טיול לקרית טבעון – אמנות ומורשת בניחוח קהילתי

לקחנו לנו יום טיול לקרית טבעון והגענו אליה כמעט ללא הכנה מוקדמת. נסענו לאן שהוויז לקח, דרך היישוב. הרחובות הירוקים מחבקים את שיפולי הגבעות עליהן הוא ממוקם. בתי התושבים מתכסים בשמלה ירוקה של גניהם. יער אלונים ואורנים מפריד בין שורה אחת לשניה. כשרחוב אחד פוגש במשנהו נפתח לרגע הנוף, והלב מחסיר פעימה – כמה יפה הוא העמק הנשקף מההר. הישוב הירוק משדר קהילתיות: בבתים הנאים שאינם מנקרי עיניים, בשלטי המועצה הכתובים בכתב יד, בטיפוח הנאה של הכיכרות, בהליכתם הנינוחה של תושבי המקום המטיילים עם כלבם, ברכיבתם של הילדים על אופניים, בשערן המאפיר קלות של חבורת נשים הנכנסת למסעדה שכונתית.

קרית טבעון ממוקמת על שורת גבעות בין עמק יזרעאל לעמק זבולון. בשיפוליה, עתיקות העיר בית שערים, מושב הסנהדרין, שבה התקיים ישוב יהודי גדול ומגוון עד לתקופה הביזנטית. התישבות יהודית חזרה לאיזור בתקופה העות'מאנית לאחר רכישת קרקעות באיזור על ידי קק"ל. תחילה התישבו קבוצת חסידים, אך לא הצליחו להאחז בקרקע. אחריהם הגיעו אנשי "קבוצת הרועים", שעסקו בכיבוש הקרקע ובשמירה. הם הזמינו את אלכסנדר זייד ואישתו ציפורה להצטרף אליהם.  במחצית השניה של שנות ה- 30 הוקמו אלרואי, קריית חרושת, וקרית עמל. עשר שנים מאוחר יותר נוסדה טבעון. בשלהי שנות החמישים אוחדו הישובים למועצה מקומית אחת – קרית טבעון.

תערוכות, ספריה וקהילה

כבר מרחוק ניתן לזהות את ברזלי אנדרטת ההנצחה הפוצעת את השמיים. האנדרטה ענקית וכוחנית, ואני מתכווצת כשעוברת לידה. בקריאה בבלוג ארכיטקטורה ישראלי אני מגלה שהאנדרטה הוקמה בשנת 1971, ונחנכה כשנתיים אחרי – רגע לפני או אחרי מלחמת יום הכיפורים. כמו כדי לרכך מעט את המראה, בסמוך לאנדרטה הוקמה במסגרת פסטיבל שייח אבריק בשנה שעברה כיפה גיאודזית שהיא פסל קהילתי. בכל משולש נעשתה עבודת אומנות קטנה של בני הקהילה.  

על משולש אחד בגובה העיניים מצאתי הסבר וחזון. "הכיפה הגאודזית היא אבן חן גיאומטרית מרהיבה ביופיה ואחד המבנים החזקים ביותר המוכרים לאדם" כך כתוב. הכיפה הזו בנויה ממוטות קלי משקל, והיא אינה אלא משל לקהילה. "המבנה הגשמי הפך למשל למבנה אנושי, לאופן שבו קהילה איתנה בנויה קודוקודים אינדיבידואליים אשר ביניהם קשרים בין אישיים". הכיפה הוקמה לפני שהקורונה העמידה את חיי הקהילה כאן ובכל מקום – במבחן.

אם תמשיכו בשביל ותלכו אל בניין הספריה, תחושת הקהילתיות של המקום תתחזק. על הקיר מול הכניסה תלויים אריחים בגדלים שונים ועליהם ציטוטים משירים אהובים מעוטרים בעדינות ובחן. קיר קהילתי שיזמה ואצרה רחלי אלון, קרמיקאית ותושבת המקום, לקראת שבוע הספר. עוד נגיע גם לביקור אצל רחלי, שבזכות המלצותיה הרכבנו טיול לקרית טבעון. אבל קודם ביקור בתערוכה שבספריה.

