא מזוודה ריקה…

אז מה היה לנו  ? אוכל, קניות, עטלפים, ישיבות, וקצת שוטטות. מה עם טיול של ממש …. על כך בפוסט הבא