"כשתחזרו הביתה תספרו היכן הייתם" מבקשים חברי עמותת בדרכם שמטיילים איתנו.״ וכשישאלו אתכם על הטיול, תספרו גם על עשרת הנופלים, כדי שלא ישכחו״
עמותת בדרכם הוקמה לזכר עשרת לוחמי גדחה"ן צנחנים במילואים שנהרגו בקרב בדבל במלחמת לבנון ה2. לאחר המלחמה בחרו חבריהם של החללים, להנציח את הנופלים באופן ייחודי שמבטא את הערכים שחיו לאורם: אהבת הארץ ושמחת החיים. העמותה מקיימת מדי שנה מסע לזכרם במקום אחר בארץ.
למעלה מ10 שנים עברו מאז אותו קרב . משפחות הנופלים חיים את הגעגוע ליקירם בכל אחד ואחד מהימים שעברו. לדבריהם העובדה שרבים באים להשתתף במסע, להקשיב לסיפוריהם בטקס הזכרון, לשיר איתם מסביב למדורה, ללכת בדרכם – מחזקת אותם.
כבר 6 שנים בכל פסח אנחנו מטיילים עם העמותה בשבילי הארץ ומספרים על כך בע"פ,בבלוג ובתמונות.
מסע בדרכם הפך אצלנו למסורת משפחתית. זמן רב מראש אני מכריזה בעבודה על חופש, מזכירה לילדים שגם השנה נטייל וממתינה בכיליון עיניים להודעה הראשונה על הטיול הקרוב. מבחינתנו זה לא משנה היכן מטיילים, העיקר לטייל "בדרכם". חלק מהכיף במסורת זה שיודעים כבר איך מתנהלים הדברים: יהיו מסלולים מענינים ופחות מתויירים, יהיו מדריכים טובים, תהיה לוגיסטיקה מצויינת והכי חשוב – תהיה אוירה נפלאה.עם השנים נוצרים קשרים שממשיכים גם מחוץ למסגרת המסע. המפגש המחודש עם חברים ותיקים למסעות קודמים מרגש כל פעם מחדש.
מסורת שחוזרת על עצמה פעם בשנה היא גם נקודה בזמן שמאפשרת לי להתבונן על המשפחה שלי, לראות איך הילדים גדלים ומשתנים, להנות מחברת בני המשפחה ביחד ולחוד.
- יום 1 – נחל דרגה
- יום 2 – בשביל הנחש אל המצדה , וטיול בחוורי מצדה כבונוס
- יום 3 – ממנזר סנט ג'ורג' אל עים מבוע
נחל דרגה: ואדי משאש ומערות מורבאת
מסלול – 7 ק״מ מוגדר כבינוני קשה עקב העליות והירידות התלולות, תוך שימוש בסולמות ויתדות (יציאה וחזרה ל״מצוקי דרגות״)
מים – 3 ליטר
סה״כ זמן הליכה כולל עצירות להסברים 6 שעות
תיאור המסלול, הוראות הגעה, ומפה ניתן למצוא כאן.
נחל דרגה נחשב לארוך בנחלי מדבר יהודה; אורכו מגיע לכ-43 קילומטרים יובליו הרחוקים ביותר מתחילים בהרי חברון בפרברי בית לחם והוא מתנקז לים המלח. שמו של הנחל נובע מהמפלים הרבים לאורכו- מדרגות,מדרגות. הבדואים יושבי מדבר יהודה מחלקים את הנחל לשלושה קטעים. הקטע העליון נקרא בפיהם ואדי תאעמרה על שם השבט הבדואי השוכן בסמוך לו. הקטע התיכון מכונה ואדי משאש, כלומר "נחל מי הגבינה" : על שם חשיפת מי התהום בבור רדוד בקרקע. הקטע התחתון מכונה בפשטות ואדי דָרַגֵ'ה בשל המפלים הגבוהים המאפיינים אותו. אנחנו מטיילים היום בקטע התיכון.
