לפני מספר שנים הוצגה תערוכה מרתקת במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב בשם בר כוכבא: זיכרון היסטורי ומיתוס הגבורה. התערוכה עוסקה ביחסים ובקשרים בין מיתוסים לבין עובדות והיסטוריה, והדגימה זאת בעזרת בר כוכבא. דמותו של בר כוכבא הייתה נתונה במחלוקת במסורת היהודית לאורך מרבית שנות הגלות. התלמוד מכנה אותו בכינוי הגנאי בר כוזיבא כביקורת על מנהיגותו, ועל כך שעורר תקוות משיחיות לגאולה. הציונות ראתה בו גיבור נערץ בזכות העזתו ויצרה מיתוס בר כוכבא.
היה או לא היה בר כוכבא? מדוע הציונות נדרשה למיתוס גבורה ? ולמה בכלל אנחנו מבעירים מדורות ? אוסף מוצגים מעניין במיוחד הכולל מימצאים ארכיאולוגיים לצד צילומים, ספרים, דיגלונים, פסלים וקטעי סרטים מציגים את הגישה הציונית לבר כוכבא באירופה ובמדינת ישראל הצעירה. אוסף זה מדגים לפני המבקר את התהליך לבנית מיתוס בר כוכבא, עוקב אחרי האנשים שהובילו את התהליך, ומראה באילו אמצעים נקטו כדי להטמיע אותו בקרב הקהל. למעשה לנגד עינינו המיתוס מפורק ליחידותיו הקטנות ביותר. גדולתה של התערוכה היא בעצם שאלת השאלות ובשיח שהן מעוררות בעיקבותיהן.
מיתוס בר כוכבא – עובדות היסטוריות תחילה
מרד בר כוכבא הוא מרד של יהודי ארץ ישראל נגד שלטון האימפריה הרומית בימי הקיסר אדריאנוס, בין השנים 132-136 לספירה. בתחילה נחל המרד הצלחה, אך לאחר מכן דוכא ביד קשה. מאות אלפי יהודים מתו והיישוב היהודי בארץ ישראל כמעט הוכחד. שלוש השנים שבהן שלט בר כוכבא ביהודה היו תקופת העצמאות האחרונה של עם ישראל בארצו עד הקמתה של מדינת ישראל. אלו הן העובדות שמרבית החוקרים מסכימים עליהם.
העובדות מתבססות על מקורות כתובים ועל חפירות ארכאולוגיות. המקורות הכתובים הם מצומצמים מאוד וברובם מגמתיים. בר כוכבא מוזכר בספרות התלמודית בפסקאות קצרות, הזוקפות לחובתו את הגלות ואת חורבן הישוב בישראל. מטרתם של המקורות הנוצריים לתקף את ישו כנביא ומשיח. ישו ניבא שירושלים תחרב, ואכן הנבואה התגשמה למרות נסיון המרד . קסיוס דיו שכתב את "היסטוריה רומאנה" מקדיש עמוד אחד לסיפור מלחמתו של אדריאנוס כנגד מרד היהודים.
החפירות הארכאולוגיות שנעשו במאה הקודמת במדבר יהודה מספקות ממצאים התומכים במסופר במקורות. במערות אמציה ובמערות בנחל דרגות ("ואדי מורבעת") נמצאו תעודות המזכירות את שמעון בן כוסבא כנשיא ישראל. כמו כן נמצאו תעודות ששלח הוא לקציניו. חפירות ארכאולוגיות בהרודיון ובבית"ר, שהוזכרו במקורות כמפקדות של בר כוכבא, מספרים את סיפורו של מרד מתוכנן היטב. בגן הנוי של הורדוס בהרודיון הם בנו מתקנים להתכת ברזל וליצירת כלי נשק.המורדים הכשרו מנהרות גישה ומילוט מההר. בכניסה לבית"ר נמצאה כתובת ועליה חקוקים שמות הלגיונות שעסקו בדיכוי המרד.
במרכזה הפיזי של התערוכה נמצאים הממצאים הארכאולוגיים של חפירות יגאל ידין במערות במדבר יהודה. על מסך מוקרנים המגילות שנמצאו. התצוגה כוללת מטבעות, כדי חרס, קערות ברונזה, חפצים אישיים כגון מסרקים, תכשיטים, אריג, סנדל, סל מקש. חפצים יומיומיים אלה מספרים דווקא את סיפורם של הנשים והילדים ואת הנסיונות לקיים חיים רגילים במצב המלחמה. שני פריטים נוגעים ללב במיוחד הם מפתחות. האנשים נעלו את ביתם ולקחו את מפתחותיהם איתם, הם קיוו שהמצב הוא זמני ויוכלו לשוב לבתיהם.
