הבוקר אנחנו מגלים ששערי גן עדן נעולים בפנינו.לא רחוק ממלונינו ישנו מסלול קצר לתוך יער עשיר בצמחיה, שמפאת יופיו מכונה "גן עדן" Garden of Eden .התוכנית היתה לבקר בו בדרך לנייזנה. אבל מתברר לנו שכביש הגישה אליו בשיפוצים, ולא ניתן לבקר בו. גם בעמדת השכרת האופניים אנחנו לא מוצאים אף אחד – כרגע זה מחוץ לעונה, מיד לאחר חופשה.
שלט קטן ממול מראה על מסלול הליכה לנקודת תצפית על מפל. אורך המסלול הכולל נראה לנו גדול עלינו בשעה זו של היום (4.4 ק"מ )אבל אנחנו מחליטים להגיע לפחות לתצפית שאמורה להיות לא רחוקה. אנחנו נמצאים מעל עמק קרנסהוק:יש בו מפל גבוה, וצר והוא זורם לים. הילדים מלאי מרץ רצים קדימה במסלול, אני שומרת על סמדר, שלא תיפול מהמצוק, ואריק משתרך מאחור, מצלם פרחים.
המראה על חוף הים מהתצפית, גם כאן כמו בציציקמה הצוקים מכוסי צמחיה ירוקה גולשים עד למים, הסלעים החומים מזדקרים בזויות בלתי אפשריות מהמים הכחולים, ועליהם מתנפצים הגלים. החוף מכוסה אבנים עגולות ולבנות. בניגוד לציציקמה – אנחנו כאן לגמרי לבד.
מחליטים לרדת לחוף היפה, לשבת שם קצת, ולחזור. הירידה מתגלה כתלולה מאוד, ולא פשוטה, אבל אנחנו לא מותרים, החוף נראה יפה כל כך, ובדיוק השמים מתבהרים.
לאחר כחצי שעה של ירידה זהירה אנחנו מגיעים לחוף: נחים קצת, שותים, הילדים מטפסים על הסלעים, זורקים אבנים למים..שלוה. מלבדנו על החוף משפחה נוספת. הם הגיעו מצידו האחר של העמק. אנחנו מחליטים לחזור בדרך שהם הגיעו. לוקח קצת זמן למצוא את המשך המסלול, אנחנו בעצם הולכים בכיוון ההפוך למסלול ולא רואים את הסימונים, רק במבט לאחור. רגע לפני שאני מתיאשת, נגה מאתרת את השביל העולה במעלה ההר. אנחנו מתחילים לצעוד ומיד נבלעים ביער. השיפוע בתחילה מאוד נוח, ואנחנו צועדים מהר. הולכים קצת לצידי פלג מים, חוצים אותו שוב ושוב. לפתע הדרך הופכת להיות תלולה יותר, ואינספור "מדרגות" מבולי עץ מובילות אותנו למעלה. אנחנו מזדרזים לעלות, כדי לא לאחר להמשך הפעילות שלנו,ומגיעים קצרי נשימה לאוטו, כלומר מלבד יותם, שלא פסק לאורך כל העליה לדבר …
לפרטים על מסלולי הליכה ביער האקרויל
http://www.sanparks.org/parks/garden_route/tourism/activities/harkerville.php
הילדים כמובן מורעבים, והסנדביצ'ים שהכנו מראש נטרפים תוך כדי נסיעה עוד לפני שמגיעים לכביש הראשי, אחריהם גם כל שקיות החטיפים. מגיעים "על הקשקש" לנקודת הפגישה שלנו לסיור בטאונשיפ.
בתקופת האפרטהייד, כאשר השחורים והצבעוניים לא הורשו בערים והעיירות של הלבנים, הוקמו שכונות מיוחדות בפאתי הערים הלבנות – אלה הן הטאונשיפ.
