ביקור במקלט אטומי סובייטי: מתחת לאדמה, מעבר לדלת הברזל

כורסאות קש וכסאות גלגלים מסודרים בשורה משני צידי הכניסה לבניין. בכסאות יושבים זקנים, ברובם מתנמנמים בשמש. פעוט מתרוצץ, עולה ויורד במדרגות בורח מזרועות אימו וחוזר אליה. קריאות השמחה שלו מעוררות חיוכים ונפנופי ידיים אצל הזקנות הערות.

"זה לא כאן" אומר האיש." זה בית אבות."

"זה כאן"  אני אומרת."בית אבות או בית הבראה זה הסוואה המושלמת למקלט אטומי תת קרקעי."

דלת ההזזה נפתחת ואנחנו נכנסים פנימה. אני כמעט מצפה שיעוט עלי שוטר סובייטי ויאסור אותי על השגת גבול. אנחנו נמצאים במבואה גדולה ומיושנת, אפלולית מעט. ליד דלפק הקבלה משתרך תור ארוך למדי של ממתינים. גברת חמורת סבר יושבת וכותבת במחברת גדולה המונחת על שולחן פורמייקה. במחברת משורטטת טבלה בקוים שחורים ומדוייקים. כל הווייתה אומרת: אל תתקרבו אלי!. זוג אנשי צוות במדים חולפים על פנינו ואינם מפנים אפילו מבט קל שבקלים אלינו. שתי גברות מבוגרות עמוסות סוודרים, שקיות וסלים חולפות על פנינו מפטפטות בשקט ברוסית, פולטות אנחה ומקנחות ב "נו, דיי בוח , דיי בוח " (הגירסה הרוסית ל"בעזרת השם").

לרגע יש לי תחושה שהפכתי רואה ואינה ניראית, וחזרתי בזמן אל שנות ה80 של המאה הקודמת, לימים שלטביה היתה חלק מברית המועצות הקומוניסטית. האיש כבר כמעט סב על עקביו ויוצא, שהרי לא יתכן שנכנסנו לאתר תיירותי. בדיוק אז מבחינה הקטנה בויטרינת מזכרות קטנה ורצה להתבונן.

הכישוף פג.

אנחנו כאן במאה ה21 . התור המשתרך הוא תור התיירים הקונים כרטיסים לסיור. הגברת חמורת הפנים היא המדריכה שלנו, ודווקא יודעת לחייך ולהתבדח. בויטרינת המזכרות מוצגים סטיקרים, מגנטים וקופסאות גפרורים עם כוכב אדום וחרמש, ב1 יורו האחד.

אנחנו נמצאים במרכז שיקום ובית הבראה, מסבירה המדריכה שלנו. בית ההבראה מיועד כיום לכלל האוכלוסיה ונחשב למקום טוב להחלמה מבעיות גב ובעיות נוירולוגיות. בעבר זה היה בית הבראה לאנשי ממשל סוביטי בלבד. הגדר וביתן השומר שחלפנו על פניו בכניסה היו מאוישים 24 שעות ביממה בשומרים מלווים בכלבים. מתחת לקרקע מצוי מבנה מקלט אטומי אחד הגדולים מסוגו בעולם. גדול יותר מהבונקר של היטלר ושל מאו טזה טונג . מקלטים כאלה נבנו במספר מקומות בברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה.

המדריכה מובילה אותנו לחדר מדרגות אפלולי מעט בקצה אולם הקבלה, אנחנו יורדים למטה אל תוך האדמה מרחק 3 קומות, ונכנסים דרך דלת ברזל עבה במיוחד אל המקלט זהו אתר יחודי כיוון שהוא נשאר ונשמר בדיוק כפי שהיה כאשר הצבא הרוסי נסוג מלטביה. מתקנים אחרים מסוג זה הושמדו או שעברו הסבה. ממשלת לטביה החליטה לשמור על המתקן כפי שהוא כדי שישמש כמוזיאון חי לתקופה ההיא. מסיבה זו גם הוחלט להשאיר את בית ההבראה ולהמשיך לטפל בו במתאשפזים.

המקלט נבנה במשך עשר שנים בשנות ה70 של המאה הקודמת. לבנית בית ההבראה נדרשו שנתיים נוספות. המקלט נבנה בידיי חיילים שהועברו לכאן מאיזורים אחרים של ברה"מ.  בברה"מ הסובייטית חיילים התגייסו לצבא ולא חזרו לביתם במשך תקופות ארוכות, לפעמים אפילו כל שנות השרות. זה היה מכוון.  כך  לא היתה חשש שהחיילים יחזרו הביתה בתום יום העבודה ויספרו את סודות המקום.