תחילת המסלול הוא דרך ג׳יפים שמסביבה נגלה נוף יפהפה של הרים. הצעידה קלה ונמרצת. השמים בהירים והשמש שזרחה כבר מזמן מפליאה בנו את חומה. את האוטו והציוד השארנו במצוקי דרגות, שם נבלה שני לילות, לקחנו מים, ויצאנו לדרך. איזה כיף זה להשאיר את האוטו מאחור, ופשוט ללכת. לאחר כשני קילומטר של צעידה אנחנו נכנסים לנחל. כעת מתחילה ירידה זהירה ואיטית אל הואדי.
הקטע התיכון של נחל דרגה העניק את שמו לתצורה הגאולוגית 'משאש' הנפוצה מאד במדבר יהודה, ומרכיבה את רוב מסלע נחל דרגה. תצורת משאש מאופיינת בשכבות סלעי קירטון רך שביניהן כמה רובדי צור כהים וקשים. השילוב הזה הוא שהקנה לנחל את המראה המעורב, המורכב מגבעות עגולות מחד, ומקניונים צרים מאידך.
הקטנה נלחמת כרגע בבית את תחילת מלחמת העצמאות הפרטית. היא הולכת עם חברתה ולא רוצה אותנו בסביבתה. כשתוואי הדרך נהיה קשה יותר, הוא נאחזת באחותה הגדולה. הירידות ביתדות ובסולמות מתגלות לקטנה כמפחידות. זה כמו בגן שעשועים אני מנסה להרגיע אותה – אבל היא חוששת ומיללת. האיש לוקח פיקוד – תחילה מרגיע אותה, אחר כך אוחז בכפות רגליה ומנחה אותן לאט לאט ליתדות ולזיזים הבולטים. בשעת צורך ממש אוחז בה ומוריד אותה. ככל שמתקדמים – הירידה נעשית תלולה יותר, ולעיתים אף מפחידה יותר. הקטנה ממש פוחדת. אין ספק שחלק מהקושי הוא אורך הרגליים. אם הרגליים קצרות מכדי להעמיד אותם על שני יתדות מרוחקים אז יש קצת ״לרחף״ באויר. אני לא רוצה להמשיך היא מכריזה! אנחנו מתעקשים , מרגיעים, תומכים, אוחזים. מדהים לחשוב איך לפני מספר שנים הקטנה הזאת היתה חסרת כל פחד. אין ספק שגם הקטנה שלנו מתחילה להתבגר.
הנערה תופסת לה חבורה בני נער להלך איתם. והם בעולמם שלהם. מטפסים, קופצים, נאחזים, מפטפטים, מקשיבים. אני מדי פעם מחפשת אותה בעיני מבטי, מוודה ששותה. שחררי– אומרת לעצמי – היא כבר בראשות עצמה, אבל בשבילי היא עדיין הילדה הקטנה שלי.
בערך באמצע הדרך ישנה עליה אל מערות מורבעת. הן נקראות כך כל שם הצורה המרובעת של הכניסה אליהם. הטיפוס התלול מעט בהתחלה משתלם מאוד כי הנוף הנגלה הוא יפהפה. מלבד נוף עוצר נשימה אוצרות בחובן המערות האלה גם סיפור היסטורי מרתק. בשנת 1951 מצאו בדווים תושבי האזור חפצים וכלים עתיקים במערות. למקום הוזעק ארכאולוג הצרפתי שחפר במערות ובסביבתן במשך כשנה. הוא חשף ממצאים שלימדו על מגורים במערות בתקופות שונות בהיסטוריה. הממצאים המשמעותיים ביותר היו אגרות וכלים מימי מרד בר כוכבא, שלימדו שהמערות היו מערות מפלט במרד. במערות האלה נמצאה איגרת שהזכירה במפורש את שמו של בר כוכבא, והוכיחה מעבר לכל ספק שהוא היה אדם אמיתי ולא רק מיתוס.