קירות מבואות הספריה משמשים חלל תערוכות. תערוכה אחת עוסקת בקורונה, ומוקדשת לקולות ולתחושות שעולים מהקהילה . צילומים שצילמו אמנים מקרית טבעון. צילומים שצילמו תושבים את שכניהם. קיר שלם מוקדש לתמונות התושבים ולמחשבות שלהם.

מלבד התערוכות הקהילתיות מוצגות במקום שתי תערוכות גדולות. שגרת הקורונה הביאה אותי להעריך מחדש גלריות מקומיות. התערוכה ושיח הגלריה של רחל נמש הביאה אותנו למקום.

רחל נמש – כגוף אחת

אשה גדולה מהחיים יושבת על כורסת וינטג' מפוספסת בשחור לבן. מכנסיה מתרוממות מעצם הישיבה וחושפות רגלים זקנות, אך איתנות הנתונות בנעלי התעמלות. היא נשענת לאחור, ידיה נחות על המשענות ועיניה עצומות. היא ישנה? היא מתנמנמת? היא ערה ורק לרגע עצמה עיניה?  בכל מקרה הנוכחות שלה ממגנטת, עוברת את חלל התערוכה ופורצת את הדלת. "נוכחת" כך קראה רחל נמש לתמונה של אמה, קטיה. 

הקהל הקטן שהתאסף בחלל התערוכה מסתער בשאלות על רחל מיד עם כניסתה.  "אמא שלך היא קטיה?" שואלת אחת המבקרות, "את דומה לה! ". "את יודעת, אני הייתי תלמידה של אמא שלך.." מתחילה מבקרת אחרת לספר.  עוד לפני שרחל מספרת על התערוכה ועל תהליך היצירה שלה, היא מספרת על תלמידיה הרבים של אמה שהגיע לראות את התערוכה. חלקם אפילו הגיעו לארץ במיוחד. ככה זה כשמדובר במורה מיתולוגית לאנגלית, מרשימה בנוחוכותה, קפדנית בתורתה.  "למדתי כל כך הרבה מהתלמידים על אמי" אומרת רחל וממחישה במשפט זה את המורכבות של יחסיה על אמה. אמה עדיין בחיים, בקרוב תחגוג 86, צלולה ודעתנית.

התערוכה עוסקת ביחסים בין בת לאם שמועצמים במורכבותם, בצל המרחף על הדור השני לשואה. "אני ואחי- ילדי אוויר" רחל חוזרת ואומרת, ומתכוונת לכך שגדלה ללא היסטוריה. מעולם לא סופר לה על מה שעברה אמה בשואה, אך המאורעות האלה נכחו והשפיע על האופן שבו אמה גידלה אותה. "במקום הכי חם, בחיק אימי נכח המוות" מצטטת רחל שורה משיר של ציפי גון גרוס, ומתיחסת למספר המקועקע על היד, לריחוק ולמחסור באהבה. בחלל נפרד מאחורי המחיצה שלוש תמונות המתארות את קטיה בביתה – במטבח, בסלון ,בחדר השינה – לבד. בתמונות האלה קטיה נראית קטנה. אמנם צויירו לפני, אך בעקבות הקורונה מקבלות משמעות שונה.

רחל למדה בצעירותה אמנות, אך עזבה אותה לטובת צורפות בה עסקה שנים רבות. לפני 8 שנים חזרה לצייר ועל התערוכה הזו עבדה 6 שנים. במשך כל התקופה הזאת, אמה לא ראתה את העבודות, והיא נפגשה בהן רק משנתלו בתערוכה. התמונות אישיות ואוניברסליות, ריאליסטיות וסוריאליסטיות כאחד.