בכניסה למקלט תלוי שלט תעמולה ומתחתיו מוסתרת תחת וילון תוכנית המתחם. שלט זה ושלטים אחרים ברחבי המתחם הם כולם ברוסית. במקום זה כל העובדים נדרשו לדבר רוסית. גם הלטבים.

העובדים שהצליחו להתקבל לעבודה עברו להתגורר בשטח בית ההבראה עם משפחותיהם. בתהליך הקבלה לעבודה בדקו את יכולותיו המקצועיות של המועמד, אבל גם את התאמתו הפוליטית. העובדים עבדו כאן במשמרות של 24 שעות, ונדרשו לחתום על סודיות. מקום העבודה הזה היה מבוקש למדי. העובדים זכות לאוכל משובח, משכורת טובה, ודירה גדולה.

הציוד במקלט הוא מיושן ולכן רוסיה אינה מתענינת בו או מתנגדת לביקורים. במשך השעה הקרובה אנחנו מסיירים בחדרים השונים, שומעים בתערובת של הערכה וגיחוך איך תוכנן המבנה, וכיצד תפקד.

 

בחדר התקשורת למשל על שולחנות פורמייקה מונחים מכשירי טלפונים. בארוניות עץ פשוטות מסודרים תיקיות עם ניירות. במבט ראשון – הבירוקרטיה הסוביטית בהתגלמותה. אבל כאן היה מרכז העצבים של המבנה. מכאן נמתחו קווי תקשורת תת קרקעים למרכזי בקרה בכל ברית המועצות. הקווים היו תת קרקעים גם כדי שלא יחשפו , וגם כדי שלא יפגעו בהפצצה.  אומנם הטכנולוגיה היא של 30 שנה  אחורה ונראית מיושנת, אבל היום היא עדיין פועלת -בתנאי כמובן שיש מי שיושב בצד השני של הקו.

 

 

 

בחדר הבקרה ישב צוות שתפקידו היה לעקוב אחרי המנורה האדומה. ממש כמו בסרטי הריגול. ברגע שתדלק הנורה, סימן שישנה סכנה למתקפה גרעינית ויש להודיע לכל אנשי הממשל להתקבץ במקלט. החדר היה מאוייש 24 שעות ביממה. לוח פשוט שימש לכתיבת הודעות ולתקשורת בין המשמרות השונות.

המקלט תוכנן לקיים בחיים  250 האנשים במשך כחצי שנה. לשם כך הוכנו במקום מערכות חיוניות. במקום יש באר מים, פחיות ענק שבהם אגור אויר, ומאגרי מזון. טמפרטורת המקום קבועה בכל ימות השנה ואין צורך בחימום. החשמל יסופק על ידי שני גנרטורים המבוססים על מנוע של טנק רוסי. כמובן אספקת זידל מספקת מאורגנת מראש מבעוד מועד. חברי הממשל שישהו במתקן ישנו בחדרים צנועים למדי. למרבה הפלא גם כאן יש לא מעט חומרי תעמולה.

החדרים והמראות הם כל כך ריאליסטיים. הם מתערבבים בראשי עם סצנות מסרטי ריגול שראיתי, תיאורים מספרים שקראתי וסיפורים שסיפרו לי הוריי על החיים תחת המשטר הקומוניסטי. אני דואגת שלא להשאר לבד, או אחרונה במסדרונות הארוכים.

 

אנחנו מתכנסים בחדר הישיבות המרשים למדי כדי לשמוע הרצאה קצרה על עיקרי הקומוניזם. החדר ספון כולו בעץ ועל הקיר מפה גדולה של לטביה ובה מסומנים הקולחוזים (החוות השיתופיות) בה. שמות רבים של קולחוזים כוללים את המילה אדום, או שמות של גיבורים סובייטיים.

המהפכה התעשייתית,  המפעלים, התנאים הדחוקים של הפרולטריון הם אלה שהולידו את הרעיונות של הקומוניזם.  לכסף לא יהי כל משמעות. כל אחד יעבוד לפי יכולתו, כל אחד יקבל לפי צרכיו. סמלי הקומוניזם מבטאים את הרעיונות האלה. פטיש ומגל שסימל קשר בין האיכרים לפרולטריון והכוכב מסמל את החלום שהקומוניזם יהיה בכל היבשת.