העליה ליציאה מהנחל תלולה מאוד. לשמחתנו השמיים נתקדרו, וחומה חסר הרחמים של השמש הוסתר. אזהרת שטפונות שפורסמה גרמה לנו לקצר את המסלול ולמהר לעלות . העליה הזאת יכולה להיות מאוד מסוכנת כשרטוב. תוך כדי עליה אני נזכרת שכבר טיילנו במסלול הזה לפני שנים רבות, עוד לפני שהקטנה נולדה. אני הלכתי אז צמודה לגיק, שהיה אז שובב בן 4 . בזמנו הלכנו בכיוון ההפוך והעליה היתה ירידה תלולה ומפחידה. לאט לאט ירדנו אז, הגיק ואני, אני מקדימה אותו בכל צעד, משמשת מעצור אנושי למקרה שיחליק. בזהירות הלכנו: יד אחת שלי על המעקה, יד אחת אוחזת חזק בידו של הגיק. "אני לא יוצא מפה חי!" הכריז אז הגיק בנקודה אחת מפחידה במיוחד. בריאים ושלמים, עייפים אך מרוצים סיימנו אז את הטיול. הגיק מאז גדל, הוא עובר אותי בראש, וכשאנחנו הולכים ביחד אני בקושי עומדת בקצב צעדיו.
ממש לקראת סוף העליה מישהו מבחין ביעלים. זוהי שעת אחר הצהריים. היעלים יורדים אל גבי המים כדי לשתות לפני הלילה. על קו המצוק רואים קרני יעל. יעל זו כבר מתארגנת למנוחת הלילה. היעלים ישנים על שפת המצוק מכיוון שזה מקטין את הכיוונים מהם יגע טורף, ומקל על הבריחה שלהם. ההסוואה שלהם על פני המצוק כמעט מושלמת. רק כאשר הן נעות ניתן להבחין בהם. לפנינו עדר קטן של נקבות וגדיים. הזכרים חיים בנפרד. היעלים יורדות לאט לאט, עוצרות ללחך עשב. הגדיים מקפצים מעלה מטה על מדרגות הסלע. המדריך מספר לנו שהיעלים מלמדות את הגדיים שלהם לרדת במדרגות. הוא צפה משתאה איך גדי קטן פחד לרדת, ואמו לא ויתרה. הנחתה אותו שוב ושוב עד שירד.
אני אומרת לקטנה " את רואה, לא רק אמא שלך מתעקשת". וחושבת עד כמה קל החינוך בעולם היעלים. כל דבר הוא עניין השרדותי ולכן ברור שיש להתעקש עליו.
עם הצעדים הראשונים שלנו בחזרה על דרך הג’יפים טיפות הגשם הראשונות מתחילות לרדת. בבת אחת הוסר חומו של היום וריח אבק רטוב נישא באויר. במרחקים אנחנו מבחינים בברק וקולות הרעם מתגלגלים לאוזנינו.
בערב כולנו – מטיילים, חברים ובני משפחה של הנופלים – מתכנסים לטקס זכרון לעשרת הנופלים. בכל שנה ביומו בערבו הראשון של הטיול נערך טקס, בו מספרים על הנופלים, על מי שהיו, על החלל שהותירו בקרב המשפחה וחבריהם. משתם הטקס, כמו בכל שנה עולים חברי ״פרלמנט העמק״ לשירה בציבור. שוב אותו מעבר חד בין העצב לשמחה. בחוץ רוח קרירה מנשבת, נושאת עימה את הצלילים למרחקים.
מצדה וחווארי מצדה
״מצוקי דרגות״ המקום שבו אנחנו ישנים ממוקם בנקודת תצפית מופלאה מעל הים. בבוקר הערפילים מכסים את הנוף, ואור הזריחה הוא אינו אלא אפור עכור. העננים, הגשם והרוח של יום אתמול הביאו איתם אזהרות שטפונות גם ליום השני של הטיול. הצוות המארגן מחליט על טיפוס למצדה. כיוון שטיילנו בשביל ובמצדה פעמים רבות, אנחנו מחליטים לעשות כמה שינויים פרטיים בתוכנית הקבוצתית.
