אי אפשר לעבור בכביש 1 תל אביב -ירושלים או בכביש 6 באזור מחלף נשרים ולא לראות את מפעל המלט נשר. בייחוד לאחר רדת החשיכה, עת נדלקים כל האורות ומופע תאורה מרהיב נחשף לעיני הנוסעים בדרך. אנחנו כינינו במשך שנים את הקומפלקס הזה מפעל החייזרים מבלי לדעת שבבוא היום (כלומר יום הביקור), תסרב העלמה הקטנה לבוא לסיור בגלל שהיא לא רוצה לקלקל לעצמה את "הרעיון" שמדובר במפעל החייזרים ולהמיר אותו "בסתם" מפעל של מלט.
זה היה תירוץ יצירתי למדי כדי להימנע מיציאה מהבית, אבל גם היא וגם אחיה הידוע כסרבן יציאה רציני,עודכנו מספר ימים מראש, שהמפעל נפתח לקהל הרחב וכי ביום העצמאות שבא עלינו לטובה, ניסע לרמלה. את הסיור יעדנו לשעת צהריים וזאת כדי לפתור מן היסוד את התלונה על השכמה מוקדמת ביום חופש ובעקבותיה, ניסיון נוסף להמנע מיציאה מהבית…
כפי שכבר הבנתם, למרות מחאות רפות יחסית לפני וחזקות יותר לאחר מכן (שלא בצדק כמובן, כי הם נהנו מהסיור אבל השעה בכל זאת השפיעה והם היו רעבים…), ביום עצמאותנו, שמנו פעמינו והגענו למפעל, לשעה וחצי חביבות מאוד ומעניינות אף יותר. היות והבניה היא תחום "גברי", הוטלה עליי- האיש – משימת הכתיבה. להלן התוצאה עם המלצה חמה להירשם ולהגיע .
לפני הסיור עצמו, כדאי שנתחיל בתשובה לשאלה מה זה מלט, למה הוא משמש ולמה בכלל להקדיש לו פוסט.
הבתים בישראל בנויים ברובם על בסיס בטון. יציקות בטון משמשות כשלד, ובלא מעט בניינים תמצאו שרבים מהקירות עשויים בטון. הבטון הוא שילוב של מלט, חול, חצץ ומים המעורבבים יחד. ליציקות הגדולות של הבניה התערובת מגיעה לבנין מוכנה מראש, בתוך מערבל בטון ונשפכת או יותר נכון נוצקת להיכן שנדרש. לעבודות קטנות, מערבבים הפועלים את התערובת באופן עצמאי. כדי להשלים את תמונת הבנייה, את הבטון יוצקים על גבי שלד מוטות מתכת המקנים לקיר הסופי את הגמישות מחד ואת החוזק מצד שני. הבטון מתחיל להתגבש תוך התייבשות בשעות שלאחר היציקה. מי שביקר באתר בניה נתקל לא פעם בפועל המשקה את הבטון הטרי. הסצינה המשעשעת הזו נועדה כדי למנוע הווצרות סדקים בקיר הבטון. את היציקה הטרייה, משקים בימים שלאחר היציקה, על מנת שתספח מים הנדרשים לתערובת והבטון לא ייסדק במהלך הייבוש.
המלט הוא המרכיב המקשר בבטון או אם תרצו הדבק של התערובת. בעבר השתמשו באפר וולקני, חרס, סיד וגבס כתחליפי מלט. המלט המודרני מכיל "צמנט פורטלנד" כדי לאפשר לו התקשרות מהירה וחוזק מוקדם גבוה. צמנט פורטלנד מיוצר על ידי ערבוב אבקת אבן גיר, חרסית וחול ים. את התערובת מחממים לטמפרטורה של 1600 מעלות צלזיוס, עד להיווצרות של גוש אחיד ונוקשה המכונה "קלינקר". המלט הוא האבקה שמתקבלת מטחינת הקלינקר. המלט מתקשה מספר שעות אחרי שעורבב עם מים. השם, צמנט פורטלנד, נובע מאבן בניה מחופי האי פורטלנד הבריטי, על–מנת ליצור הקבלה בינו לבין האבן שהייתה ידועה כאבן משובחת בתקופה הוויקטוריאנית.
בהנחה שלא איבדתי אתכם עד כה, זה הזמן לעבור לסיור עצמו בין מתקני הייצור, המגדלים, הצינורות והארובות שבאמת נתנו תחושה של עולם אחר. הסיור מבוצע באוטובוס עם מדריך עובד המפעל.
