נמאס לכם מחיות ?
הילדים הודיעו שלהם נמאס, אז הבוקר נוסעים לראות קצת נופים.
אנחנו יוצאים למסלול קצר של כשלושה ק"מ בפארק המוביל אותנו במעלה ההר , ממנו יש תצפית על העמק היפה, על הבית שבו ישנו.
המסלול לוקח אותנו אל הסלעים האדמדמים המעוגלים.
ואנחנו רואים את העיט השחור, מעופף מעלינו. השעה יחסית מוקדמת אבל כבר מורגש החום. המסלול המעגלי מוביל בחזרה למחנה, ועובר ליד הברכה, שממש ממש מתחשק להכנס לתוכה, אבל אנחנו צריכים להמשיך בדרכנו..
נסיעה של כשעתיים דרך מרחבים אינסופיים – ערבות עשב המנוקדים בשיחים ירוקים נמוכים- מובילה אותנו אל העירה חראף-רינט, שמרכזה בנוי בהשראה הולנדית. זה די מפתיע לראות בתים שמזכירים את אירופה , אבל עירה זו נוסדה על ידי מתישבים מהולנד. את העירה מקיף הפארק קמדבו Camdeboo . בפארק ישנם מבחר מסלולי הליכה, ומעט בעלי חיים. אבל גולת הכותרת של מראות הפארק הוא האתר המכונה Valley of Desolation – פסגת הר עם תצורות סלע מענינות המשקיפים אל השממה.
הפארק הזה מפתיע אותנו ביופיו. צמחיצ הפארק ירוקה ועשירה, וזו בהחלט הפתעה לאחר כל השממה שנסענו בה. כשאנחנו יוצאים מהאוטו מקבל את פנינו אויר קריר ונעים, שונה כל כך מהחום שהשארנו מאחורינו. צורות סלע הן מאבני דלוריט – אבן העשירה בברזל- והן נוצרו מהתפרצויות געשיות מהתקופה שבה יבשת גונדונה, החלה להתפרק. ההתפרקות היתה מלווה בהתפרצויות געשיות, ולבה חדרה ממעמקי האדמה לסדקים שנוצרו באבן החול באיזור . נהרות הביאו לבלאי אבן החול, וחשפו את אבן הדלוריט הקשה יותר. המראה מרהיב, לאריק הוא מזכיר את נבחו נשיונל מוניומט. אנחנו עושים מסלול הליכה קצר אך יפה בפסגה. אריק חרד לילדים, שלא יפלו מהפסגה, ואני לא עוזבת את ידה של הקטנה כל הטיול.
בסמוך למסלול ישנה נקודת תצפית נוספת, הנקודה הגבוהה ביותר באיזור. אנחנו מטפסים אליה ומשקיפים על כל האיזור. אבל המראה המאלף ביותר הוא מראה העיר חראף ריינט הפרוש בפנינו כמפה טופוגרפית. בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד התפתחו שכונות של שחורים וצבעוניים ליד הערים ה"לבנות".השחורים והצבעוניים לא הורשו לגור בערים הלבנות. שכונות אלה כונו בשם טאונשיפ. לאחר סיום האפרטהייד השחורים והלבנים לפי החוק יכולים לגור היכן שירצו, אבל בפועל רובם נשארו לגור בטאונשיפ.ה"מפה הטופוגרפית" של חראף ריינט שלפנינו כוללת גם את הטאונשיפ. גם מלמעלה, ממעוף הציפור, אפילו ילד בן 9 מסוגל להבחין היכן גרים השחורים, והיכן הלבנים…
אנחנו מנסים את מזלנו שנית במציאת הבאפלו. גם חיה זו נמצאת ברשימת "חמשת הגדולים", ומתברר שהיא החיה המסוכנת ביותר. אני מופתעת לשמוע ש"פרה " גדולה היא חיה כל כך מסוכנת, אבל לדברי המדריך שסיפר לנו על כך, הבאפלו מסתער עליך במהירות ללא כל אזהרה, ובכך טמונה הסכנה.
השטח של בעלי החים בפארק הוא קטן, אבל אנחנו מצליחים לראות סוריקטות,
חמסבוק,צב גדול המכונה "צב נמר", וזוג קופים היושבים על ענף ופולים כינים זה מזה.
ממש לקראת הסוף, עמוק בתוך שיחי הבוש אנחנו מצליחים לראות אותו – את הבאפלו. יותם כמעט בוכה מהתרגשות. כשאנחנו יוצאים מהפארק, אנחנו רואים את תמרור האזהרה הבא.
באיזור ישנו סכר גדול , שאף הוא בתחומי הפארק. בכלל בסיורינו בדרום אפריקה אנחנו רואים הרבה סכרים בכל האיזורים שהיינו. נראה שבדרום אפריקה חסרים מים, ויש מי שעושה משהו בנושא…
אנחנו מסיימים את היום במקום הלינה שלנו – בית חווה בתוך איזור השימור של הפארק. במקום מתארחים ציידים בעונת הציד, וחדר האוכל מעוטר בראשי בעלי חיים .