שביל הנחש
מסלול – 1.5 ק״מ עליה בשביל עפר עם מדרגות בנקודות קשות
זמן עליה – 45 דקות.
מים – 1.5 ליטר. יש מים בברזיות באתר מצדה למילוי. המסלול כולו חשוף לשמש.
שביל הנחש, שבימי ילדותי נחשב כמסלול קשה ומאתגר, הפך לדרך המלך מאז הפך אתר מצדה לאתר מורשת עולמית. בקטעים הקשים הותקנו מדרגות ומעקות, יש לאורכו פינות מנוחה ותצפית על הנוף . מישהו ספר 700 מדרגות, אבל אולי זו רק אגדה אורבנית. לאט לאט, צעד צעד – באמת שאין לאן למהר ביום כזה בו השמיים מגינים עלינו מפני השמש הקופחת – בתום כ45 דקות אנחנו מגיעים למעלה. הנוף עוצר נשימה!
פסגת המצדה הומה מבקרים. קבוצות רבות, משפחות ויחידים מחו״ל והארץ גודשים את העתיקות. קבוצת יהודים מחו״ל מקיימת טקס בשרידי בית הכנסת. מדרכים מעבירים את צאן מרעיתם מנקודה לנקודה, מגבירים ב״מדונה״ את דבריהם. מעניין מאוד לצוטט להסברים השונים, כל מדריך מדגיש את האג׳נדה שלו. הארכיאולוגיה כידוע גוייסה לא אחת עבור הפוליטיקה. מצדה של היום, היא כבר לא מה שהיתה פעם, אותו צוק נישא שאינו ניתן לכיבוש, נכבש מכל יום מחדש על ידי תיירים הבאים להתרשם מניחוח הגבורה, וקידוש השם.
אנחנו נוטשים את הקבוצה להמשך הסבריהם, ופונים לרכבל. תוך פחות מ10 דקות אנחנו במרכז המבקרים. הקטנה שטיפסה מדרגה מדרגה לאורך השביל בהחלט מעריכה את הפינוק שנפל עליה בהפתעה.
בניגוד להמולת התיירים על פסגת המצדה, במוזיאון שקט. אנחנו מטיילים בין החדרים לבד. כל חדר מוקדש לפן אחד בסיפור: חיי המתיוונים בתקופתו של הורדוס ובנית ארמונו על המצדה, חיי היומיום של המורדים על המצדה, חיי היום יום במחנה הרומאים, סיפור הקרב, וסיפור החפירות של יגאל ידין. החדרים השונים אסתתיים מאוד ומעוצבים באוירה תקופתית, עם דמויות המציגות את חיי היוםיום, ומהוים צפאורה נהדרת לסיפור המסופר במכשיר השמע שמקבלים בכניסה. המוצגים הארכיאולוגיים מענינים מאוד : החל מסנדל, ושרידי סל קש שהשתמשו בו המורדים, דרך תלוש משכורת של חייל רומאי המוטבע על לוחית פליז, וכלה ב10 החרסית שעליהם רשומים שמות המורדים שעלו בגורל.
קישורים באתר רשות הטבע והגנים: אתר המוזיאון , מידע כללי.
המלצתנו לבאים לבד: השילוב של המוזיאון עם עליה ברגל וירידה ברכבל הוא שילוב מנצח, כשמטיילים עם ילדים. עדיף להתחיל במוזיאון בו הסיפור מסופר ברוגע לפני העליה להר. על ההר אפשר לקשר בין העתיקות לבין מה ששמעו וראו במוזיאון .
אחד הדברים הכייפים בטיולים עם בדרכם זה שלוגיסטיקת האוכל המסובכת למדי בחג פסח מוטלת על כתפי ״צעד קדימה״ החברה המארגנת כבר 7 שנים את המסע. המחשבה על לקיחת מצות מתפוררות למסלול של יום שלם – די בה כדי להוציא כל חשק לצאת מהבית. אבל כאן אנחנו מתפנקים. הצוות מגיע ופורש מזנון ארוחת צהריים. אנחנו מתיישבים כולנו ואוכלים בנחת ארוחה חמה.
