אנורד'פורה : על מקדשים בודהיסטים וטקס הפוג'ה

אנורד'פורה היא אחת הערים החשובות ביותר לסינהלים הבודהיסטים. היא היתה הבירה הראשונה של סרילנקה ושמרה על סטטוס זה במשך כ1000 שנים , עד סוף המאה החמישית לספירה . כשהבודהיזם הגיע לסרילנקה במאה השלישית לפני הספירה הוקמו בה המקדשים והמנזרים הראשונים . למתחם העתיקות הגדול בעיר הוענק מעמד של אתר מורשת עולמי של יונסקו . כיום אנורד'פורה היא העיר השלישית בגודלה בסרילנקה . אנחנו מבלים בה יומיים , מבקרים במקדשים , בעתיקות , מתוודעים לתחילת ההיסטוריה הסינהלית ולעקרונות הבודהיזם , חוזים בטקס דתי , ומתוודעים לאוכל המקומי : אורז וקארי.
המלון שלנו  – מלון אלאקאמנדה – ממוקם בפאתי העיר , בתוך שכונה ירוקה . המלון כרגע נמצא בשיפוצים חלקיים באיזור המסעדה ואגף נוסף נבנה , אבל החדרים מרווחים ונקיים , הגינה נחמדה ויש בחצר בריכה – בדיוק המקום לבלות בו בחום היום . ה"מחיר " העיקרי שאנחנו משלמים על העובדה שהמלון בשיפוצים הוא העדרותו של המזנון. ארוחת הבוקר הופכת להיות בהגשה. עקב שירות איטי במיוחד ואדיש לוקח לנו למעלה משעה לאכול צלחת פירות, חביתה וכמה פנקייקים. אני מהרהרת בכמה סצנות שקראתי בספרים על תקופת הקולוניאליזם בהם הליידי הבריטית הענוגה, יושבת בכורסתה בגו זקוף ומתלוננת בפני חברותיה על איטיותם של משרתיה ילידי המקום. האיש לעומת זאת מסביר את העניין בכך שהמלצרים פשוט הגיעו לנירוונה.

 

החלק העתיק של אנורד'פורה הוכרז כאתר מורשת עולמי והוא כולל אתרי עתיקות ארכיאולוגיים , ומקדשים פעילים ולכן מרבית המתחמים שוקקי חיים ופעילות .

טעימה ראשונה של המתחם המרכזי "מאהויהארה " הכולל את ארמון הארד , מקדש עץ הבודהי, ודאגובה אנחנו עורכים באחר הצהריים הראשון שלנו בעיר. אנחנו הולכים לטקס פוג'ה , אליה לוקח אותנו מר נישנת'ה המדריך נהג שלנו . למחרת היום הוא נעזר בשירותיו של מדריך מקומי, המתמחה בהיסטוריה של המקום, הוא מתגלה כמדריך מצויין שמצליח לעניין את הילדים ודובר אנגלית מצויינת . לצערי לא לקחנו כרטיס ביקור. .

פוג'ה , טקס בודהיסטי במקדש עתיק הנקרא "רובנבליסאיה דגובה ". המקדש הוא אינו אלה דאגובה גדולה , שגדר עם ראשי פילים מקיפה אותה. במתחם ישנם פסלי בודהה במספר מקומות מסביב לדאגובה . בנייתה של הדגובה על ידי המלך דוטוגמונו החלה ב140 לפני הספירה , אך המלך לא זכה לראות בסיום הבניה . כששכב על ערש דווי , עטפו את הדאגובה בגימור דמה מבמבוק ואריג לבן , כדי שיוכל לראות כיצד תראה בסוף הבניה . הדאגובה נהרסה בפלישת ההודים וכיום היא מתנשאת רק לגובה של 55 מטר , כשליש מהגובה המקורי . המבנה הזה בצורת חצי כדור מכונה דאגובה או סטופה או פאגודה , תלוי באיזה ארץ ובאיזה שפה.

טקס הפוג'ה מתקיים כאן שלוש פעמים ביום, מכיוון שזהו אתר עליה לרגל . בכפרים ובמקומות פחות חשובים הפוג'ה מתקיימת רק בימי ירח מלא , המכונים פויה. במהלך הטקס האנשים נכנסים תוך כדי תפילות למתחם, מניחים מנחותיהם ומתפללים . המקדשים פתוחים כל יום, וכל מי שמרגיש צורך יכול לבוא ולהתפלל בכל עת שיחפוץ. אנחנו מגיעים לטקס של הערב , המתחיל בשעה שש וחצי . המקדש נמצא במתחם העתיקות של העיר ויש סביבו עוד מקדש אליו מרבים לעלות לרגל . ההמולה ברחבת הכניסה רבה . סמוך לחניה דוכנים רבים בהם ניתן לקנות מנחות לבודהה . מרבית האנשים יביאו פרחים – נופרים , פרחי יסמין , כמובן לוטוס , שהוא הפרח המקודש לבודהיסטים . לפי האמונה כשבודהא נולד והחל ללכת, במקום בו דרך בשבעת צעדיו הראשונים צמח פרח לוטוס לשמש. יש המביאים מזון : שמן ואורז , ואותו הם נושאים מכוסה .