שיח הגלריה מרתק. רחל מספרת על תהליך עבודתה, על הבחירות האמנותיות ועל ההתלבטויות. מנהלת דו שיח עם הקהל ומתענינת בפרשנות שלו. כשאנחנו נאלצים לצאת לפני תום השיחה, רחל לא מוותרת עלינו. היא לוקחת את מספר הטלפון שלי וכבר בערב אני מקבלת קישורים לכתבה מעניינת ולסרט על התערוכה. ככה זה כשמדובר באמנית עם תחושת קהילתיות.

כליה של רחלי אלון אומרים שירה

"יש בעבודה הזו שילוב של חומר עם רוח", אמרת רחלי, "הכלים הם החומר, הגשמיות. החימר, שעשוי מאדמה ומים, ושורפים אותו באש – מלווה אותנו כמעט משחר האנושות. המילים הם הרוח."

רחלי אלון, קרמיקאית, שמשלבת בכלים שהיא יוצרת משפטי שירה עם עיטורים, מתגוררת עם משפחתה בקרית טבעון כבר 15 שנה. הגיעו לכאן בגלל מזג האויר – קריר וקל יותר מאשר במרכז המהביל- ונשארו בגלל הקהילה. "כמה שקט פה" אני כמעט לוחשת כשאני נכנסת לביתה. את חום היום של סוף הקיץ השארנו מחוץ לבית הקריר והנעים. על הספה בנותיה מכורבלות זו בזו ורכונות על ספרים. זוהי הפעם הראשונה שאני מגיעה לביקור בביתה, אבל כבר שנים רבות אנחנו נפגשות און ואוף. רחלי היא חברת ילדות של בת דודי, כך שאפשר לומר שהחיים שלנו משיקים.

"קחי למשל כוס שעליה כתוב ציטוט", רחלי ממשיכה, "רגע לפני שאני שותה ממנה, המילים האלה מופיעות. אני קוראת אותן ומשהו מהן נכנס אלי. כשעל המדף מספר כוסות כאלה, אפשר לבחור בין המילים שמתאימות לאותו יום, לאותו הרגע. "

"זה קצת כמו תפילה" אני מציינת.

"בדיוק" , אומרת רחלי ,"השירה היא הדרך שלי להתחבר לרוחניות, לעולם של מעלה "

רחלי התחילה את הקריירה המקצועית שלה בתחום הטיפול. היא למדה פסיכולוגיה, ואחר כך גם שיאצו. בטיפולים שלה היא שלבה טיפול בשיחה ובמגע. את עבודתה היא ראתה כיעוד. לפני תשע שנים נאלצה להפסיק את עבודתה מסיבות בריאותיות. המגרנות שמהן סבלה, הלכו ותכפו והשתלטו על החיים. "הגוף שלי הציל אותי ", אומרת רחלי. "לא ידעתי לשים גבולות. הבעיות של המטופלים עברו דרכי, ונשארו בפנים"

רחלי עזבה את עבודתה, וחיפשה משהו לעסוק בו. היא הלכה ללמוד קרמיקה ומצאה שם יעוד חדש. היא מצאה את הקשר והחיבור בין החמר למילים. את השירה גילתה רחלי כשהיתה נערה. היא מספרת על עצמה, שהיתה בישנית מאוד. את מה שלא אמרה בכיתה קראה אחר כך בלילה בשירים. " בכל פעם שאני כותבת משפט משיר כזה, אני מדברת עם הילדה שבי. " היא אומרת.

מבעד לחלון הגדול בטסודיו נכנס הטבע. ענפי עץ האלון נעים קלות ברוח. שמש רכה של אחר הצהריים מאירה באור הנכון. על השולחן הגדול סדורות שלוש שורות של ספלי חמר לבנים. על המדף מעל – ספרי שירה. עוד מעט תפיח בספלים – חיים. בכתב ידה המעוגל והמדוייק תצטט רחלי משפטים משיר, תעטר אותם בעיטורי פרחים עדינים, תמרח גלזורה ותשכן אותן לשריפה ארוכה בתנור.

