אנחנו משכימים לבוקר קריר ומעורפל. עננים נחים על ההרים מסביב, וריח נעים באויר. את ארוחת הבוקר אנחנו אוכלים על שולחן האוכל בביתה של בעלת הבית. היא יצאה מוקדם, אך השאירה הוראות לשני העובדים שלה :גבר שחור, ואישה מלאית. כשאנחנו נכנסים השולחן כבר ערוך, וריח נעים של דיסה בחדר. מארח לנו חברה בנה הקטן, עם כלבלב – הוא מדבר רק אפריקאנס. לא קשה לדמיין איך לפני כמה מאות שנים בודדות שני אנשים כאלה היו עבדים בחוות . היום הם כמובן עובדים בשכר.
רגע לפני שנוסעים – אריק תופס על העץ שני איביסים ibis – כשהוא מתקרב כדי להיטיב זוית, הם מתרוממים ועפים בצרחות "אהה אהה" רמות.
מהחוה עד לכביש הראשי 20 ק"מ על דרך עפר, עם כמה מעברי בוץ וכמה מעברי מים. אנחנו נוסעים בין עדרי כבשים . להפתעתי הכבשים והטלאים שלהם זוכים להתלהבות בקרב הילדים.
לפננו דרך ארוכה של כ300 ק"מ רובם על כביש מהיר. אני קצת חוששת מהנסיעה הזאת: נסיעה ארוכה על פני מרחבים מדבריים חדגוניים. ב300 ק"מ הילדים יוכלו לריב על כל דבר אפשרי, או בלתי אפשרי. אנחנו יוצאים לדרך : אריק נוהג, אני יושבת באמצע בין שני הקטנים, ואנחנו קוראים סיפורי "ככה זה קרה", אחר כך מציירים, ושוב קוראים סיפורים. נגה שרועה מאחור וקוראת במדריך "דרום אפריקה", איתמר יושב מקדימה, קצת קורא, קצת כותב, קצת מהרהר. האטרקציה היחידה שאנחנו רואים בדרך היא סמיטריילר ענק על מטענו – יענים., מעבר לזה מרחבים של שיחים קטנים ירוקים, ופריחה של קקטוסים.
כעבור שעתיים שעוברות בנסיעה שקטה, אנחנו מגיעים לפאתי העיירה וילומור Willowmore . אנחנו נכנסים לעיר לחפש תחנת דלק ושירותים, הרחוב הראשי מוביל אותנו מפאתי טאנשיפ לתוך מרכז העירה. שלט לוכד את תשומת לבי:"בית קברות יהודי", על אחד מהבתים ברחוב הראשי אני רואה מגן דוד. אנחנו מחליטים להסתובב בעירה כדי לנוח קצת מהנסיעה. אני הולכת ללשכת המידע כדי לברר מה פשר בית הקברות והבית. ברחוב מהלכים בעיקר אפריקאים. זוג מבוגר עובר לידי ומברך אותי :"Good Morning Ma'am " כמה פועלים צובעים את בנין העריה, חנות אחת לעבודות יד, חנות ענתיקות ובית קפה, מכולת. עיירה שקטה ומנומנמת. בלשכת התיירות מסבירים לי שהיתה קהילה יהודית כאן בעירה, אבל רובם עזבו. הבית עם מגן הדוד, היה "בית הרבי", אני מניחה ששימש גם בית כנסת. אריק לוקח את הילדים לבית הקפה, ואני לוקחת את המצלמה ויוצאת לשוטט. קצה הרחוב, שעונים על בית מקומיים. אני עם המצלמה על צוארי, הכי תיירת שאפשר, מבקשת רשות לצלם אותם. "בשמחה!" הם עונים,
תוך כדי שאני מצלמת, אחד פותח בשיחה:"את יודעת, אני יושבת כאן ואני רעב. אין עבודה." הוא וחבריו באים יומיום לכאן לחפש עבודה. גבר אחד צעיר, ארבעה אחרים מבוגרים. יושבים. מעשנים מחכים. הגבר הצעיר מספר שהוא אב לארבעה ילדים, אין לו עבודה קבועה. הוא עובד במה שיש , פועל יום בחוה, בבניה. ויש ימים שאין. באיזור אין עבודה. הממשלה לא משלמת קצבה. אתה גר כאן? אני שואלת . ליד, הוא אומר, לנו יש מקום משלנו. ומי גר כאן? אני מתענינת. אנשי עסקים – הוא עונה. והילדים בבית הספר? אני שואלת. לפעמים, כשאני יכול לשלם. הבקשה לנדבה באה בעדינות, במרומז. ואני רק עם מצלמה עלי, מחליטה לחזור אחר כך ולתת להם משהו. אני הולכת לבית הקפה בהרגשה כבדה. אריק והילדים כבר הזמינו, אנחנו שותים משהו חם, לפני שממשיכים בדרכנו. אני יוצאת אחרונה מבית הקפה. משאית היענים הרגע עברה פה’ מעדכן אריק, ועכשיו יש עליה גם אנשים. היא עצרה פה הרגע ואספה פועלים.