מיתוס בר כוכבא – קוים לדמותו
התערוכה עוסקת במיתוס בר כוכבא. מיתוס הוא סיפור המתאר אירועים שיש להם חשיבות יוצאת דופן או משמעות עמוקה עבור קהילה מסוימת. אנחנו וילדינו שגדלים בישראל מכירים את שירו של לוין קיפניס, המסכם את המיתוס :
איש היה בישראל, בר כוכבא שמו.
איש צעיר גבה קומה, עיני זוהר לו.
הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור,
כל העם אהב אותו, הוא היה גיבור!
גיבור!
הממצאים הארכאולוגיים מדברים על אדם בשם בר כוסבה או בר כוזבא. המכתבים ומקורות התלמוד מציינים דמות של אדם קשוח ואכזר. הוא דרש מהמצטרפים לשורותיו לקטוע זרת על מנת להוכיח את רצינותם ועמידותם.
יום אחד קרה מקרה – המקרה עצוב –
בר כוכבא נפל בשבי והושם בכלוב.
מה נורא כלוב זה, בו שאג אריה!
אך ראה את בר כוכבא – התנפל האריה.
אריה!
אמנם קרבות שבויים כנגד אריות היו נפוצים ברומא, אבל אין עדויות לאמיתות התקרית הזאת. מקורו של קטע זה ככל הנראה בסיפור עליליתי על דמותו שלבר כוכבא שנכתב באמצע המאה ה19.
אך דעו נא, בר כוכבא מה גיבור ועז!
אץ קפץ על האריה וקל כנשר טס.
על הר וגיא הוא שט, ודגל דרור ביד,
כל העם מחא לו כף: בר כוכבא, הידד!
הידד!
הידד ? סופו של מרד בר כוכבא היה בחיסול הישוב היהודי בארץ ישראל: כ 500 אלף מתושבי הארץ מתו ברעב, במחלות ובחרב והשאר הוגלו על ידי רומא.
אז למה בר כוכבא ולשם מה ?
המאה ה19 הם ימי התעוררות לאומית בקרב עמי אירופה שמביאה עמה גם התעוררות לאומית יהודית. הציונות בוחרת להתנער מתדמית היהודי הגלותי, העלוב, הנרפה, הלומד תורה בחדרי חדרים וחסר כל זיקה לטבע. הציונות מגדירה את "היהודי החדש " חזק, ספורטיבי, שרירי, פעיל, המבקש להגדיר את זהותו, ולעמוד על זכויותיו. בר כוכבא שניהל מרד, עמד על זכותו לאוטונומיה, נלחם בצורר הרומאי היה הדמות שנבחרה. אומנם המרד כשל, אבל הציונות בחרה להתייחס לכוונות. ולא לתוצאה. בר כוכבא הוא המיתוס שאימצה לעצמה התנועה הציונית במטרה לקדם את רעיונות.
איך בונים מיתוס ?
הציונות בחרה לקדם את יישום רעיון היהודי החדש בעידוד פעילות גופנית ובתמיכה בהקמת מועדוני ספורט ואגודות. כמו כן קמו תנועות נוער שעסקו בחינוך ובהכשרה של עבודה פיזית. בר כוכבא היה ה-סמל של פעילות זו . אגודות וכינוסים השתמשו בשמו. התערוכה מציגה צילומים של אגודות ספורט, וספורטאים יהודים במזרח אירופה של תחילת המאה ה20. במבט היסטורי לאחור ממש מכמיר את הלב לראות תמונות אלה. השואה מחקה כל זכר לפעילות ספורט ענפה ומשגשגת זו באירופה.
האומנות והתרבות מגויסת. פסל גדול ועירום עומד בחלל התערוכה. במבט ראשון זהו פסל בסגנון יווני או רומאי. אבל במבט מדוקדק יותר מתגלה כי הגבר נימול. זהו בר כוכבא כפי שראה אותו הפסל. האומנות החזותית החלה להציג יהודים שריריים. תאטראות בליטא ובוורשה הציגו גרסאות שונות למחזה המספר את סיפורו של בר כוכבא. דמותו היתה גם נושא לאופרות.
על מנת שרעיונות יופנמו ויעברו גם לדורות הבאים יש כמובן להשקיע בחינוך הילדים. בתערוכה מוצגים מספר רב של ספרי ילדים העוסקים בל"ג בעומר ובבר כוכבא, את חלקם אני מזהה מילדותי שלי. דמותו של בר כוכבא הופיע גם על קלפי משחק, בדומה לקלפי הדמויות וגיבורי העל של ימינו.
