הרי געש בקמצ'טקה :טיפוס אל מוטנובסקי

הרי הגעש מוטנובסקי וגורלי הסמוכים זה לזה אמורים להיות משיאי הטיול בקמצ’טקה . האחד מצטיין בקירות מכתש ציבעוניים, ואילו השני באגם בלועו. זהו  נסיון נוסף לכבוש הרי געש בקמצ’טקה, ושוב אני יוצאת לדרך מלאת ציפיה. הקלדרה בה שוכנים שני הרי הגעש מרוחקת כ70 ק"מ מפטרופבלובסק הבירה.  מצב הכביש מבטיח שעות ארוכות של טלטלות שמעבירות אותי למצב של ספק שינה ספק עילפון. אני מתעוררת לנוף מוכר ואהוב של שממה: חול חום הנסחף ברוח , סלעים געשיים מחודדים, שלוגיות מלוכלכות, מעט עשב ירוק, והרבה ערפל. כן , ככה בדיוק דמיינתי לי את קמצ’טקה.

ה"אורל", אותה טלטולית אימתנית בעלת עבירות כמעט בלתי מוגבלת, נוסעת כעת במישור רחב ידיים המשתפל מההרים הסובבים אותו. אנחנו עוברים ליד שלוגיות ענק, הנשברות לגושי קרח גדולים , וחוצים נהרות. במהרה אנחנו מגיעים לאיזור המחנה שלנו: עמק רחב ידיים ובו משתרג נחל. מצידו האחר מתרומם מוטנובסקי, ומצידו האחר: רמה ירוקה . כאן יוקם מחנה האוהלים בו נישן יומיים, וממנו נצא לטפס אל ההרים. ביציאה מהרכב מקדמים אותנו רוח חזקה, ורסיסי גשם טורדניים. הצוות וכמה מהגברים החרוצים יוצאים ביחד כדי להקים את מחנה האוהלים. השמש מפציעה לפתע. ביחד עם רסיסי גשם זהו מתכון בטוח לקשת, שמופיעה במהרה.

כולי תקווה שקשת זאת היא סימן להתבהרות, ושמחר נוכל לטפס על ההר במזג אויר נאה, ולהנות מיופי הארץ. כל אחר הצהריים אני עוקבת בדאגה אחר רכס המוטנובסקי המתבהר והמסתתר בערפל לפרקים. מדי פעם עולים תמרות עשן ואדים כלפי השמים.

הר הגעש מוטנובסקי מכונה "הר געש מורכב" מכיוון שהיא מורכב מארבעה לועות של הר געש חופפים, כשהלוע הגדול ביותר מגיע לקוטר של1.3 . הלוע הפעיל כיום נמצא הצד הצפוני של ההר. זהו אחד מהרי הגעש הפעילים ביותר והוא התפרץ כ15 פעמים מתחילת המאה ה20. ההתפרצות האחרונה שלו היתה ב2007. מוטנובסקי נחשב אחד מהרי הגעש עם "קיבולת החום" הגבוהה ביותר, ולכן נבנתה באיזור תחנה גיאוטרמית. שבילי החתחתים בהם טולטלנו במשך ארבע שעות קיימים בזכותה – יש לאפשר הגעה של ציוד ועובדים לתחנה.

"זהו, עד כאן. יותר אני לא יכול לנסוע", מודיע ויקטור הנהג שלנו ופותח את הדלתות. קדמה לרגע זה נסיעה מטלטלת חוצת נהרות מים ובוץ, וטיפוס על שלגים וקרחונים. אנחנו מתארגנים ליציאה: תרמיל עטוף בכיסוי נגד גשם, מקלות הליכה, חליפת סערה, נעליים אטומות למים, כפפות. אני מהדקת היטב את הכובע סביב ראשי ויוצאת. משב רוח חזק מקבל את פני, מלווה בטיפות גשם. גנאדי המדריך מכנס אותנו לתיאור המסלול: הולכים על דרך הג’יפים, וממשיכים ממנה אל פני המכתש, יורדים לתוכו, חוצים אותו – ברובו שלג – ואז מתחילה עליה אל שדה הפומרולות התחתון, ממנו יש תצפית יפה. אורך המסלול כ 7 ק"מ בכיוון אחד.

