טעימה מדאלאס

את המסע שלי דרך טקסס אני בוחרת להתחיל בדאלאס. חבר הגדיר אותה בעקימת אף כעיר שבה שולט הכסף, העסקים והמניפולציות, כמו בסדרת הטלויזיה דאלאס. כשהקרינו את הסדרה דאלאס בטלויזיה הישראלית הייתי ילדה כבת עשר ולא הורשיתי לצפות בסדרה מפאת השעה המאוחרת ועקב התכנים הלא-ראויים לילדים לדעת הורי. בימות הקיץ הייתי מציצה בהחבא ממיטתי בהשתקפות הטלויזיה על דלת המרפסת הפתוחה. על המסך הזה ראיתי חוות, עדרי בקר, בנינים גבוהים של זכוכית ומתכת, נשים אלגנטיות, גברים בחליפות והרבה בוקרים. את התרגום לא הצלחתי לקרוא, לכן עד היום אינני יודעת מי רצח את JR .

התוכנית המקורית שלי הקציבה 24 שעות לעיר, אבל קשיים טכניים של המטוס, ואיחורים למינהם קצצו את הזמן הזה בחצי. ובכל זאת עדיף בעיני לראות משהו ממה שיש לה להציע. מי יודע מתי אשוב שוב לאיזור ?

בתוכנית :  בעיקר מוזיאונים בדאלאס, וה X על הכביש, המקום בו נרצח קנדי.

בשעת לילה מאוחרת אני נוחתת בשדה התעופה Dallas – Fort Worth. שדה התעופה בעצמו הוא עיר שלמה. מישהו פורש חסותו עלי ומוביל אותי בזריזות אל השאטל למתחם השכרת הרכב.  אני מסרבת בנימוס להצעה לשדרג את רכבי בחינם ל SUV, מכוניות הפיק אפ הענקית של טקסס. במהרה אני משייטת ב"טיוטה קאמרי" שלי לכיוון המלון, נתונה לחסדיו של הג'יפיאס. חושך עכשיו. איזור לא מוכר ואין לי מושג לאן אני נוסעת. "הגעת ליעד !" מכריז המכשיר. אני מוצאת את עצמי לפני מלון אפרורי בצד הכביש הראשי.  פקיד הקבלה העייף והמנומנם מעביר את כרטיס האשראי שלי, מארגן לי כרטיס כניסה ורושם את מספר החדר.  אדישותו הופכת לחמימות לבבית ברגע ששומע מהיכן הגעתי: "דרך ארוכה עשית כדי להגיע לפה" הוא מחייך לפתע  "ברוכה הבאה ושתהיה לך שהיה נעימה ". בשלב זה אני מוכנה להסתפק בשנת לילה רצופה. החדר נקי, נעים ומרווח, יש בו מטבחון, שולחן כתיבה ושתי מיטות גדולות. אני בוחרת מיטה אחת. שולחת סטטוס למשפחה שהגעתי בשלום, ושוקעת בשינה עמוקה.

אני מתעוררת קצת לפני השעה 6 זמן מקומי. חושך בחוץ. הזריחה תהיה רק בעוד שעה. את הפיצוי על שעת זריחה מאוחרת מקבלים הטקסנים בכל יום לקראת הערב. השמש כאן שוקעת לקראת השעה שבע. כן, גם בחורף. כידוע למיקומם של שעות האור ביממה יש השלכה כלכלית, ובטקסס כמו באמריקה הכלכלה שולטת.

מקלחת זריזה, החלטה סופית על יעדי הביקור בדאלאס ואני מוכנה לארוחת בוקר. ארוחת הבוקר הוגדרה על ידי בני המוזיקנט בעת מסע התזמורת שלו לארה"ב ארוחה של פלסטיק וסוכר.  אמנם כלי ההגשה כאן הם מחרסינה ולא חד פעמיים כנהוג במלונות רבים מסוג זה, אבל לכל הלחמים והמאפים יש אותו הטעם. ההבדל היחיד הוא כמות הסוכר בכל מאפה. אני מותרת על הביצים, שכבר מעורבבות מראש עם נקניק, ותפוחי האדמה המלוים אותם. דייסת השיבולת שועל לצד בננה ותפוח מצילים את המצב. גם הקפה בסדר.קפה נוסף לדרך ואני יוצאת ליעד הראשון שלי.