הספלים האלה הגיעו לכאן מחברון. עבד, קדר הצללים שלה, מכין כלים במהירות וביעילות לפי המידות והדרישות שהיא שולחת לו. בתחילת הדרך היתה מיצרת רחלי את הכלים בעצמה . היא היתה מרכיבה אותם מצורות גיאומטריות. כוס נפרשת למלבן ,המתלפף סביב לעיגול.  "אבל מאז שהקרמיקה הפכה לעסק, צריך להתיעל" מחייכת רחלי, " כך אני פנויה לקליגרפיה ולעיצוב" . את עיטורי הצמחים והפרחים היא מביאה ביבוא אישי מיפן.

סביב לשולחן מתקיימות גם סדנאות קרמיקה, בהן המשתתפות מעטרות כלים באימרות לבחירתן. תחילה המשתתפות מדברות על המילים, ומה שהן טומנות בחובן. אחר כך כותבות אותן על הכלי שבחרו ומעטרות. "את מדברת בלשון נקבה רבות. האם אין גברים בסדנאות ?" אני מתעניינת. רחלי מודה שהרוב נשים. לעיתים מגיעים זוג לסדנא זוגית, או גברים כחלק מפעילות העשרה למטפלים. לפעמים גברים יוצרים כלי לנשים שלהם, וכותבים את מה שמתקשים לומר.

הסדנה כייפית וקלילה למראית עין, אבל היא מצריכה את המשתתפים בה להתמודד עם שאלות: איזה משפט לבחור? האם אפשר להביע כעס? אכזבה? מה המשפט הזה אומר עליי לסובבים אותי? האם לתת משפט אישי כמתנה? עצם העבודה עצמה מעמידה אתגר. מתי בפעם האחרונה ניסיתם לכתוב בצבע על כלי קרמיקה? רובנו כבר שכחנו איך זה לצייר על דף נייר. בסדנה יש צורך לשחרר, להתמודד עם הפרפרקציוניזם שמלווה אותנו. בעיקר לנו הנשים זוהי משימה לא קלה.

"בדיוק כך, לשחרר את הפרפקציוניזם " אני חושבת לעצמי ומתבוננת על העציץ הקטן פרי עבודתה שבאתי לאסוף. בכאב לב סיפרה רחלי בפוסט בפייסבוק, על הגלזורה שנזלה וכיסתה את המילים. אבל אני אהבתי אותו בדיוק בגלל זה. להזכיר לי שלא הכל צריך להיות מושלם, ואפשר לאהוב גם פגמים.

רחלי אלון וכלים אומרים שירה – מידע נוסף

בכניסות לביתה לא תמצאו שלטי פרסומת לא על הסטודיו, לא על החנות ולא על הסדנאות. "השם שלך עובר מפה לאוזן" אני מציינת, ככה זה כשעושים משהו טוב. רחלי בצניעותה לרגע מתבלבלת. "כן, מפה לאוזן" אומר בן זוגה בגאווה.

להזמנת כלים, מידע על סדנאות, יצירת קשר ולקריאת הסיפור האישי שלה, במילים שלה – בקרו באתר של רחלי.

טיול לקרית טבעון – איך אפשר בלי מורשת?

שעת השקיעה המתקרבת מסמנת לנו שזמן ללכת. אבל אי אפשר יהיה לחזור הביתה מיום טיול לקרית טבעון מבלי תצפית ראויה על העמק. אנחנו נשלחים בידי רחלי אל הפסל של אלכסנדר זייד " השקיעה שם יפה ויש בריזה נהדרת." כשאנחנו מגיעים שמש אחר הצהריים הכתומה כמעט נוגעת בהרים.

זוהי לא הפעם הראשונה שאנחנו מבקרים באנדרטה המנציחה את אלכסנדר זייד. זהו אתר עליה לרגל של טיולי בית ספר וטיולי משפחות, הן בשל הנוף והן בשל דמותו המיתולוגית של זייד. את סיפורו של זייד, שעסק בכיבוש הארץ בעבודה ובשמירה, אפשר לשמוע בעודנו מתבוננים על העמק ע"י לחיצה על כפתור מכשיר שמע, שהותקן שם במיוחד.