חווארי מצדה
מסלול – כ2 ק״מ, קל מאוד מלבד ירידה אחת תלולה מעט. מסלול מעגלי. את תיאור המסלול ודרכי ההגעה ניתן למצוא כאן
מים – 1.5 ליטר
זמן – בהליכה רצופה לוקח פחות משעה – אבל כל כך יפה שם – למה למהר?
בחלקו השני של היום אנחנו יוצאים לטיול במסלול חווארי מצדה. השמיים הקודרים הם מזג האויר המושלם לטייל במסלול הזה. מהתצפית במצדה נראה האיזור כנוף ירח.
הטבע יצר כאן שפע ערוצים קטנים החותרים בגבעות,עם ציורי קיר טבעיים שנוצרו ממשקעי ים קדומים, באזור מדברי ללא צמחיה וצל . המסלול פופולרי במיוחד בלילות ירח ואילו הבוהק המוחזר בימי שמש מלבן הגבעות כמעט בלתי נסבל. אבל היום כשהשמש מסתתרת מאחורי העננים -זה מושלם. הילדים רצים קדימה, מתרוצצים בין הגבעות, מטפסים על החוארים הרכים, ומתלכלכים באבק הלבן. אנחנו המבוגרים הולכים בנחת, נהנים מהשקט ומהנוף.
חוואר הלשון הוא סלע זעיר–גרגיר רך ומתפורר למגע. צבעו לבנבן–אפור, אך ייתכנו גם גוונים בהירים אחרים כתוצאה מנוכחות מינרלים אחרים בסביבתו כשנוצר. הוא מורכב לחלופין משכבות דקיקות ובהירות ומשכבות כהות יותר המייצגים משקעים עונתיים או שנתיים.
השיטוט בין הקירות הלבנים תחת שמיים אפורים יוצר תחושה מעט סוריאליסטית. בקלות אפשר לדמיין שהגענו לאיזו ממלכה אבודה ואנחנו משוטטים בין ארמונותיה השוממים. אנחנו הולכים לאט, מתבוננים בציורים שחרט הטבע על הקירות, קוים דקים ועדינים המשתלבלים כלפי המרכז. המנדלות של הטבע.
מדהים לחשוב על זה אבל פעם כל האיזור בין הכינרת ועד לחצבה היה אגם גדול. האגם נוצר מלשון מים שחדרה מהים התיכון דרך עמק יזרעאל ומלאה את הבקע הסורי אפריקני. שם הימה נקרא דווקא על שם לשונות החווארים ששוקעו אל תוך ים המלח. הימה הייתה עשירה במלחים, גיר וגבס, ששקעו במהירות גבוהה לקרקעית האגם. ריכוז המלחים בימה היה כ-17-20% אמנם נמוך יותר משל ים המלח (33%) אבל גבוה משל הים התיכון(כ4%).
המסלול הזה שנכנסנו אליו ככה כמעט בספונטני היה מענג במיוחד . גם המסלול במצדה שלכאורה עשינו אותו שוב ושוב הפך מרתק בזכות המדריכים. אין כמו לטייל, תתמיד תמצא משהו מרתק.
יום 3 – ואדי קלט: ממנזר סנט ג’ורג לעין מבוע
מרחק – 13 ק"מ
כמות מים שנצרכה – 4 ליטר . המסלול חשוף ברובו לשמש.
זמן הליכה כולל הפסקה ארוכה לארוחת צהריים – 7 שעות.
קושי : המסלול מדורג כבינוני . מרבית המסלול הוא לאורך תוואי נחל, אבל יש עליה אחת תלולה על בולדרים. יש מספר חציות מים רטובות. פרטים על השמורה ועל המסלולים בה ניתן למצוא כאן, וכאן.
