המשימה להיום מציאת אריות.
יוצאים לדרך מיד עם פתיחת השערים, בשש בבוקר. היעד, דרומה, לאזור מחנה סטארה, כשמונים קילומטר ממיקומנו וכשלוש שעות נסיעה. באזור סטארה נצפו לא מעט אריות ואנחנו מקווים שמזלנו ישפר ונזכה גם אנחנו לצפות בחתולים הגדולים.
אור ראשון נראה במזרח ובעלי החיים מתארגנים לקראת היום החדש : בעלי חיים רבים חוצים את הכביש בדרכם למחבואם. הצבוע ממהר להסתתר, עדת חזירי יבלות נעלמת בשיחים, ואפילו שני היפופוטמים צועדים בקלילות מדהימה ונעלמים אל כיוון הנהר. ההיפו רובץ רוב היום בקרבת הנהר, אך בלילה יוצא לאכול. בחורף הוא יכול להתרחק אפילו עשרה ק"מ מהנהר בחיפוש המזון.
אך היעד שלנו הוא דרומה. איזור מחנה סאטארה מרוחק מהמחנה שלנו כ70 ק"מ. המחנה שלנו נמצא באחזור ירוק :מסביב גדלים עצים המכונים כאן מופאני, שהם סוג של כליל החורש. בעונה הנכונה הפריחה בודאי מרהיבה, אבל עכשיו הם מקשים לראות חיות. באיזור סאטארה הנוף שונה לחלוטין, מרחבי עשב מנוקדים בעצים. שם גם מסתובבים עדרים גדולים – מה שמושך אליהם את האריות.
בצידי הכביש הראשי אנחנו רואים התקהלות, מכוניות רבות עומדות ואינן זזות. ככל הנראה יש שם משהו. אנחנו עוצרים ומתענינים : יש אריות, שלושה! לביאה ואריה יושבים בצידי הדרך תופסים צל.
ובמרחק מה מהם לביאה נוספת.
ההסואה של האריות בעשב הגבוה מדהימה. לביאה אחת נשכבת ופשוט נעלמת מהעין. אין מצב לגלות אותה בנסיעה.
אנחנו עוצרים ומתבוננים באריות :הם נחים, קצת מותחים רגליים, מתלקקים. הלביאה הבודדת נעה בצורה קצת מוזרה, תנועותיה מאוד איטיות, היא מנסה שלא לדרוך על רגל אחת כשהיא מתקדמת. מבט במשקפת מבהיר את הענין – פצע גדול ומדמם על ירכה. נראה שבמרדף האחרון ידה של "ארוחת הערב" היתה על העליונה.
אנחנו מתבוננים בהם זמן מה, וממשיכים.
באיזור הפקניק אנחנו פוגשים זוג מקומי שמרבה לבקר כאן. בבוקר הם ראו שתי צ'יטות ומצינים את מקומם, בכיוון ההוא הם מספרים נצפו אבעה אריות נוספים. אנחנו נוסעים לשם ו.. שוב התקהלות על הכביש. הפעם הגענו מאוחר מדי .בעלי המזל מספרים מה שראו :עדר באפפלו שעבר כאן "נתקל" באריות, העדר ברח לכיוון הנחל, והבריח את האריות. מאחורי הגבעה כנראה בעל זאת היה איזה קרב, לפי הקולות. שני נשרים ממתינים על העץ כנראה לשאריות. אז על מה כולם צופים? אנחנו מתענינים :שם רחוק מאחורי העצים שוכבת לביאה. היא פצועה די קשה, חתף גדול בצוארה. מדי פעם רואים זנב, או אוזניים עולים. הם מחכים לראות אולי ישובו שאר האריות… אנחנו מצליחים לאתר בקושי רב את הלביאה…
ככה זה. גם אם אתה מלך החיות, עדין אתה צריך לעבוד קשה בשביל לאכול את הארוחה: לפעמים תצליח, לפעמים היא תברח, ולפעמים היא תביא עליך את מותך.. מאוחר יותר מסביר לי ריינג'ר שהם אינם מטפלים באריות הפצועים (אן בכל חיה אחרת שאינה בסכנת הכחדה) הם נותנים לטבע לעשות את שלו. לא בטוח שהלביאה תשרוד. היא יכולה להיות מותקפת על ידי להקת צבועים. צופים בה קצת וממשיכים…
את הצ'יטות אנחנו כבר לא רואים. זה לא מפתיע זו חיה שנעה די מהר, ולא נשארת במקום אחד. לעומת זאת אנחנו פוגשים עדת בבונים, ששניים מהם תופסים גובה על עץ וצופים למרחקים. אולי גם הם מחפשים אריות?