מאז ביקורי בתערוכה על המיתוס של בר כוכבא, אני נוהגת לבחון מחדש את הידע שלי על דמויות היסטוריות. כך גיליתי שלזכותו ניתן לזקוף גם את גילויי עתיקות העיר בית שעריים. כחובב ארכיאולוגיה נהג לחפור בקרבת הישובים בהם התגורר, וגילה באקראי מערת קבורה. כמו כן גיליתי שדמותו וחייו היו ההשראה לרומן "אנשי בראשית" מאת אליעזר שמאלי, אותו קראתי בשקיקה בילדותי, מתפעלת מסיפור הרפתקאות בסגנון "בית קטן בערבה" המתרחש ממש על אדמת ישראל. הסופר היה ידידו הקרוב של זייד, ולימים תרגם והוציא לאור קטעים מיומניו של אלכסנדר זייד. מקריאה ביומנים מבינים איך היסטוריה משפחתית של מוות בידי פורעים הזין את הרצון להתגונן. זייד הותקף פעמים רבות בארץ , התקפה אחת כזאת מהמארב, הביאה למותו.

רעבים בעת טיול לקרית טבעון ?

לא על החומוס לבדו – מומוס קרית טבעון

"אני מרגישה שהתפרצנו למסיבה שלא הוזמנו אליה" אני אומרת לאיש, כשאנחנו נכנסים למסעדה הקטנה. במרכז החדר יושב טרובדור ושר משירי ארץ ישראל הישנה. הקהל, הישוב סביב לשולחנות, מזמר יחד איתו.  שימי, בעליו של מומוס – בית התה והחומוס מציץ מהמטבח, מחווה בידו על השולחנות הפנויים ומזמין אותנו להצטרף.  "מומוס זה מוסד" כתבה לי רחלי, ואנחנו אוהבים מאוד המלצות של מקומיים. בעודנו ממתינים למלצרית, משוטט מבטי על הקירות החדר, המכוסים תמונות בצבעים עזים המוסיפות מימד סוריאליסטי ושמח למקום. הציורים האלה הם פרי עבודתו של שימי, שמגדיר את עצמו אמן חברתי רב תחומי. הוא מונה מגוון גדול של יוזמות חברתיות שבהן הוא מעורב: פסטיבל שייח אבריק, בתים פתוחים של אמנים, הרצאות וסדנאות בחלל המסעדה הקטנה."את לא תאמיני, נכנסים לכאן לפעמים איזה 300 איש", הוא מתלהב. אני דווקא מאמינה. אם יש מקום בלב אז יש מקום גם סביב לשולחן. ושימי, איש בעל לב רחב, עושה הכל עם הרבה אהבה: מבשל, מפרגן לחברים ושכנים ומקבל את לקוחותיו הקבועים והמזדמנים.

האיש הזמין חומוס – צ'יפס – סלט. אני הלכתי על תבשיל בורגול בעגבניות. החומוס הגיע חם, מלווה בפיתות, חמוצים ובצל, הסלט הגיע צבעוני ושמח, והצ'יפס – טרי וטעים וכך גם  תבשיל הבורגול. הצטערתי שלא נשאר לנו מקום בבטן ללביבות כוסמין. אצל שימי אין ממש תפריט – הבסיס הוא חומוס באהבה, והשאר – לפי העונה, חומרי הגלם והחשק. המחירים – חברתיים וידידותיים. מומלץ!

בלומה – לבוא בשביל הלחם!