המקומיים מגיעים בלבוש לבן וצנוע: נשים לובשות סארי לבן או חצאיות וחולצות לבנות , הגברים ילבשו חולצה לבנה ולונגי לבן או מכנסיים לבנים. הכניסה למתחם המקדש היא ברגלים יחפות וללא כובע . סרילנקים רבים מסתובבים יחפים והם הולכים יחפים לאורך כל הדרך , מי שרוצה יכול להניח את נעליו למשמרת בכניסה למקדש תמורת סכום זעום (100 רופי לכל המשפחה ) . אנחנו התיירים יכולים כמובן ללבוש איזה צבע שנרצה , אבל הפעם משתדלים לבוא בלבן . המדריך רוכש לנו פרח לכל אחד ואנחנו מוכנים להכנס.

שביל גישה ארוך מוביל אל המקדש , ובשביל אנשים רבים הצועדים אל המקדש. השקיעה צובעת בעדינות את הדאגובה הגדולה , המבצבצת אלינו מבין העצים . תחת העצים מתרוצצת עדת קופי לנגור , פרוותם אפורה ופניהם שחורות . נעים עכשיו , חום היום יורד , הרצפה עדיין חמימה מהשמש אבל לא לוהטת , רוח קרירה מנשבת.

בשעה היעודה מתחילה הפוג'ה – שיירה ארוכה של מאמינים מתחילה בכניסה טקסית אל המקדש . תחילה צועד גבר חשוף חזה ומתופף בתוף בקצב אחיד , אחריו הולך גבר המפיץ ריחות קטורת לכל מקום ואחריהם המאמינים , נושאים את מינחותיהם , מצמידים כפותיהם ומזמרים "סאדו , סאדו , סאדו " . השיירה ארוכה , נשים וגברים מכל הגילים , גם צעירים וילדים צועדים לאיטם ונכנסים למקדש. תחת חופה צבעונים מובילים מנחת מזון לבודהא :שמן ואורז בעיקר , וזה מכוסה כדי שלא יתלכלך בהפרשות של ציפורים בדרך . התהלוכה מרשימה . אע"פ שכבר בעבר ביקרנו במקדשים בודהיסטים זוהיא לנו הפעם הראשונה בה אנחנו משתתפים בטקס כזה .

לאחר שנכנסים המאמינים למקדש , הם נגשים בתורם לפסל של בודהה , משאירים את מנחתם לפני הפסל , מצמידים את כפות ידיהם ומקרבים למצחם . זוהי מחווה המסמלת כבוד להוריהם ולבודהא , ונשארות מספר דקות בתפילה , וממשיכים להקיף את הדאגובה . המאמינים מקיפים את הדאגובה כשכתפם הימנית מופנית אל הדאגובה , כלומר עם כיוון השעון .
אנחנו מקיפים את הדאגובה ומתבוננים באנשים המתפללים . לפתע מופיעה קבוצה של נזירים צעירים . הם צועדים בשורה ארוכה בזה אחר זה לבושים בגלימותיהם הכתומות שערם מגולח. הם צועדים תוך כדי מזמורים , מתקרבים אל הדאגובה ותופסים את מקומם בשורות ישרות לתפילה . כאן הם יושבים במשך דקות ארוכות ומתפללים .