התחנה הראשונה היא במחסן, אחד משני מחסנים אליהם מגיעים אבני הגיר מהמחצבה. המחסן הוא מבנה עגול ענק, עם גג בגובה 60 מטר ובתוכו הר של אבנים ומכונה המרסקת אותם בתהליך איטי תוך שהיא נעה בסיבוב סביב מרכז המחסן. הכל אוטומטי, מבוקר. המחסן הוא מבנה סגור כדי לצמצם את פליטת האבק לאוויר. יש הקפדה משמעותית כאן על הסביבה אבל על כך בהמשך.
עם שני מחסנים שכאלה, למפעל עתודות חומר גלם למספר ימים כך שבמצב של תקלה, התהליך לא ייעצר. 360 ימים בשנה 24 שעות ביממה העסק עובד ומייצר כחמישה מיליון טון מלט בשנה, 80% מהתצרוכת בישראל. השאר מיובא או מיוצר במפעל נוסף שהיה ברשות נשר אך נמכר בשנים האחרונות עקב הנחיית המדינה, מתוך רצון לייצר תחרות בענף.
אנו עולים לאוטובוס עם טענות של הצעירים על ריח אבק במחסן ושליפת הטיעון המופרך כמובן שאנחנו יודעים שיש לו אלרגיה לאבק אז איך הבאנו אותו לשם. תזכורת קלה שהרגישות שלו היא לקרדית האבק לא ממש רלוונטית בשלב זה. לספקנים, הוא נהנה אבל גם נהנה לא פחות לקטר…
אותו מבנה עתיר צינורות, סולמות, וקונסטרוקציות ברזל הוא לב ליבו של המפעל והתהליך. כאן מחוממת אבקת הגיר לכ- 800 מעלות טרם הכנסתה לתנור בו הטמפרטורה היא 1600 מעלות. פחלטר אלקטרוני משמש לקליטת האבקה שלא תיפלט לאוויר והחזרתה לתהליך. וכמובן בלב המבנה התנור – שהוא אינו אלא צינור ארוך המסתובב על צירו .
חימום תנור ל1600 מעלות דורש אנרגיה רבה. על מנת להוזיל עלויות מחזיק המפעל תחנת כח פרטית על גז כדי לחסוך מעט מ 600 מיליון שקל עלויות החשמל בשנה. את עודפי החשמל הוא מוכר לחברת חשמל. כמו כן לשרפה משתמש המפעל בפסולת טחונה ומיובשת מחיריה, בתוצרי פסולת ייצור החשמל הפחמי, כדי להפחית עלויות חומרי בערה וגם תורם בכך לאיכות הסביבה.
אנחנו ממשיכים בנסיעה כשלושה וחצי קילומטרים למחצבה. את פנינו מקבלים כלים הנדסיים, האחד יכול לשאת 100 טון אבנים מהחציבה למסוע המקורה המוביל את האבנים לגריסה במחסנים בהם ביקרנו, והשני, הטרקטור המעמיס אותו. אנחנו קטנים מהגלגלים של שניהם. אלה הם הכלים הגדולים בעולם של חברת קטרפילר היצרנית, מתגאה המדריך שלנו, ואפשר בהחלט להצטרף לגאווה זו ולהצטלם בצילם של גלגלים או בתוך הכף הענקית של הטרקטור.
בדרך לכאן ראינו את המסוע המלווה אותנו מן המחצבה למפעל והרחנו ריחות ממש לא נעימים. המדריך ממהר להדגיש שמדובר במתקן לטיהור שפכים וכי אין להם במפעל כל קשר לריחות ולהפך, הם מהמתקדמים בעולם בגישתם לאיכות הסביבה וזכו על כך בפרסים בינלאומיים ומקומיים. חלק ניכר מתקציב השדרוג של המפעל מוקדש לנושא הסביבתי והם מפרסמים הכל בדו"ח האחריות התאגידית שלהם, הוא מספר. המחצבה עצמה תשוקם לכשנסיים בעוד כשלושים שנה לחפור אותה. הקרן לשיקום מחצבות תחליט כיצד לעשות זאת. בינתיים מפעל נשר מפריש לנושא תקציבים על כל טון שהוא כורה.