לקפה וקינוח נסענו לשכונה הדרומית. במרכז מסחרי קטן, מאחורי סופרמרקט ומוסך מצאנו את "בלומה" . "המטבח סגור!" התבשרנו על ידי המלצרית מיד בכניסה, עוד לפני שישבנו ונשמנו מהחום. מאחורי המסכה השחורה היא נראתה קצת זעופה. "אבל קפה ומאפה אפשר"? "אפשר". עקב המוסיקה הרועשת מדי וקוצר רוחה היא לא קלטה את הזמנה במדויק. כששבה לשולחננו עם שני ספלי הפוך, בעוד שהזמנו רק אחד, נזפה בנו שוב במבטה. הקפה היה טוב והמאפה היה טעים, אבל עקב השירות הזועף שקלתי שלא לכתוב על המקום. הכל נסלח מרגע שהגענו הביתה וטעמנו את לחם פרג' – לחם מיוחד עם פרג, סילאן ושקדים. הצטערנו שלא קנינו גם לחמים אחרים! אז שווה לבוא בשביל הלחם, ואם המלצרית נחמדה – אז תשארו גם לקפה ומאפה.

בירה ומטעמים לארוחת ערב – שפר ביר גרדן

לטובת ארוחת הערב נסענו לגבעה ממול – רמת ישי, לאכול ולשתות בשפר ביר גרדן. חניה נמצאה בקלות, אחמ"ש יעיל ואסרטיבי הוביל אותנו למרפסת. מלצרית זריזה הפקידה בידינו תפריטים, והשאירה אותנו לבחור מבין רשימה ארוכה של מנות פתיחה ועיקריות.  בביר גרדן יש לשתות בירה. האיש בחר בבירה הרצל, ואני שמתי את טעמי בידי מלכה אדמונית. הבירות הגיעו קרות ומרעננות, והכוסות כמעט מיד התכסו אגלי זיעה. חם בעמק ולח.

במזג אוויר שכזה סטייקים ומנות כבדות לא באות בחשבון אז בחרנו ארבע מנות קלילות. סלט יווני  שהיה בדיוק כמו שצריך, ירקות טריים חתוכים גס מטובלים במידה הנכונה, מלווים בשתי חתיכות נדיבות של גבינת פטה עשירה בטעמה. מנה מענינת ומפתיעה היתה מנת הקרוסטיני שעליו הונח דג בכבישה ביתית, ועוטר בירקות ובתיבול שכלל נגיעות חומץ בלזמי.  מנת הקריספי זוקיני, זוקיני בעטיפת פנקו מלווה באיולי עירית ולימון היתה מצויינת. מנת העראייס, המנה הקלילה ביותר בתפריט הבשרים- היתה טעימה מאוד, אך כיוון שהגיעה אחרונה היתה כבר גדולה עלינו.

אני מודה ששם המקום עורר בדמיוני תמונה של גינה מטופחת, שולחן ועליו כוסות בירה קרה ובריזה של סוף קיץ נעימה. משהגענו למקום גילינו שהביר גרדן שלנו ממוקם באיזור מסחרי מכוער בכניסה ליישוב. את הגינה החליף עץ בודד בשדה, שאליו צפינו מהמרפסת. הבריזה הוחלפה באוויר הנפלט מהמזגנים.  על אף כיעורו של האיזור המסחרי נראה שתרחשת בו סצנה קולינרית מענינת.

השורה התחתונה – האוכל טוב, השירות אדיב ויעיל, הבירות – אחלה . תזמינו מקום לשבת בפנים.

טיול לקרית טבעון – המלצות נוספות בסביבה

• לבית לחם הגלילית, המושבה הטמפלרית, מציעה חתיכת הסיטוריה מרתקת בישראל. אנחנו שילבנו ביקור במושבה יחד עם פעילות קטיף עצמי , וטיול בחורש אלונים.
• בסביבתה של קריית טבעון נמצאת שמורת אלוני אבא, וגן לאומי בית שערים – הביקור בשניהם מומלץ בחורף, כשהכל ירוק ופורח.
• חברתי זיוה רענן, המתגוררת בעמק יזרעאל, כתבה מדריך מפורט לפעילויות באיזור.
• בקרית טבעון ישנם עוד מספר אתרים שלא הספקנו לבקר בהם: מעיין אלרואי ופארק הקטר. שניהם טובים לביקור עם הילדים בשעות אחר הצהריים, לפי המלצתה של רחלי.