 

"כיכר החלוצים" Pioneers Plaza 

 

זוהי כיכר מרכזית הנמצאת במרכז העסקים של דאלאס לא רחוק מבנין העיריה, וגובלת בבית קברות קטן בו טמונים מקימי העיר למנוחת עולם. בכיכר פסל ענק שהוא עדר של פסלים.

הוא מנציח את נהיגת עדרי הבקר שהיתה כל כך נפוצה בטקסס במאה ה19 במהלכם נלקחו עדרי הבקר ארוכי הקרניים מערבות טקסס אל תחנות הרכבת בצפון. המסלול עבר דרך אוסטין, וואקו ודאלאס.  הפסל מורכב מ49 שוורי ברונזה ושלושה בוקרים על סוסיהם. הפסל רוברט סאמרס,  טקסני, יצר את הפסל.

 

זהו רעיון של איש נדל"ן שרצה להקים פסל איקוני בסגנון "המערב הטקסני"  ואסף קבוצה של תורמים לפרוייקט שעלותו כ9 מליון דולר. הקמתו של הפסל לוותה בלא מעט ביקורת . הועלתה השאלה עד כמה הבוקרים האלה באמת מיצגים את העיר דאלאס ואת אופיה. אומנים מקומיים הגישו תביעה כנגד הפרויקט בטענה שהוא לא מדוייק הסטורית. מכל מקום הפסל הוקם, וכיום הוא אחד האתרים הפופולריים לביקור בעיר.

 

 

גדול, איקוני, ענק, מרשים הם ללא ספק תארים שהולמים את הפסל. השוורים האלה רצים ודוהרים מהצוק המלאכותי, מדלגים מעל הנחל המלאכותי הקטן, כשבניני הזכוכית והפלדה משמשים להם רקע. העושר של טקסס הוא בכך שבכל שלב ידעה להתאים את עצמה להזדמנויות: בקר, נפט, עסקי פיננסים, תעשית היטק.

 

 

יש משהו מעורר יראה בעדר הזה שתנועתו מוקפאת. כל אחד מהפסלים האלה נוצר בעבודת יד ויחודי, תשומת לב רבה נתנה לפרטים הקטנים : זנבות מתעופפים , קרניים מעוקלות , אפילו זבובים הטורדים את הבקר במרוצתו. ברור ונהיר שזהו רק פסל אבל אני נכנסת בחשש מה אל בין השוורים השועטים. אם אי פעם רצית לדעת איך זה מרגיש כשעדר בקר שועט אליך, זה בהחלט המקום.  אני מטיילת בין הפסלים ופוקדת כל אחד משלושת הבוקרים. גדולים מהחיים תרתי משמע.  גודלם של הפסלים גדול יותר מגודל שור או בן אנוש והמסר הוא ארצות הברית של אמריקה והאנשים שבנו אותה גדולים מהחיים.

 

 

 

אני מסתובבת מעט באיזור בית הקברות השקט והשלו הגובל בככר החלוצים, ולאחר מכן גם ליד בנין העיריה. שלושה דגלים ענקיים מהחיים מתנוססים ליד בנין העיריה על רקע השמיים האפרוריים : דגל ארה"ב, דגל טקסס, ודגל דאלאס. בריכת נוי גדולה משקפת  מבנה ביוקרטי אימתני  לצד פסלים שמעטרים איתה. עצמה, גודל, כסף, אמנות ופטריוטיות דרים בכפיפה אחת. זאת היא אמריקה.