אנחנו עוברים בדרכנו ליד הבית בקצה הרחוב. הספסל ריק. הם אינם. עלו על המשאית. היום יש עבודה.
אנחנו עוקבים אחרי השלט המורה לבית הקברות היהודי. הוא מוביל אותנו לקצה העירה ולתוך הטאונשיפ. האוטו שלנו מושך תשומת לב. אנחנו נוסעים לאט ואני מתבוננת סביבי: ילדים משחקים ברחוב, הבתים קטנים וזהים, אך כל אחד צבוע בצבע אחר, בחצרות תלויה כביסה, הדלתות פתוחות, חצרות העפר נקיים, לצד הגדרות יש לעיתים קרובות שיחי ורדים. מצד אחד אנחנו חוששים – אנחנו עושים בדיוק את מה שאסור- נכנסים לטאונשיפ לבד, אך מצד שני הכל נראה שלו, ידידותי. אנחנו מגיעים לבית הקברות. גדר אבן. שער נעול. מציצים פנימה.
בית הקברות קטן אך מטופח:דשא,פרחים, מצבות על שיש.
בחצר הגובלת לבית הקברות גברת תולה כביסה. אני מתענינת בבית הקברות. שני אנשים מטפלים בו היא מספרת. האנשים שעזבו משלמים להם. לאן הם עזבו ? לנייזנה, לאודסהורן. היא עונה. ומוסיפה There is no love in this place . אין עבודה, אין פרנסה, אין עתיד. היא גרה כאן שמונה שנים אבל מתכוונת לעזוב. אני מודע לה על המידע, ונפרדת לשלום.
רגע אחד לפני שעוזבים את העיר אנחנו רואים את בית הקברות של הטאונשיפ. כאן לא משלמים לאף אחד שיטפח : ערמת אבנים´וצלבים.
אנחנו ממשיכים בדרכנו. מקום הלינה שלנו נמצא בסמוך לעירה פלטנברג-באי. מהכביש המהיר אנחנו יורדים ביוניונדייל כדי לעבור במעבר ההרים על שם הנסיך אלברט. דרך עפר של כ70 ק"מ, שמתפתלת בין ההרים. הדרך מרהיבה. הנוף הנשקף הוא כמעט אלפיני, שרשראות הרים, מכוסות צמחיה ירוקה אשוחים ואורנים. וככה זה נראה כפי שיותם צילם את זה
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=mIY7j8tA1Wg]
ככל שאנחנו מתקדמים הנוף נהיה ירוק יותר. עוד מעבר הרים אחד ואנחנו נוסעים בתוך יער.זוהי אפריקה? אנחנו מרגישים כאילו אנחנו נמצאים באירופה: ירוק, קריר, שמים מעוננים. השעה היא שעת צהרים והילדים רעבים. עוצרים לפיקניק ביער – יער עבות של עצים גבוהים ושרכים. שלט קטן מצביע על מסלול קצר ביער – מחליטים לחלץ קצת עצמות- הקטנים מסתתרים בין השרכים, ובגזעים החלולים מחפשים שדונים.
הערפל שיורד מזרז אותנו לאוטו , ולהמשיך בנסיעה. כעבור עוד שעה אנחנו מגיעים למקום הלינה שלנו – כפר נופש מטופח להפליא בקצה של יער. היה יום כל כך מענין ולא צפוי.