למה שמישהו ירצה להיות נזיר ? מתעניין המוזיקנט . החיים כנזירים מבטיחים אוכל , חינוך טוב וצבירת נקודות זכות לקארמה . משפחות רבות שאין להם הרבה כסף שולחים ילד אחד או שנים למנזר , באופן מסורתי ילדים שהתיתמו מהוריהם וקרובי משפחתם לא יכלו לטפל בהם נשלחו למנזרים . יש הבוחרים מרצונם להפוך לנזירים גם בגיל מבוגר יותר . כיום היתרון המשמעותי בחיים במנזר זה קבלת חינוך מצויין ללא תשלום . הנזיר יכול ללמוד בחינם במוסדות החינוך השונים וגם במוסדות להשכלה גבוהה בסרילנקה ומחוצה לה . המדריך מספר לנו שיש נזירים לא מעטים שבתום לימודיהם עוזבים את חיי המנזר , אבל נשארים עם החינוך הטוב שקיבלו . החיים כנזיר מחייבים חיים בצניעות , תפילה , לימוד , תוך קבלת מרות הנזירים הבכירים . האנשים המגיעים למקדשים מביאים מזון לנזירים וכך מכלכלים אותם . במקדשים באיזורים כפריים הנזירים יורדים בכל בוקר מהמקדש ועוברים בכפרים כדי לאסוף מזון .
הבודהיזם הוא דרך חיים ולא דת, שמטרתו להביא את האדם לנירוונה . בודהא הוא לא אל , אלא הוא זה שהביא את בשורת אורח החיים הזו ועל כך המאמינים מכבדים אותו . ככל הנראה האדם זקוק לאיזה מקום תפילה פיזי , וגם למשהו שיקשור אותו לדמויות הדתיות . בדאגובות רבות ישנו איזשהו שריד הקשור לבודהא . כוס ששתה ממנה , עצם , פיסת לבוש . בדאגובה הזו ישנו כוס ששתה ממנה בודהה. בעת בניית הדאגובה, מוכנסים לחלל הפנימי אוצרות , שמטרתם לשמש למימון בניה מחודשת של הדאגובה במקרה הצורך . הדאגובה עצמה אינה חלולה , היא בנויה אבנים .
מר נישנת'ה , המדריך שלנו , בודהיסטי מאמין בעצמו , שמח לענות על שאלות לגבי מה שאנחנו רואים סביבנו . לגבי שאלות על ההיסטוריה של המקום , הוא עונה כממתיק סוד – חכו למחר , מחר תדעו הכל . הוא מספר לנו שאנשים באים לכאן כדי להתפלל , לבקש בקשות , להודות על דברים טובים שקרו בחייהם . לאחר התפילה המקדש הוא מרגיש רגוע יותר , מחודש , עם הקלה . הוא מספר לנו שבעת צרה הבודהיסטים פונים גם לאלים הינדים ומבקרים במקדשים הינדים . יש 33 מליון אלים הינדיים, אבל ישנם כמה פופולריים במיוחד ואליהם פונים בבקשת עזרה, לכל אל לפי התמחותו . אין סתירה בעיניהם בין להיות בודהיסטי לבין לפנות לאל הינדי .
כשאנחנו יוצאים מהמקדש כבר חושך מוחלט . סהר דק עולה בשמיים . האנשים עדיין זורמים אל המקדש. יש מי שישב להתפלל בכניסה , אחרים ימצאו פינה בתחומי המקדש יתישבו או ישתטחו בתחינה .
הדרך המובילה למקדש כעת חשוכה . בכתמי האור המוטלים על המדרכה מהפנסים מופיעים ונעלמים אנשים – חלקם סיימו תפילתם וחוזרים , חלקם רק מגיעים .

קליק אחרון רגע לפני שהדאגובה נעלמת מהעין , חצי הכדור הלבן מבצבץ מבין הענפים השחורים . מראה קסום , ערב קסום .

למחרת היום אנחנו חוזרים לכאן במסגרת הסיור ההיסטורי והארכיאולוגי , ומקבלים הצצה נוספת אל תהלוכת פוג'ה בשעות היום ומבקרים בעוד כמה מקדשים , הפעם בהדרכת המדריך המקומי שמוסיף לנו עוד ידע ועניין .   .

ככה נראית ונשמעת הפוג'ה בסרטון שצלמתי

ביקור במקדש עץ הבודהי המקודש – סרי מאהא בודהי

 

סרינלקה היא המקום הראשון בעולם אליו יצא הבודהיזם מהודו, והסרילנקים גאים בכך מאוד. מקדש עץ הבודהי בנוי מסביב לעץ עתיק – הנקרא עץ הבו דהי. העץ הצומח כאן הוא נצר לעץ הבו תחתיו ישב בודהא כשהגיע להארה בהודו. יחור מעץ הבו הובא לסרילנקה על ידי הנסיכה סאנגמיטה , אחותו של מהינדה , שהביא את הבודהיזם להודו .
העץ הזה נחשב בעץ המקודש העתיק ביותר והוא בן כ2000 שנה , בעץ הזה טפלו ברצף כל השנים , גם כשהאיזור היה תחת כיבוש הודי . במתחם המקדש ישנם כמה עתי בודהי , אבל העץ המקודש ביותר נמצא במתחם העליון , ונתמך על ידי תומכות מזוהבות . המיבנים המקיפים את העץ יחסית חדשים .

 

בשעת הבוקר בה אנחנו מגיעים המקום שוקק חיים, ורבים המגיעים למקדש להביא את מנחותיהם. משפחות עם תינוקיהם , זקנים וצעירים . כל אחד מניח את מנחתו במקום המוקדש לכך. מצמיד כפות ידיו ומתפלל .