 

 

 

 

מזויאונים בדאלאס: מוזיאון הקומה השישית

 

מוזיאון הקומה השישית הוא המוזיאון שהביא אותי לדאלאס. מוזיאונים הקשורים בהיסטוריה בארה"ב הם מעוד מענינים לביקור. האמריקאים פשוט יודעים לספר סיפור.המוזיאון ממוקם בקומה השישית של בנין ממנו בצהרי יום שמשי בנובמבר 1963 נורו שלוש יריות ששמו קץ לחייו של ג'ון פיצג'ראלד קנדי האדם, ויצרו את JFK האגדה. הקומה השישית היתה קומת מחסן בתהליכי בניה של בנין הוצאת ספרים.  לאחר מעשה מצאו החוקרים בחלון הקיצוני מערום קופסאות שעליו הונח הרובה הקטלני,  בפינה אחרת נמצא הרובה עצמו. כל צוות המקום עוכב לחקירה . העובד החדש יחסית לי אוסוולד, נעדר. לאחר חיפוש קדחני, ומעקב אחרי נתיב בריחתו שככל רצח של שוטר, הואשם לי אוסוולד ברצח הנשיא.  שלוש יריות אלה יחד עם נסיבות היעצרו של לי אוסוולד ומותו ביריה בדרך לחקירה עוררו גל ענק של תיאוריות קונספירציה, וחקירות חוזרות ונשנות.

אני סקרנית לראות איך יסופר סיפור הרצח שטלטל את העולם בשעתו. קנדי מנהיג כריזמטי, צעיר,  בן למשפחה עשירה מקושרת ומתוקשרת שנבחר לתפקידו בזמן המלחמה הקרה , והביא איתו משבי תקוה לשלום עולמי , שיפור תנאי החיים בעולם , תמיכה בתרבות ובאומנות.  אמריקה והעולם עקבו בענין אחרי משפחתו הצעירה ואישתו ג'קלין הפכה לאיקון אופנה.

 

 

המוזיאון לא מאכזב. הסיפור ערוך היטב. תחילה מוצג הרקע: התקופה, המשפחה, בחירתו לנשיאות, פועלו, הביקורות כנגדו. המוזיאון מציג תמונות רבות וצילומים מלוים הסברים כתובים ובמכשיר האודיו.  סרט מענין על חייו של קנדי מתעד לצד אימרותיו המפורסמות כגון  " אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילי, אלא מה אני יכול לעשות בשביל המדינה " ו "אני ברלינאי " אני צופה בנשיא הצעיר וחסר הנסיון מודה לפני כל, שהמערכה בקובה הידוע בשם "הפלישה למפרץ החזירים" היתה כשלון חרוץ.

שלוש שנים לאחר בחירתו לנשיאות של קנדי, פותח קנדי במרוץ מחודש לנשיאות. במסגרת מסע הבחירות הוא מגיע אל טקסס, בה הוא מוצא את מותו. תיאור המסע הזה בו ניתן לראות את הקשר הבלתי אמצעי של קנדי עם בוחריו תופס חלק גדול נוסף מהתערוכה .

השניות הגורליות בהם התרחשו הירידות תועדו באינספור מצלמות שהחזיק הקהל שבא לצפות בקנדי.  אדם אחד,אברהם זפרודר, שהחזיק מסרטה צילם את רגע ההתנקשות, וסרטו שימש עדות מרכזית בחקירה ובמשפט. קטעים מהסרט ההוא כצילומים בודדים וכרצף מוצגים בתערוכה. הכי מצמרר לעמוד מול החלונות, ולראות את סימולצית ההתנקשות במוניטור הסמוך. עד היום מקום הפגיעת שנים מהכדורים מסומן בX גדול על הכביש.

 

 

חלק לא קטן במוזיאון מוקדש לחקירה בעקבות הרצח, למעט הידוע על לי אוסוולד, שנרצח על ידי על ידי ג'ק רובי, בעל מועדון לילה בדאלאס, ולתיאוריות הקונספירציה השונות וחקירות ההמשך.

די במבט קטן בחנות המוזיאון כדי לראות שנושא רצח קנדי עדין מטריד ומעניין את האומה האמריקאית. אינספור ספרים ופרסומים מסודרים על מדף הספרים בחנות.