מזג האויר בלשון המעטה אינו מסביר פנים, אבל התחזית היא גשם לפרקים. כולנו תקווה שפרק הגשם הזה יסתיים במהרה. מתחילים לצעוד כנגד הרוח החזקה, נאחזים בקרקע בעזרת המקלות. אנחנו צועדים לאט. מאוד לאט . כמעט בכל כמה צעדים מישהו נעצר לסדר איזה פריט שפרעה הרוח : כיסוי הגשם של התיק, המעיל, הכובע, הכפפות. בכל עצירה כזאת אני נעמדת בגבי אל הרוח , נשענת על המקלות ונחה מעט תוך כדי הליכה הגשם מתחזק.

שניים מבין חברי הקבוצה מחליטים את ההחלטה ההגיונית, ובוחרים לשוב אל ה"אורל".הם מלווים בחזרה על ידי אלכסיי אחד המדריכים המקומיים . אנחנו ממשיכים. הקצב שלנו נשאר איטי. איטי מאוד. זה לא קל להלחם כך כנגד הרוח. לוקח לנו כמעט שעתיים להגיע אל שפת המכתש. המראה מרהיב. שדה שלג ענקי נפרש לפנינו ומכסה את כל הקרקעית. אנחנו נרד אליו בשביל, ונצעד לאורכו, אל פנים המכתש. 

אני עושה ביני לבין עצמי הערכת מצב : למעלה משעתיים של הליכה והגשם לא פסק, רק התחזק.
הרוח החזקה לא מפסיקה לנשוב לרגע. לעיתים קרובות אני נאחזת במקלות כדי לא לעוף מהשביל.
נוף די קשה לראות. את המשקפיים הורדתי כבר בתחילת הדרך, כדי שהרוח לא תחטוף אותם וגם כי ממילא לא רואים דבר עם זגוגיות מכוסות בטיפות גשם. 
אי אפשר לצלם : יורד גשם, ועל מנת לצלם יש להפשיט את ידי מהכפפה.
לפנינו עוד כ 4- 5 ק”מ עד לקצה המסלול.

האם כדאי בכלל להמשיך ? אני תוהה ביני לבין עצמי. המעשה ההגיוני יהיה לשוב על עקבותי, להסתתר באורל היבש, ולהמתין תוך תפילה לשלומם של שאר מטורפי הקבוצה. אבל אלכסיי, רק חזר מליווי שני ההגיוניים הקודמים, וליבי נכמר מלהריץ אותו שוב בחזרה.

כל עוד הקרקע שאנחנו דורכים עלי היא טוף דחוס ומחלחלת את המים בקלות, אין בוץ . אבל במהרה אנחנו מתחילים לצעוד על שביל בצידו של ההר, המכוסה בוץ אדמדם. זרזיפי מים יורדים במדרון, ונקווים בשלוליות. הכל מחליק כל כך . אני הולכת לאט ובזהירות, בודקת היטב כל צעד, מציבה בזהירות את כפות רגליי. הכי גרוע זה לפול פה, ולשבור את הרגל. הצעידה הזאת היא כל כך מעייפת, אני כמעט מתיאשת כשצבי ההולך אחרי מעודד אותי:" נו, נו, תראי כמה כבר עברת, זה תכף נגמר– לא חבל עכשיו לחזור ?"

את השביל הבוצי אני מסיימת בשלום ומוצאת את עצמי על השלג. ההליכה על השלג משרה עלי לפתע נינוחות ושלוה. הגשם אמנם ממשיך, אבל קירות הקניון מגינים עלינו מפני הרוח. אני צועדת צמודה לארטיום המדריך, ועוקבת אחרי צעדיו. חליפת הסערה והנעליים החזיקו היטב שעתיים, אבל אז כאילו סכר נפרץ ואני רטובה כולי. הכפפות הספוגות מים כבדות. אבל כל עוד צועדים לא קר בכלל. השביל מוביל אותנו לקניון יפהפה. הצוקים סוגרים עליו משני הצדדים והם מפוספסים בגווני חום ושחור. איזה כוחות אדירים פעלו כאן . השלג שעל הקרקע ורדוד, כתוצאה מאצות שמתקיימות בתוכו. המראות כל כך מרהיבים שאני לא מתאפקת וקוראת אל ארטיום :" אולי אפשר פוטו–סטופ ? ". "אפשר מה ?" משיב ארטיום כלא מאמין למשמע אזניו. "עצירה לצילום "אני חוזרת על דברי באנגלית . "את רצינית ?" הוא שואל בתמיהה. "בודאי" אני עונה, "כל כך יפה פה, מי יודע מתי אחזור."