שמש בוקר עדינה וחמוקי גבעות קטיפה צהובה מקבלים את פנינו לאורך הכביש המוביל אל מעלה יריחו ואל מנזר סנט ג’ורג’. עדיין מוקדם, קצת אחרי תשע. בחניה העילית הצופה אל המנזר כבר ממתינים הרוכלים לראשוני התיירים. הם עטים עלינו ברגע שאנחנו מופיעים בחניה, בידיהם כפיות ומחרוזות צבעוניות. רק 10 שקלים הם משדלים אותנו לקנות, זה עולה 20 אבל בשבילכם רק 10, חוזרים ואומרים כמנטרה. אנחנו מחישים צעד, עוברים את הרוכלים במהירות ומתחילים לרדת לאורך הכביש המוביל אל המנזר ואל הואדי המרשים שעל פסגותיו סביב סביב למנזר מוקפות בצלבי מברזל גדולים, שהוצבו צלבי ברזל גדולים.
נחל פרת או בשמו הערבי ואדי קלט זורם לאורך כ-28 ק"מ מירושלים ועד ליריחו ונשפך לירדן, לאחר שירד מגובה של 770 מטר והתחתר בסלעי הגיר של מדבר יהודה. פלגי המים שבמדבר יהודה שופעים מים זורמים ללא הפסקה בכל ימות השנה. בשל האופי המיוחד של מדבר זה והקירבה לירושלים, עיר הקודש, נזירים מתבודדים מצאו משיכה רבה לאזור המבודד וקיימו חיי נזירות שוקקים במדבר בתקופה הביזנטית (מאה 4-7 לספירה). על תוואי נחל פרת בנויים שני מנזרים : מנזר פרת הסמוך לירושליים, ומזר סנט ג’ורג’ הקרוב ליריחו ממנו אנחנו מתחילים את הטיול שלנו. ישנם חוקרים המאמינים כי הנצרות הקדומה שאבה את הרעיונות הנזיריים מכת האיסיים, שדגלה בהתבודדות, התנזרות מתענוגות העולם הזה, היטהרות, חיי צמצום ותפילה. תחילה חיו הנזירים במערות שכונו לאורות, ומאוחר יותר סמוך לתקופה הביזנטית הוקמו המנזרים.
מנזר סנט ג'ורג' נוסד בתקופה הביזנטית בשלהי המאה החמישית לספירה הנוצרית על ידי יוחנן מהעיר תבאי שבמצרים, המנזר הורחב והגיע בשיאו בימי הנזיר גיאורגיוס במאה השישית לספירה. בעת הכיבוש הפרסי באזור, נחרב המנזר ונשאר נטוש עד לתקופה הצלבנית, שוקם ונהרס שוב על ידי הערבים. המנזר כיום הוא מהמאה ה19 נבנה על ידי הכנסיה היוונית. על פי המסורת הנוצרית במערה שמעליה כיום בנויה הכנסיה הסתתר אליהו הנביא בבורכו מפני איזבל, באוכלו לחם ומים שהובאו לו על ידי העורבים. כמו כן מאמינים כי במערה זו בישר מלאך לסבו של ישוּע שאשתו תלד בקרוב את מרים הבתולה.
אנחנו איננו נכנסים למנזר אלא ממשיכים לאורך הנחל. לא רחוק מהמנזר אנחנו פוגשים בקשתות של אמת מים. חלק גדול מהמסלול עובר לאורך אמות מים , בחלקים גדולים מהם זורמים מים. אמות מים קדומות, שהובילו את מי עין מבוע והמעיינות האחרים הנובעים בנחל לבקעת יריחו. האמה הקדומה ביותר נבנתה בתקופה החשמונאית במטרה לספק מים לארמונות החורף שבנו החשמונאים ולשדות המעובדים שמסביבם.בתקופה מאוחרת יותר ניצל הורדוס את תוואי האמה החשמונאית ובנה אמה משלו. אמה זו הובילה למבצר קיפרוס החולש על בקעת יריחו. אמות מים נוספות נבנו בתקופה הערבית הקדומה ואף מאוחר יותר.