הבגדים הלבנים והמבנים הלבנים מהווים ניגוד ורקע לדגלי התפילה ולפרחים הצבעוניים .
נראה שהתפילות והמזמורים לא מפסיקים במקום זה . לתפילות המושמעות ברמקול מצטרפים מזמורי האנשים שמבקרים . באיזורי המנחות ריח עדין של קטורת ופריחה . כל הפעילות הזאת מתנהלת תחת צילו המיטיב של עץ הבודהי הקדוש.

בין שני מתחמי המקדשים מוצבים מעמדים לנרות , גם כאן מדליקים נר למזל ולברכה או מקל של קטורת . הנרות הם שעווה יצוקה בתוך כלי חרס קטנים . בצידו השני של הכביש מתחת לעץ זרוקים בערימה אלפי כלים כאלה – תקוות שהתבדו ? משאלות שהתגשמו ?

באיזור כולו יש כמות גדולה מאוד של דאגובות חלקן עתיקות יותר ופחות . לעינינו הלא מאמינה הן נראות פחות או יותר אותו דבר , והילדים מאבדים מהר מאוד עניין . אנחנו מבקרים בעוד אחת אחרונה , שניראית חיננית במיוחד בזכות עמודים שמעטרים את סביבתה . הדאגובה נקראת ת'ופראמה, והיא נחשבת לעתיקה ביותר בעולם. היא נבנתה במאה השלישית לפני הספירה על ידי המלך דבאנמפיה טיסה , ומאמינים שבתוכה נמצאת עצם הבריח של בודהא

הדאגובות השלמות הן כמובן משופצות , אבל ניתן לראות במתחמים דאגובות הרוסות או משוקמות חלקית.

אנחנו עוברים ליד אתר בניה ומופתעים לגלות שבונים כאן דאגובה חדשה לגמרי . על מערכת פיגומים , בנויה מבמבוקים עולות נשים וסוחבות לבנים לבניה . עבודה קשה בחום הקופח של הצהריים . הן עושות את זה בהתנדבות , וככה תורמות לבנית הדאגובה . תחת סככה כבר נמצא פסל הבודהא שיושב במתחם המקדש , וגם השפיץ המוזהב כבר מוצג לדווחה . למה צריך לבנות כאן עוד דאגובה ? מקשה המוזיקנט .
שאלה טובה, עונה לו המדריך . התשובה אינה פשוטה . בנית דאגובה היא לעיתים תכופות עבודה יזומה להעסיק בה חיילים . מלחמת האזרחים שהתחוללה קרוב לכאן הביאה לגיוס חיילים ולהקמת בסיסים רבים , וכעט לאחר שהסתימה המלחמה , יש להעסיק את החיילים . כמוכן יתכן שיש כאן איזה מכרז מכור מראש להטיב עם איזה מקורב לשלטון המקומי – רכישת הציוד , הלבנים , חומרי הבניה בוודאי מיטיבה עם עסקיו . השחיתות קיימת גם בסרינקה כמובן .

הביקור במקדשים וההתבוננות בטקסים הוא מרתק . מר נישנת'ה , בודהיסט מאמין , מופתע לגלות שאנחנו מתענינים בבודהיזם – המשפחה הישראלית הקודמת שטייל איתה (והיחידה ) לא התענינו ולא ביקרו באף מקדש – והוא יותר משמח להסביר ולענות לנו על שאלתינו . גם מדריך העתיקות שמטייל איתנו בעתיקות ובמקדשים הנוספים , שמח ענות על כל שאלה .
אני מתבוננת מרותקת לאמונתם של האנשים הפשוטים . נראה שבכל דת ואמונה ישנם אלה המופקדים על הרשמיות שלה , על כתבי הקודש , על הטקסים ועל הרישמיות . הם חיים לעיתים תכופות מורמים מעם , ו"מסובסדים " עליהם ונתפסים כשומרי האמונה . אבל לאדם הפשוט עונה התפילה על צורך בסיסי , של לדעת שמישהו דואג לנו , שומר עלינו , מתווה את דרך העולם , ולחיים שלנו בעולם הזה יש משמעות . האנשים הצועדים יחפים , בלבוש לבן , מלווים לעיתים תכופות בתינוקותיהם , וילדיהם ונושאים פרחים למנחה היא נוגעת ללב . הסימליות של הצמדת כפות הידיים , והגשתם למצח , יש בה משום "דע מאין באת ". אני מתבוננת בהורים המסייעים לילדיהם בהדלקת נרות , או בסידור הפרחים על המזבח , מתכופפים אליהם ובודאי מסבירים להם על האמונה . מאב לבן עוברת המסורת .

המקדשים הבודהיסטים , ובהמשך ההינדיים ילוו אותנו כל הטיול . האמונה , התפילה , הביקור במקדש תופסת ללא ספק חלק חשוב בתרבות היומיום של הסרילנקים . גם מר נישנת'ה המדריך שלנו , מקפיד להוקיר את בודהה והוריו בכל מקדש בו אנחנו מבקרים .