בעת  העליה התלולה למדי והבוצית, אני מגרשת ממוחי כל מחשבה דאגנית על איך ארד את כל זה . צעד אחד בכל פעם. אני אומרת לעצמי. זה כל הסוד. צעד אחד זהיר בכל פעם. עם כל פיתול עליה נשקף נוף עוצמתי יותר ומרהיב. לקראת סוף העליה ריח ביצים סרוחות עוטף אותנו. זהו ניחוחה של הגופרית. שדה הפומרולות כבר ממש קרוב. עוד קצת עליה, עוד כמה צעדים ואנחנו אכן למעלה. כעת ניתן להתבונן בנוף המבצבץ מבעד לערפילים. 

יוצאים לסיבוב זריז בין הפומרולות. העשן והאדים מתערבבים בערפילים, והפומרולות פעם נגלות ופעם מסתתרות. מרחוק ניתן לראות את הנהר החום המנקז את הקרחון. הנהר זורם דרך שדה הפומרולות, ומימיו במקומות שונים גועשים וקופצים. אי אפשר להשאר כאן זמן רב, עקב האדים הרעילים, ואנחנו עושים פעמינו אחורה. כעת אני נזהרת כפליים בצעדיי. הנוף הדרמתי והמרהיב גם מבעד לגשם ,לערפל ולאין משקפיים הוא כל כך מסיח את הדעת.

לרכב היבש והחמים אני מגיעה רטובה לחלוטין. שאר חברי הקבוצה חוזרים במצב דומה. גם בדרך חזרה הגשם ממשיך לרדת. במהלך הנסיעה אני מנסה לתכנן את מהלכי בהמשך. יש צורך כמובן להחליף בגדים ונעליים במהירות. התיק ובו כל הציוד שלי נשאר באוהל , אני תוהה מה יהיה מצבו והאם בכלל ברוח הזאת נשאר אוהל? כל הדרך חזרה אני מרגישה רטובה, אומללה ובודדה ככלבלב עזוב.

מחנה האוהלים שלנו עומד על תילו. לפני צאתנו דימה הופקד על המחנה ועל חיזוק יתדות האוהלים. להפתעתי ולשמחתי התיק ובו כל חפצי יבשים. דימה הגיע לכאן עם צוות ההקמה, עזר בבנית צריף חדר אוכל, ונשאר לשמור עליו במשך חמישה ימים. נער גבוה, רזה, שזוף, עיניו ירוקות. בקצות המצח מבצבצים פצעי בגרות, המרמזים על גילו הצעיר. הוא רק בן 17 , זוהי עבודת הקיץ שלו. בימים שחיכה לנו הוא טייל קצת בסביבה, בישל לעצמו אוכל, גילה את מרבצי האוכמניות ו הטובים ביותר,שיחק בנייד, וקרא. איזה אחלה עבודת חופש לבלות כמה ימים בנוף הנהדר הזה, זו אני מתלהבת ביני לבין עצמי וחושבת על בני שלי, ממש באותו גיל , שרודף בחום אוגוסט המיוזע אחרי 20 קייטנים, דואג להם, מבדר אותם, ומהווה גם אוזן קשבת להוריהם. אבל רגע לפני שאני מסדרת לילדי כאן עבודת קיץ, חושיי האימהיים מתחדדים, ו"נופל האסימון" : כמו במקומות רבים אחרים בקמצ’טקה, אין כאן קליטה סלולרית. במשך שישה ימים לא התקשר הביתה, לא שלח ווטס-אפ שהכל טוב. "ומה אם היית פוגש דוב ?" אני מתעניינת "יש לי זיקוק להבהיל אותו" ענה דימה במשיכת כתף.