מדינת ישראל בימיה הראשונים סמכה את ידיה על הארכאולוגיה והשתמשה בממצאים כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית. בעיקרה הקשר הרציף של היהודים לארץ ישראל, והזכות ההיסטורית להתיישב בה. או כדברי בן גוריון "כל כיבושיה [של הארכיאולוגיה] מעכשוים את עברנו וממשים את רציפותנו". השימוש בארכאולוגיה או בכתבים מוקדמים היא אופיינית לחברות אשר רוצות לבנות את הנרטיב ההיסטורי. תגליותיו של יגאל ידין בחפירות ובמיוחד מציאת צרור איגרות מקושרות לבר כוכבא שמשו היטב את הממסד. בתערוכה מוקרן סרט המתאר את טקס הקבורה הצבאית לה זכו העצמות שנתגלו במערות. חייליו של בר כוכבא גויסו לצבא ישראל? המטרה של הממסד הישראלי היתה לבנות גשר תודעתי מעל 2000 שנות גלות.
הריטואל של מיתוס בר כוכבא
אם רוצים להשריש מיתוס נדרש ריטואל או טקס, שבמהלכו היחיד והחברה מבטאים את החשיבות שהם מייחסים לנושאים המועלים בו. הריטואל הנבחר הוא ל"ג בעומר והדלקת המדורות. כל ילד יודע שאנחנו מדליקים מדורות לזכר לוחמיו של בר כוכבא שהודיעו במדורות על ניצחונותיהם על הרומאים.
בילדותי ל"ג בעומר היה יום מיוחד במינו. חבורת הילדים בשכונה בה גדלתי היתה מתאספת מיד בתום חופשת בפסח ומתחילה לעסוק באיסוף חומר למדורה. כל קרש, כפיס עץ וזרד נאגר ונאסף ונשמר בשבע עיניים, שחלילה ילדי השכונה הסמוכה יגנבו לנו את הקשרים. ערב ל"ג בעומר היה מופלא ולו רק בזכות היוצאת דופן להשאר ערה עד מאוחר. וכך היינו מתכנסים כל הילדים עם חומר הבערה, ביצה קשה, בקבוק מים ותפוחי אדמה ובעזרת הורה תורן היינו מדליקים את המדורה. מתכנסים היינו סביבה, גאים בה ומוקסמים מהלהבות המרצדות מול ענינו. כשנחלשה האש והפכה לגחלים היינו זורקים את תפוחי האדמה שלנו לגחלים וממתינים. והציפיה הזאת של אותם 5 עד 10 דקות נראתה בעינינו כ2000 שנות גלות. וכשהוצאנו את תפוחי האדמה המפוחמים (למי היה אז ניר כסף ? ) תמיד היו כמה תפוחי אדמה שהיו אובדים. וכך נחלצנו כולנו לחלוק בינינו את תפוחי האדמה, החרוכים, הרותחים והמפוחמים. למרות הכוויה בלשון טעמם היה כטעם גן עדן.
נראה של"ג בעומר שינה את פניו. במקום לילה קסום אחד, החג נחגג כשבוע ימים די שלכל כיתה, לכל גן ולכל מסגרת חברתית תהיה המדורה שלה. נראה כי איש אינו אוסף עוד קרשים כי תמיד יהיה איזה אב שיגיע עם משאית עמוסה קרשים מהעסק. תפוחי האדמה המפויחים נזנחו לטובת רשימת אוכל שמסתובבת בווטסאפים הקבוצתיים שבועות וכמות המזון הנצרכת באמת היתה יכולה להאכיל את חייליו של בר כוכבא במצור. הקסם פג. הריטואל , כמו המיתוס נשחקים לנגד עינינו.
תערוכה זו מרתקת בעיני הן משום תכנה והן באופן הצגת הנושא. הציונות למעשה השתמשה במיתוג מחדש של דמות היסטורית, והיא עשתה זאת בכל אמצעי המדיה שעמדו לראשותה. מעניין לראות כיצד הממצאים הארכאולוגיים מאבדים מהממד האובייקטיבי שלהם כשהם מגויסים לטובת הפוליטיקה הלאומית והמדינית. גדולתה של התערוכה היא בעצם שאלת השאלות, והעמדת המיתוס לניתוח. למעשה המיתוס הזה מפורק מול עיניו של הצופה, ומשאיר אותו קצת בתחושה של אכזבה, עצב ואולי אפילו אבל על מה שהיה ואיננו עוד. אחרי 68 שנים של עצמאות בה מדינת ישראל הוכיחה מעל לכל ספק את יכולותיה כוחה ועצמתה, נראה שניתן לתת לבר כוסבה לנוח בשלום בין דפי היסטוריה.