גם בימינו מובלים מים ליריחו. האמה מתחילה בברכת עין מבוע, ממשיכה לעין קלט ומשם לבקעת יריחו. את האמה של ימינו בנתה לפני 100 שנה משפחת אל-חוסייני, ועל פי הסכמים מימי המנדט הבריטי, המים הזורמים באמה שייכים למשפחה זו. נעים לטייל לאורך האמה, לטבול כפות רגליים ולהתקרר, לשטוף פנים, להרטיב כובע ולהמשיך. אנחנו פוגשים תושבי כפרים הבאים לאמה עם חמוריהם ועדרי העיזים שלהם לשתות ואפילו עוברים ליד בית הבנוי לצד האמה.
בדרך לנקודת ההתחלה הבחנתי בשלט "ברוכים הבאים אל ארץ המרדפים" . הכינוי ניתן לאזור בו אנחנו מטיילים במהלך מלחמת ההתשה בבקעת הירדן, שהתנהלה בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, בשל המרדפים שנערכו בו אחר מחבלים שחדרו מירדן לישראל דרך אזורים אלו. שלוש השנים בין מלחמת ששת הימים לבין ספטמבר השחור התאפיינה במאבק מתמשך במחבלים ערביים שחדרו לשטחה של ישראל דרך הגבול עם ירדן. בתקופה זו הוקמה חטיבת הבקעה שתפקידה היה להגן על גבולה המזרחי החדש של מדינת ישראל. מאות מחבלים נהרגו ונשבו בעשרות מרדפים בבקעת הירדן, ומנגד גם לצה"ל היו עשרות נפגעים, רבים מהם מפקדי הכוחות בשטח.
היום ניתן לראות שלט לזכרו של סא"ל עופר, שעל שמו קרוי גם מחנה עופר. סאל צביקה עופר היה מפקד סיירת חרוב שלקחה חלק בקרב נגד חולית מחבלים. 2 מחבלים נהרגו ו-6 נשבו. בקרב נהרג סא"ל עופר .
תקופת המרדפים הסתיימה במהלך שנת כשהחל צבא ירדן לפעול ביד חזקה כנגד המחבלים. ב-17 בחודש נלכדו 16 מחבלים בצפון הבקעה. 40 מחבלים הסגירו עצמם לצה"ל, מאימת הצבא הירדני. והארץ שקטה לזמן מה עד ששוב החלו מאורעות דמים . נסיון הפיגוע הראשון בוואדי אירע באוגוסט ,1986 כאשר שני מטיילים ישראלים נדקרו בידי מחבלים כשעצרו למנוחה. השניים נפצעו קל. בשנות התשעים זה הסתיים בצורה טרגית. במחזוריות של אחת לכמה שנים נרצחו שם זוגות של מטיילים, והוואדי הפך לאזור מועד לפורענות והצבא אסר את הטיול בו. לפני מספר שנים חזרו המטיילים ,אבל רק בקבוצות.
זהו יום שישי, חול המועד פסח באיזור מטיילים רבים. לאורך השבילים ובעיקר לצד בריכות המים אנחנו פוגשים מטיילים רבים גם מהרשות הפלסטינית. מוחלפות ברכות הדדות של סלאם עליכום, לעיתים מושטת יד תומכת במעבר על אבנים חלקלקות. כשלאחת המטיילות מחליק הסלולרי ונופל לאחת הברכות, קופצים למים לחפשו חבורת נערים . בעודם נוטפי מים, בתחתונים או במכנסיים קצרים אי אפשר עוד להבדיל מי”משלנו” ומי ״משלהם״. מטיילת אחרת לאורך הדרך פתחה שיחה עם שלושה צעירים. כששמעה ש אחד מהם הוא זמר מפורסם ברשות, איתגרה אותו לשיר לנו קצת. לאיש במה אם יש קהל אז תהיה הופעה. הוא פתח בסלסוליו, והגברת תרגמה לנו את מילותיו. עושים שלום בשיר וברגליים.