 

 

בתום הביקור במוזיאון אני יורדת לרחוב לחזות במו עני במקום ההוא על הכביש שבו קרה הדבר. אני מקיפה את הבנין ומוצאת את עצמי בכיכר דילי (Dealey Plaza ( פינת רחוב אלם  (Elm ). מיד מתעוררת בי תחושה של חזרה בזמן. הכיכר, הבנין , הרחוב, הגשר שמעליו – הכל נשאר כפי שהיה. מדריכי תיירים לעת מצוא מסתובבים בכיכר וברחוב ומציעים את שירותיהם לעוברים ושבים. בידיהם כאמצעי המחשה הם מחזיקים העתקים של מהדורת העיתונים בתיקים התלויים על כתיפיהם. אנשים מתגודדים קבוצות קבוצות משוחחים בשקט ומסתכלים על הכיכר, מצביעים לכיוון מקום הרצח. אני מעיפה מבט לכיוון הקומה השישית ומזהה בקלות את החלון ובו את הקופסאות ששימשו מעמד לרובה. הזמן עוצר מלכת.  אני הולכת למקום בו לפי השרטוטים עמד האדם שצילם את הרצב במסרטתן. שלט קטן מאזכר זאת במקום. אני נעמד בנקודה בה עמד. מכוניות חולפות  ברחוב אלם. שני X מוסתרים ונגלים בין גלגליהם.  מצמרר. אכן האמריקאים יודעים לספר סיפור. לבנות מיתוס. לחדד את הפטריוטיות. הבחירה הזאת של שני הX על הכביש להנציח רגע כל כך טראומטי היא מענינת. אני רגילה כל כך לראות אנדרטאות ענק המנציחות מוות ואישים דגולים. ודוקא כאן בטקסס הגרנדיוזית – שני X קטנים. אבל בזה גדולתם. הX הוא תזכורת, הוא טריגר, אסוציאציה שתתחיל את גלגול הסיפור בראשנו. זהו בדיוק מה שהצ'קוק הגדול הבין וידע לעשות בסרטיו: לפעמים דוקא כשלא מראים בפרוט ומשאירים מקום לדמיון ולמוח לספר את הסיפור שלו, האפקט הוא עוצמתי יותר ומטלטל.  גם אני בשלב מאוחר יותר של היום עוברת במכוניתי מעל הX בדרך מהעיר. הלב מחסיר פעימה. "כאן נרצח JFK! " משלים המוח.

לא ניתן לצלם במוזיאון. כדאי לבוא בשעות המוקדמות בבוקר, כיון שהמוזיאון מלא במבקרים ותור גדול בכניסה עשוי להשתרך.  יש חניה בכניסה למוזיאון ובשני מגרשי חניה סמוכים במחיר מוזל.

 

 

 

מזויאונים בדאלאס: מוזיאון השואה

 

נושא השואה עולה רבות לדיון בשולחן המשפחתי בעקבות מסע לפולין שבו השתתפה הנערה לאחרונה. בחירת התכנים של נושא השואה והנאראטיב המסופר בישראל מאוד מכוון למסקנה שמקומם של היהודים הוא במדינת ישראל. אני סקרנית מאוד לראות איזה סיפור ואיך הוא יסופר כאן בדאלאס באמריקה.

המוזיאון הוקם ביוזמת ניצולי שואה החיים בדאלאס, במטרה לשמר את זכר השואה, זכר אהוביהם שנרצחו, ולעודד חינוך לסובלנות. המוזיאון בחר להתמקד ביום אחד בזמן מלחמת העולם השואה ולספר דרך שלושה מאורעות שונים שקרו באותו יום את סיפור השואה ולהעביר מסר. המסר שנבחר כאן הוא שונה מאוד מהמסר שמוכר לנו שגדלנו וחיים במדינת ישראל.