בפניה האחרונה לכיוון מחנה סאטארה, אריק "צד" במראה האחורית התקהלות נוספת. נוסעים לראות מה קורה. בשלב הזה כבר ברור לנו שהדרך הבטוחה למצוא אריה היא לחפש התקהלות. כאן מכוניות רבות במיוחד. על גדת הנהר. מכוונים אותנו לאיזה שיח על הגדה הרחוקה של הנהר, שם מסתתרת לביאה .היא אורבת. עדר קטן של אימפלות בגדה הקרובה אלינו עצבני במיוחד. יורדים שותים קצת ובורחים, שוב יורדים, מהססים , שותים ובורחים. הרוח הנושבת מהגדה הרחוקה מביאה עימה ככל הנראה את ריחה של הלביאה.
האגם הזה כל כך פסטורלי, בקצה המרוחק רובצים היפופוטמים. קרוב אלינו מופיע בושבק. עדר גנואים יורד לשתות. אף אחד מהם אינו מרגיש בטורף האורב.לפתע אנחנו רואים עדר נוסף של אימפלות. גם הלביאה חשה בו והיא סופסוף יוצאת מהמחבוא, מתקרבת, הולכת בגמישות, ונעלמת מאחורי השיחים. העדר ממשיך לרעות בנחת, אינו מרגיש בסכנה. מסבירים לנו, שיש לשון של מים המפרידה בינם לבין הלביאה. היא לא תוכל לצוד אותם.
יש כאן אנשים שנמצאים כבר כמה שעות טובות, ובעיקר ממתינים… בצידו השני של הכביש, רחוק בין העיצים עוד כמה אריות ישנים. אנחנו רואים בעיקר ישבנים וזנבות…
השעה נעשית מאוחרת. מתחילים לזוז חזרה.. לפנינו נסיעה ארוכה, ואלו השעות החמות ביותר של היום. כל מיש יכול מסתתר . באיזור שבו ראינו את האריות מהבוקר עדין התקהלות. האריות שלנו נכנסו עמוק יותר לעשב, וכעת רואים רק זנבות מתרוממים. כולם מחכים אולי יועילו ירום הודם להתרומם… אנחנו מחליטים להמשיך…
לאחר כמה דקות נסיעה בבור מים אחד בצד הדרך מחזה יפהפה – כמה פילים ועדר זברות שותים. אנחנו עומדים להתבונן בהם..
מכונית חולפת מספרים לנו שבמורד הדרך שני אריות זכרים רובצים. אנחנו מתחילים לנוע לכיון ולפתע אריה אחד, מגיח וחוצה את הכביש, ואחריו שני, ועוד אחד ועוד אחד… הם כולם חוצים את הכביש ומתחילים לרוץ לכיוונינו ולכיוון בור המים, והזברות בתוכו. אנחנו חוזרים על עקבותינו, חושבים שאולי הם יצאו לצוד…הזברות נעלמות כהרף עין, האריות ממשיכים לרוץ ונשמעות שאגות רמות.. הפילים נותרים אדישים.. אנחנו ממשיכים לנוע איתם ושומעים את השאגות הרמות. אחר כך מסבירים לנו שזה ככל הנראה קרב על טריטוריה: אריה חצה את קו הטריטוריה שלהם והם רצו לגרשו.
האריה המגורש חוצה את הכביש, נעמד לפנינו לפוזה .. ונעלם בעשב…
חשבתם שמה שראינו הוא מרגש מדהים מלהיב? חכו שתקראו את הפוסט הבא.
תודה על השיתוף. לא אסע לשם. מדויק יותר – אם אסע, לא אשוב. בקלות אני מדמיינת עצמי יורדת מהרכב ומצטרפת לחתולים הגדולים, כאילו אני חוזרת הביתה לאחר העידרות ארוכה, ארוכה מדי.
אגי, אני כל כך מבינה לליבך. יש משהו במרחבים האלה הפתוחים,
בבעלי החיים המסתובבים חופשי,בשקט המדהים שגורם לנו להרגיש כאילו חזרנו הביתה. לא במקרה חזרנו שוב…