האם אתם יודעים מה זה שואלת המדריכה? ומצביעה לגרסה רוסית של הממ"ט. לקהל אין מושג. אני מתנדבת להסביר. אתם בטח מישראל מציינת המדריכה, רק הישראלים יודעים מה זה. אני מהרהרת באירוניה שבדבר.  לפני למעלה מ40 שנה עזבנו הורי ואני את רוסיה.  ישראל אליה נסענו היתה למודת מלחמות אבל הבטיחה חופש. והנה תוך פחות מרבע מאה, העולם התהפך וחלקים אלה של ברית המועצות הן חלק מאירופה : חופשיים ומוגנים על ידי נאט"ו. בונקרים מסכות גאז הם לא יותר מאשר קוריוזים לתיירים. מאוחר יותר אני אעמוד מופתעת בפני ילדי שרוצים מסכת גאז סובייטית למזכרת. לך תבין מתבגרים…

 

אוכל. או יותר נכון המחסור בו הוא הסמל המובהק ביותר של הקומוניזם. התורים לרכישת מזון יהיה בין הדברים הראשונים שעליהם ידברו יוצאי הארצות הקומוניזם. המדריכה מספרת לנו על כך שבננה היא טעמה רק אחרי נפילת הקומוניזם בלטביה. הורי לא העלו בדעתם להוליד ברוסיה יותר מילד אחד כדי שלא יצטרכו לחלק תפוז אחד בין שניים.

חדר האוכל בבונקר עוצב כקפיטריה רוסית טיפוסית. שולחנות מסודרים בשורות, מכוסים שעוונית. כסאות פשוטים. על הקירות פוסטרים עם סיסמאות.

על שולחן מונח סמובר ולידו סט כוסות. סמובר כזה יש לי בבית . הוא עלה איתנו לארץ. אני לא חושבת שאי פעם הורי השתמשו בו.  בביתינו הומר מנהג  האכילה הרוסיים, במנהגים ישראליים . כך נזנח מנהג שתית התה החם  לטובת שתיה מים קרים.  ואילו המזון העשיר בשומן ופחמימות הוחלף בזיתים והרבה ירקות. וודקה מעולם לא היתה.

כוסות הזכוכית האלה עם הדפנות המיושרות היו חזקות במיחד ורב תכליתיות. אפשר היה לשתות בהם תה רותח מתוך הסמובר, או למלא  "2 אצבעות" וודקה. שתיה וודקה בחברותה היתה חלק מההשתייכות לכלל.

הביקור מסתיים. אנחנו יוצאים מהמסדרונות האפלוליים. עולים 3 קומות במדרגות ונפרדים מהמדריכה. כעת משתרך תור חדש בדלפק הקבלה, וזהו התור למזכרות.  גם אנחנו מצטרפים לתור. מסכת הגאז הסוביטית היא הלהיט. בכל פעם שמבקש מישהו מסכת גאז, הקופאים מהנהנת, נועלת את הקופה, לוקחת את צרור המפתחות ורצה למחסן להביא מסכה בגודל הרצוי.  התור מתקדם לו בעצלתיים. חוסר היעילות בניחוח סוביטי זועק עד השמיים. גם תורנו מגיע, המוזיקנט זוכה במסכה ואחיו מצטיידים במזכרות קטנות נושאות הכוכב הסויבטי.

 

עוד מעט קט, נצא בשערי בית ההבראה, נכנס לאוטו וניסע. ילדי ואישי ישאירו את העולם הקומוניסטי מאחוריהם במעבה האדמה. זר, מוזר ולא מוכר. ואני שוב אהיה אסירת תודה על כך שאפילו פרוץ מלחמת יום הכיפורים לא הרתיעה את הורי מלהגיש בקשה לויתור על אזרחותם הסוביטית, במטרה לעלות לארץ למודת המלחמות ומרובת חופש.

מקלט אטומי בלטביה – מידע נוסף

מידע על מיקום מקלט אטומי בלטביה, שעות ביקור ומחירים ניתן למצוא באתר.

 

קראו על איך נראו החיים תחת המשטר הקומוניסטי בפולין בפוסט "וורשה הקומוניסטית" שנכתב בעקבות סיור בנושא הזה בעיר.

הונגריה היתה בין המדינות הבודדות בגוש המזרחי בהן הונהגה גירסה רכה יותר של קומוניזם בה הותר רכוש פרטי והתושבים אפילו נהנו מנסיעות לחו"ל. כיצד קרה הדבר ואיך נראו החיים בעיני ילדה מערבית אפשר לקרוא בפוסט "בודפשט: בין הגולש לקומוניזם"

מעט על החיים בלטביה בימי השתיכותה לברית המועצות ועל ההשלכות לחיים כיום אפשר לקרוא בפוסט  "ריגה: קולות מן העבר"

איך נראו הצעצועים ששיחקו בהם הילדים במדינות הקומוניסטיות ? אפשר לראות אותם במוזיאון הצעצועים בוילנה, ובפוסט שכתבתי על כך  "וילנה זכרונות ילדות מפעם "

 

חומר רקע על המלחמה הקרה ניתן למצוא באתר טקטולוגיה – סיכום מורחב, קישורים ורקע מורחב

האם אנחנו נצאים בתחילת של מלחמה קרה שניה? מאמר ב:סיקור ממוקד"