המחצבה עצמה היא בור ענקי עם סיפור בפני עצמו. הכרייה נעשית עד לגובה של 1 מטר מעל למי התהום. הגובה נמדד באופן תדיר. באמצע המחצבה הר קטן. יש בו מערה. החוקרים גילו שם יצורים פרה היסטוריים שלא קיימים באף מקום אחר בעולם והם חוקרים הוא מספר. אני נזכר בכתבה מלפני כשנה או בעצם חמש עם הצילומים של היצורים האלה והסיפור על המערה מרכז הארץ… גם גילויים ארכיאולוגיים נמסרו לטיפול וחקר של בעלי מקצוע. היו פה מבנים של העורף החקלאי של העיר לוד העתיקה. פסיפס שנמצא הועתק למרכז המבקרים. בינתיים אפשר לנסות ולדמיין כיצד ייראה המקום לאחר שיקום סביבתי, בעוד כשלושים שנה כאמור.
את הסיור אנו חותמים בנסיעה דרך חלק ההפצה של המפעל. 800 משאיות ביום יוצאות ממנו, חלקן עמוסות שקי מלט וחלקן מלט במיכלים.
היו עוד באמת המון נתונים על המפעל שהוא הגדול מסוגו בעולם, הנקי מסוגו בעולם אבל אין לי כוונה להתחרות במדריכים המקצועיים של נשר אלא לחלוק חוויה מעניינת ומפתיעה כי הציפיות שלך ממקום שמסמל את שיא האבק והלכלוך מתהפכות מול הטכנולוגיה וההשקעה והדגש על הסביבה.
שתי נקודות קטנות למחשבה מצטרפות לסיום הסיור שלנו. טון מלט נמכר בשקל היציאה מהמפעל, לאן הולכים העשרות הרבות של השקלים במעבר שבין הטון במפעל לשק של ה 50 קילו שקונה הצרכן בקצה? יש לא מעט פרסומים על שימוש כמעט ללא תמורה במשאבי הטבע של המדינה. החברות הגדולות האלה, שמשתמשות במשאבים האלה, משקיעות לא מעט כדי לוודא שהציבור יחזיק אותן בצד החיובי של דעת הקהל. ראינו את זה גם בקידוחי הניסיון של חברת אפק ברמת הגולן, בממגורות דגון בחיפה ובמקומות נוספים. רואים שהנושא חשוב להן, חלקן גם מקדישות באמת לא מעט בלתת חזרה לחברה. איפה המדינה כרגולטור והדאגה שלה שאכן נקבל חזרה את מה שמגיע למדינה ולתושביה?
הסיור כולל גם ביקור במרכז מבקרים בו ניתן לצפות בסרט המספר על המפעל ועל תהליך יצור המלט, מוצגים הממחישים את התהליך לילדים, ותצוגה קטנה של ממצאים ארכיאולוגיים. הסיור פתוח בכל ימות השנה לקבוצות, וחגים למשפחות. לאתר החברה ולתיאור ביקור .
עד לתיאום הביקור אפשר לצפות בסרטון המתאר את תהליך יצור המלט באתר החברה.
פיתוח חדש בחו"ל יצר בטון שמסוגל למלא סדקים בעצמו – הבטון שמרפא את עצמו–
תודה שטיילתם איתנו במפעל המלט. אם תרצו להתעדכן על טיולים נוספים במרכזי מבקרים בכלל או בטיולים בארץ ובעולם נשמח אם תרשמו לבלוג.
אנחנו מאוד אוהבים מרכז מבקרים. אם יש מרכזי מבקרים אחרים שאהבתם במיוחד- נשמח אם תספרו לנו עליהם.
בזמנו, במסגרת סיור שהדרכתי ברמלה, נכנסנו גם לסיור מאוד מעניין במפעל. מעניין לראות איך הם מנסים להתמודד עם השיווי משקל הבעייתי מאוד- פיתוח, סביבה. באשר לחיזרים במפעל- את יכולה להרגיע את ילדיך. הם עובדים שם במפעל במשמרת הלילה.
תודה נמרוד . המדריך אכן השקיע הרבה מאמץ כדי לספר לנו על כל הפעולות שהם עושים כדי לצמצם נזקים. התרשמנו מאוד מהמודעות. גם מהעובדה שמופקד מראש כסף לשיקום בהמשך. בעניין החייזרים- אולי יש סיור לילה ? 🙂
מקסים גם אני תמיד מוקסם ממפעל החייזרים בנשר ובמפעלי ים המלח בנסיעת לילה. איזה רעיון מקסים לטיול במפעל נהניתי מהסיור המידע והתמונות
תודה עמירם!
חלק מהתמונות מאשרות את הסברה שזה מפעל חייזרים. אין מה לעשות… סיפור הכיסוי לא עבד😀
וברצינות… פוסט נהדר
בכלל לא ידעתי שאפשר לבקר שם. גם לא ידעתי מה זה!
😃
תודה ליען!