אין להפנות אצבע מאשימה דווקא כלפיי הציונות. התהליכים האלה של סיפור ההיסטוריה מחדש, תוך התאמתו לאג'נדה הפוליטית, ובנית מיתוס שתפקידו ללכד את העם סביבו שמשה לאורך ההיסטוריה עמים ולאומים שונים. מתוך בחינת הלאומים השונים ותהליך התגבשותם לעם, נראה שלמיתוס יש תפקיד חשוב מאוד ביצירת רעיון מופשט שהקבוצה מתלכדת סביבו. בבלוג של עמירם צברי מצאתי סיפור מעניין על אלברטו דה גיסאנו שהיה מיתוס של שתי קבוצות לאומיות מנוגדות.
מהתערוכה יצאתי עם שאלות חדשות: מה אנחנו מציעים במקום? מה הם הרעיונות המופשטים שסביבם יתגבשו ילדינו? האם מיתוסים חדשים נוצרים ממש עכשיו ? אשמח אם תספרו לי בתגובות מה אתם חושבים.
מיתוס בר כוכבא – מידע נוסף
- טיול בעקבות מיתוס בר כוכבא – מערות המסתור באיזור תל גודד
- יוסף טרומפלדור – דוגמה נוספת לבנית מיתוס גבורה
- מי אתה בר כוכבא? הרצאת זום של יהושוע לביא
- היהודים באים – רבי עקיבא ומרד בר כוכבא
ינינה – פוסט מעולה שכתוב נהדר, וחשוב מאוד להנגיש תערוכות כאלה גם למי שלא ביקר בהם. לעצם העניין: כתבת איפושהו על עובדות "שכולם מסכימים עליהם" – אז זה לא מדוייק, לא כולם מסכימים על כל העובדות, למשל פרופ' יוסף קלויזנר ופרופ' שלמה זנד שציטט אותו – יש להם רעיונות אחרים לאיך היו הדברים.
מיתוסים נבנים לדעתי רק אחרי שיש חזון. לדעתי אין היום חזון למדינה משום סוג, ולכן גם אין מיתוסים חדשים ופועל יוצא מזה, בעיניי זו הקצנה דתית. מיתוסים הם בהחלט חשובים לבניית חברה, שהשאלה היא כמובן איזה מיתוסים…
וחשוב ביותר להציג שאלות כאלה לציבור, גם המבוגרים וגם הצעירים – השאלות הרבה יותר חשובות מהתשובות. תודה ינינה על ההשקעה!
רבקה, האבחנה שלך מאוד מעניינת בעניין הווצרות מיתוסים כשיש חזון. בלי חזון אין מיתוסים. אני תוהה האם חוסר החזון הוא תוצאה של החזון שהוגשם, ולכן הוא מובן מאילו. תודה על ההפניה לפרופסורים. יש לי חומר מעניין ומעורר מחשבה לקרוא.
כדי לענות על שאלתך צריך להכנס עמוק עמוק לפוליטיקה….
פוסט מקסים ומהנה על נושא מרתק!
באמצעות התיווך שלך לתערוכה שאותה לא זכיתי לראות, הרחבת לי את הידע וגם העלית שאלות מעניינות. לא ידעתי על אגודות הספורט שפעלו בתפוצות. השאלה שהעלית בסוף מעוררת הרבה מחשבות. חברה ביקרתית שמערערת את היסודות שמתחת למיתוסים עושה מצד אחד כבוד להיסטוריה אבל לא בטוחה שיש לה להציע חלופות הולמות.
תודה רבה זיוה. אני מסכימה עם התובנה שלך, ותוהה איזה חלופות אפשר להציע. מעניין במיוחד לבחון את הנושא כשמתבננים במדינות מזרח אירופה שמנסות לגבש את זהותן הלאומית.
פוסט מרתק ומעניין ביותר. מנהיגי הציונות הרי הושפעו מהתנועה הלאומית באירופה שהיה לה מעין ״פרוטוקול״ מה מגדיר לאום ועם וכך בין שפה, טריטוריה ודת היו גם מורשת וגיבורים לאומיים. הוסיפו ליש קצת מהאין.
תודה מלי. את צודקת היתה השפעה מהאוירה הכללית באירופה באותה תקופה. מעניין עכשיו בימי הקורונה כשהגבולות נסגרים לחשוב שוב על כל נושא הלאומיות.