היום בקרנו בטאונשיפ של העיר נייזנה. הטאונשיפ מונה כ20 אלף תושבים ומשתרע מעל הגבעות של הטאונשיפ. המדריכה שלנו אלה, בת שבט החוסה ( יש קליק בתחילת המילה חוסה) חיה בטאונשיפ. לפני כשלוש שנים היא הקימה שותפות עם פני, מניזנה.ביחד הן מביאות תיירים לסיורים בעיר, וגם מנהלות מרכז הזנה, בו הן מאכילות כ50 ילדים. אנחנו נוסעים ברחובותי הטאונשיפ : השעה שלוש אחר הצהרים, והילדים חוזרים מבית הספר , כולם מסודרים ולבושים בתלבושת אחידה. תוך כדי נסיעה ברחובות היא מספרת לנו קצת על חיי האנשים. בשטח הטאונשיפ, ישנם שני בתי ספר יסודיםותיכון אחד. החינוך הוא בחינם עד סוף התיכון. לימודים גבוהים הם בתשלום, אך המדינה מציעה מלגות לבני הטאונשיפ שרוצים ללמוד מקצועות מבוקשים.אנחנו עוצרים בספריה, שמכילה ספרים בשלוש שפות :אנגלית,חוסה,ואפריקאנס. הספריה מאובזרת היטב, וממומנת על ידי המדינה. ישנו גם מרכז מחשבים קטן, בו כל אחד יכול לקבל 30 דקות אינטרנט חינם. יותם מוחה שהתנאים בנוגע למחשב יותר טובים מאשר בבית..
סמדר מוצאת מיד את הפינה שלה..
בטאונשיפ ישנו פרויקט איכלוס מחדש של התושבים. המדינה נותנת לזכאים בית אבן קטן. רשימת ההמתנה ארוכה. בנתיים חיים במה שיש: מכולות, פחונים, חושה עם גג מיריעות פלסטיק, לא תמיד מחוברים לחשמל ולמים. הבתים נבנים על ידי אנשים החיים בטאונשיפ, כדי ליצר תעסוקה. בטאונשיפ הזה התעסוקה יחסית גבוהה. מרבית האנשים עובדים בשירותי התיירות בעיר ניזנה. חלק גדול מהם מגיעים לעבודה ברגל.
ישנן גם יוזמות מקומיות של התושבים :חנויות בהן ניתן לקנות ממתקים, ירקות ומוצרי מזון בסיסיים. מספרות, מוסך ועוד. הרחובות שוקקי חיים : ילדים משחקים ברחוב, אמהות ותינוקות, סבתות. נראה כל כך שונה מהשכונה האפלולית והנטושה שדמיינתי לי. יש כמובן מוקדי פשע ובעיות בטאנשיפ ועל כך יעידו סורגי הברזל במכולת שאליה אנחנו נכנסים, או על דלתות ביתה של אלה.
אלה עצמה היא אישה מיוחדת במינה. היא מלאת אנרגיות חיוביות, חדורת אמונה, בעלת חוש הומור ונקודת מבט אופטימית על העולם. זה מרשים במיוחד לאחר ששומעים את סיפור חיה הלא פשוט, ואיך היא הצליחה לצאת ממעגל העוני. היא גרה בבית עם אמא הזקנה ועוד שבעה ילדים להם היא משמשת כאם אומנת. היא מספרת לנו על חיה, מדגימה לנו שוב את השפה הבלתי אפשרית חוסה מרובת הקליקים והצלילים הגרוניים. ובהמשך ביחד עם בני ביתה, והילדים האחרים המתרוצצים בחצר ביתה, מבצעת בליווי תיפוף כמה שירים.
הילדים שלנו מודעים מאוד לפער בין חיי הילדים שהם פוגשים לבין חיהם, ויוצאים מהביקור הזה עם הרבה שאלות ורגשות. ואני חושבת שכל עוד יש בדרום אפריקה נשים כמו אלה, לאפריקה ולעולם יש תקוה לעתיד טוב יותר.
נ.ב. יובל יש לך ד"ש מפני ואלה. תודה על ההמלצה!
הי ינינה – שמחתי לעזור… עוקב בהנאה רבה אחרי הטיול שלכם. תמשיכו להנות!
יובל