כל אחר הצהריים הסופה משתוללת. הגשם לא פוסק לרדת, והרוח מאיימת לתלוש את דלת הצריף בכל פעם שמי מאיתנו בא או הולך. למרות הדליפות בצריף הוא הגנה מספקת. ו הבישולים של נדיה משביעים ומחממים את הבטן והנשמה.  כשמחשיך אנחנו מתפזרים לאוהלינו. אני מזדחלת אל שק השינה שלי . למרות הרוח החזקה בפנים חם ונעם. קירות האוהל מטולטלים מצד לצד. גם בספר שאני קוראת משתוללת סופה. העייפות עושה את שלה ואני נרדמת במהרה. בלילה אני מתעוררת אל עלטה ושקט. השקט מוחלט, חף אפילו מקולות המחנה בלילה. נדמה כאילו לא רק שאיש אינו נוחר, אפילו איש אינו נושם. לרגע עוברת בי מחשבה : אולי מתתי? אבל חשוך מדי כאן בשביל להיות גן עדן, ושקט מדי מכדי להיות גיהנום. אני מגששת אל פתח האוהל ומזדחלת החוצה. בחוץ כבר לא כל כך קר. מעל ראשי מבעד קרע בעננים, מנצנצים אלי מליון כוכבים.

אפשר להעביר חיים שלמים במחשבה שהאדם הכניע את הטבע. אנחנו יושבי הערים של העלום המערבי רגילים למזג את בתינו ומשרדנו, להאיר את יומינו ואת לילותינו, לאכול ירקות ופירות בכל עונות השנה, להנות מפארקים מטופחים ודשא ירוק פרי מערכות השקיה מתקדמות בשיאו של הקיץ, ולזרז את הגשם באמצעות יודיד הכסף. בעיר מזג האויר הוא רק גורם שולי במכלול האילוצים העוטפים את החיים שלנו. והנה, במרחק של פחות מ12 שעות טיסה, הטבע טופח על פנינו, ומזכיר לנו את כוחו. לא בכדי במשך אלפי שנות קיומה של האנושות, הרים האדם את עיניו אל השמים, ונשא תפילה אל אלוהי הרוח, אבותיו הקדמוניים, אל אחד עליון, או כל ישות אלוהית אחרת, שמזג האויר יאיר את פניו, שיוריד את הגשם בעיתו, שיבשיל את יבוליו, שישאיר את בקתתו במקומה, שלא יציף את שדיהו, ושלא יטביע את ספינתו. אל מול ההר והרוח, אנחנו מתגמדים.

מבחינה טכנית, יכולתי להר הזה, לרוח ולגשם בזכות הקבוצה המופלאה שטיילתי איתה. הגעתי עד קצה המסלול. אבל יצאתי וחצי תאוותי בידי. רב היה הנסתר על הנגלה. למחרת בבוקר מתקבלת ההחלטה לוותר על נסיון טיפוס להר הגעש גורלי. זוהי ללא ספק ההחלטה ההגיונית לאור הנסיבות, אבל אני מרגישה שיש לי כאן איזה עסק לא גמור עם קמצ’טקה. איכשהו, מתישהו עוד אשוב..

מידע שימושי

תוכנית חליפית לימים שלא ניתן לטפס על הרים: באיזור ישנן מספר מערות לבה מענינות. אנחנו ביקרנו בשתי מערות באיזור גורלי. מערות לבה הן למעשה עורקים של זרימת לבה בעת התפרצות, ש"קליפתם" החיצונית התגבשה בעוד שההלבה בפנים ממשיכה לזרום, עד להפסקת ההתפרצות.

סרטון קצר שבו ניתן להתרשם מגודלה של המערה, ולראות את גלי הלבה שהתגבשו.

כדאי מאוד לעצור ליד גושי הקרח שעוברים בדרך. מעבר לכך שהם מהווים תפאורה נפלאה לצילום קבוצתי, לעיתים בפנים יש מערות קרח יפהפיות

חשבתם שלנו היה קשה ? בשיטוטי ברשת מצאתי סיפור השרדות אמיתי, שרק מראה עד כמה היתה קמצ'טקה טובה אלינו.