המוזיאון מתמקד בתאריך 19 באפריל 1943. בשלב זה מרבית יהודי אירופה בשטחים הכבושים על ידי גרמניה הוצאו להורג. מכונד ההשמדה פעלה בשיא כוחה.  ביום זה פרץ מרד גטו ורשה,  יצאה בדרכה רכבת מספר 20 עם משלוח של יהודים מבלגיה , ונפתחה "ועידת ברמודה" שמטרתה היתה לקבל החלטה איך לעזור ליהודי אירופה בהשמדה. במסגרת סיפורי הרקע למאורעות האלה נוגע המוזיאון באספקטים רבים של השואה: עלית הנאצים לשלטון, התקדמות המלחמה, השמדת היהודים כאג'נדה של הנאצים, החיים והמוות במחנות ההשמדה, החיים בגטו, מה ידע העולם על המתרחש, מה כתבו העתונים  ואיזה חשיבות הם נתנו לכך.

הביקור במזויאון מתחיל בהתבוננות בקיר עם תמונות. במכשיר האודיו  מספר את סיפורה של כל תמונה ואת ההקשר שלה לשואה: תמונות מליל הבדולח, עלית הנאצים לשלטון, תמונות מהמלחמה, תמונות מאונית מעפילים. אבל המוצג המטלטל והממחיש במיוחד הוא עמודי אבן המסמלים כמה יהודים  נרצחו על ידי הנאצים ושותפיהם בכל שנה מעלית הנאצים לשלטון . שנת 1942 היא השנה שבה נרצחו מרבית היהודים  – עמוד הבטון גבוה משמעותית מכל העמודים העיקריים. (במוזיאון אסור לצלם, זהו המקום היחיד בו הרשו לי לצלם לאחר בקשה מפורשת)

 

בעוד שבשאר חדרי המוזיאון  האנשים מתפזרים בין התצוגות, כאן מתרכזים המבקרים במקום אחד, ועומדים זמן רב להקשיב להסברים. אני מתבוננת במבקרים מרותקת. מרביתם אמריקאים ולא יהודים: אמא ובתה הנערה בהירות השער, זוג צעיר אפרו אמריקאי, שלוש חברות מלוכסנות עיניים , שני זוגות מבוגרים לבני שיער, משפחה עם שלושה ילדים, האב בכובע טקסני. כאן כמו בביקור שלי באוושויץ אני מופתעת עד כמה נושא השואה מענין אנשים רבים ברחבי העולם , אנשים להם אין אף זיקה ליהדות. אני מוצאת תקוה רבה בכך שאנשים רוצים לזכור ולדעת. אני עומדת שם בחדר ומתבוננת במבקרים במשך זמן מה. על פני עוברים זוגות, שפעם קראו להם "מעורבים": גבר בהיר שער אוחז בידה של חברתו האפרו- אמריקאית. נערה היספנית מחבקת את חברה שתווי פניו וגוון עורו מעידים שאבותיו היו מלוכסני עיניים וכהי עור. בתקופה שבה התרחששה השואה באירופה, כאן ב"ארצם של החופשיים" האפרו-אמריקאים עדיין הופרדו מלבנים בבתי הספר ובאוטובוסים. ואילו כיום הם חלק מהקונצנזוס. משהו השתנה כאן לטובה בשבעים השנים האחרונות באמריקה.  חינוך, דעת קהל ופעולות שנקטו אנשים לאורך ההיסטוריה, ומקומות כמו המוזיאון הזה הם אלה שמניעים את השינוי הזה. וזהו גם המסר העיקרי של המוזיאון.

 

שלושת מאורעות שבהם בחר המוזיאון להתמקד מוצגים בהקשר של בחירה. בחירות של אנשים בודדים , בחירות של קבוצות, ובחירות של מדינות.

המאורע הראשון : מרד גטו ורשה – את סיפורו של מרד גטו ורשה כולנו מכירים : קבוצת יהודים החליטה להתנגד למישלוחים מתוך הגטו, כאשר כבר היה ברור לכל שהמשלחים הם למוות.