אם אהבתם את הטיול הזה, ואת שאר הטיולים שעשינו בדרכם – אז סמנו לכם ביומן, ובואו גם אתם לטייל בדרכם.
ינינה, אני מאוד אוהבת. אני לא בטוחה שהכושר שלי מתאים לטיול כזה. אולי אצליח להתאפס על עצמי ולהעלות כושר עד שנה הבאה. ממש יש לי רצון להצטרף בפעם הבאה. אצטרך גם למצוא לי שותפים. אולי מישהי מהבנות שלי תרצה. את בן הזוג לא אצליח להזיז לדבר כזה. זו דרך הנצחה מאוד יפה ובעלת ערך. אני חושבת שאתם מעניקים חוויה מאוד משמעותית לילדים שלכם, וכל הכבוד על ההתמדה. אהבתי גם את התיאורים שלך ואת שפע המידע. הזדהיתי כשהתייחסת להדרכה במצדה. לאחרונה הייתי בבית שאן העתיקה וגם אני שמתי לב איך כל מדריך מגייס את ההיסטוריה לאג'נדה שלו. גם המפגש שתיארת בסוף עם המטיילים מהרשות הפלסטינית משמח את הלב.
תודה זיוה- ברגע שזה נהיה מסורת , אז קל יותר להתמיד. במסגרת הטיולים ישנם מסלולים קלים יותר המוגדרים כמסלולי משפחות ושם ממש מחמם לב לראות איך שלושה אדורות מטיילים ביחד
גם במסלולים האתגריים יש נקודות יציאה – אז באמת שיש לכל רמות הכושר. בכל מקרה רושמת לפני להזכיר לך בפעם הבאה.
לעניין מצדה – אחד המדריכים שטיילנו איתו עושה דוקטורט על הרומאים בזמן המרד – הוא דווקא שם את
הדגש על איך כל העניין הזה נראה מצד הרומאים. זה היה מרתק – אבל שומרת את הסיפור הזה לפוסט נפרד.
אני חושבת שטיולים הם גשר נפלא לשלום וליצירת קשר. כמו המייזם על לילות ראמאדאן שפרסמת לאחרונה.
ינינה, אני מלאת התפעלות מהמסורת הנפלאה של הטיולים בדרכם. אני אפילו מקנאה כי לי אין שותפים שיסכימו להצטרף.
באזור החווארים אהבנו לטייל כשגרנו בערבה. הסיפור על הים הקדום ששכן שם עורר את דמיוננו והיינו מפליגים על כנפיו בתיאורים של ים שיציף את כל הבקע ואיך הגדות יוריקו ויפרחו (וטבריה תעלם).
אני קוראת עכשיו ספר מעניין שנקרא 'ירושלמית' ונכתב ע"י בת למשפחת אלחוסייני שגדלה בשנות העשרים והשלושים. היא מספרת על זכרונות הילדות שלה מירושלים וגם מביקורים ביריחו שם היה למשפחתה בית חורף. היא מספרת גם על המנזר בואדי קלט. יש לה סיפורים מאד מעניינים, לא קלים לקריאה, אבל חשובים כדי להבין את הסיפור הפלסטיני.
ינינה התרגשתי מהפוסט הזה בצורה שאין לתאר!
קודם כל צורת ההנצחה היא מיוחדת, ומביאה עמה מסורת של ערכים שבעיני ראויה להערצה.
גם לא לשכוח את הנופלים, וגם באמת אהבת הארץ.. כמו גם יש משהו מאוד כיפי שמתכננים עבורך הכל: מסלול וענייו לוגיסטי.. כבר דיווחתי לדים שכשאנחנו חוזרים לארץ אנחנו מצטרפים
תודה רבה נלי על התגובה המרגשת שלך! בעניין הלוגיסטי זה כיף במיוחד – לא צריך להתעסק עם לחמניות פסח מתפוררות , או עם איך לקחת מצות. יש מי שדואג לפריסה במסלול 🙂