המאורע השני: עצירת רכבת משלוח מספר 20  –  שלושה חברי מחתרת בלגית בחרו לעצור בגופם משלוח לאוושויץ. אקדח ופנס היה כל מה שעמד לרשותם. הרכבת נעצרה, 231 אנשים מתוך 1631 המשולחים ברחו.  הגרמנים כמובן ירו בבורחים, חלק מהבורחים נתפסו שוב בהמשך אבל זו היתה בחירה של אנשים בודדים לשנות את גורלם, ולעמוד בפני כוחות גרמניה הנאצית. כמה מניצולי הרכבת הזאת קשורים בקשרי משפחה לבני הקהילה שהקימה את המוזיאון. לסיפור המלא.

המאורע השלישי :ועידת ברמודה. ועידת ברמודה מיצגת את הבחירה שלא לעשות ולא לעזור. נציגי המדינות שהתקבצו באתר נופש יפהפה במשך שבוע בעצם לא הביאו לשום שינוי . ארצות הברית הטילה מכסות על הנכנסים בשעריה, בריטניה מנעה כניסת יהודים לארץ ישראל, ומדינות חופשיות אחרות הטילו מגבלות. כבר בישיבות המכינות לקראת הוועידה צומצמו נושאי הדיון. הוחלט שלא יידון שינוי המכסה הקבועה בחוק ההגירה של ארצות הברית, שלא תידון שאלת ארץ ישראל כמקום מקלט ובפרט שלא ייפרצו גדרי "הספר הלבן" ושלא תידון שאלת סיוע לאסירים במחנות הריכוז כהעברת משלוחי מזון למשל. כמו כן הוגדרה דרישה מקדימה שלא יהיה כל משא ומתן עם השלטון הנאצי כתוצאה מהחלטות הוועידה. מסקנות הועידה והחלטותיה עוררו סערה בקרב דעת הקהל היהודית ועולמית. בשלב זה בו הושמדו מרבית יהודיה והשואה היתה ידוע לכל , בחרו המדינות להתעלם ולא לעשות . חומר למחשבה בימים אלה .

המסר הזה של בחירות והשפעתם הוא חאוד חזק וברור. ללא ספק האמריקאים יודעים לספר סיפור ולהעביר מסר.

ומה מקומה של מדינת ישראל במוזיאון זה ? קטן מאוד ובודאי לא כפתרון היחיד להנצל משואה נוספת. שהרי חברי היהילה היהודית בדאלאס בחרה את בחירתה שלא לגור בישראל. ניצולי השואה הגיעו לאמריקה ובחרו לבנות בה את חיהם מחדש. הם בחרו לתרום ולתמוך בחינוך כללי לסובלנות כדי ששואה שניה לא תקרה לא ליהודים ולא לאחרים.

נקודה למחשבה גם לנו ולגבי הבחירות שאנחנו עושים. לאתר המוזיאון ולפרטים על התערוכות .

 

 

עייפה מכדי להמשיך למוזיאון נוסף, אני מחפשת מקום לאכול. ברחובות הסמוכים לשני המוזיאונים מפוזרים בתי קפה ומסעדות לרוב ולקראת שעת הצהריים המאוחרות הן מתמלאים אנשים – חבורות, חבורות ומשפחות. אני מסתפקת בסנדביץ, ומבינה שהגיע הזמן להמשיך הלאה. לאוסטין. זמן הנסיעה המשוער הוא כשלוש וחצי שעות – המרחק הוא למעלה מ200 מייל .

אם זמנכם בידכם להלן כמה קישורים נוספים לאתרים ומוזיאונים נוספים בדאלאס.

מדריך המוזיאונים של דאלאס – מוזיאון האומנות נראה מעניין והוא בחינם.הוא סמוך לפארק גדול שבו יש שפע פעילויות בסוף שבוע.

שלושה ימים בדאלאס  – המצעה לבילוי מסעדות, מזויאונים, אתרים וקניות.

דאלאס למשפחות  – אם נקלעתם לשם עם ילדים ישנם לא מעט אופציות בילוי.