למוזיאון הרצליה לאומנות עכשווית הגענו בעקבות מודעה קטנה במקומון " סיור בובות בתערוכה " המיועדת לילדים. כבר כמעט שנה אנחנו גרים בהרצליה, אבל למוזיאון הרצליה לאומנות עכשווית לא עלה על דעתי להכנס. אינני מגדירה את עצמי כמבינה באומנות ואינני חובבת אומנות בת זמננו אבל הזדמנות לביקור מודרך בתערוכה קרובה לבית עם הקטנה אין לפספס.
קשה לי עם אומנות עכשווית. בנערותי התאהבתי באימפריסיוניסטים על ציוריהם עם כתמי הצבע והאור המרצדים. עם השנים למדתי להעריך ולהנות מהציירים הקלאסיים, ואני מוצאת חן באומנות הנאיבית , אבל לאומנות המודרנית אני מתקשה להתחבר . אומנותעכשווית נתפשת על ידי במידה רבה אומנות שבאה למרוד במוסכמות, לזעזע, לשחוט פרות קדושות, לבחון גבולות של אסטטיקה וכיעור . יצירות רבות עסוקות בהרס, חורבן, עליבות , אפסות הקיום האנושי. יש כמובן ערך לאומנות עם אמירה, אבל יותר מדי פעמים יצאתי מתערוכות עם תחושה של גועל או שמישהו מנסה לעבוד עלי או לפחות ליצר לעצמו יחסי ציבור. ובכלל איפה האסטטיקה ?
לפעמים כדי לגלות משהו חדש ולהפתח אליו, צריך לחזור לנקודת המבט של ילד . בעודי מלווה את בתי , עוקבת אחריה, וצופה בביקור המודרך דרך עיניה נפתח בפני עולם חדש באומנות . הביקור במוזיאון הרצליה היה במידה רבה תיקון .
"סיור הבובות בתערוכה " לוקח את הילדים בין חדרי המוזיאון והתערוכות ומפגיש את הילדים עם בובות המיצגות את עובדי המוזיאון . אנחנו פוגשים את האומנית, את שומר המוזיאון, את אב הבית, את בעל אוסף האומנות ואת האוצר . כל דמות מזמינה את הילדים לנהל איתה דו שיח, על תפקידה, על המוצג בתערוכה, ועל אומנות בכלל .
אז מה זה אומנות עכשוית? שואלת בובת האומנית, המופעלת על ידי מוטי הובונאי ומיד נענית במגוון של תשובות מהילדים .
אומנות עכשווית היא אומנות של כאן ועכשיו. האומנות משתמשת לא רק בחומרים ובצבעים אלא גם בוידאו, בריח, בצליל . האומנות עוסקת במה שקורה עכשיו בסביבה הקרובה ובעולם .
אין ספק שהמוצגים בתערוכות שוברים ובוחנים מוסכמות, אבל אני שמחה לגלות שהאסטטיקה בהחלט קיימת. האמירה נוקבת ככל שהיא יכולה להאמר גם בצורה אסטטית. האם זו בחירה ספציפית של האוצרת ? או מגמה כללית בעולם האומנות ? אינני יודעת .
לדוגמה סידרת ציורים של כריסטוף קנכט "חתול רמאללה ": רישומים וצבעי מים . הקטנה נשבתה בקסמם .
התערוכה המרכזית המוצגת היא תערוכה של אמנים המשתתפים בתוכנית "שהות אומן " התוכנית מציעה לאומנים מלגת מחיה, ומאפשרת להם לחיות במשך זמן מה במקום אחר, להתחבר או שלא להתחבר למקום בו הם חיים וליצור .
במשך מאות שנים האומנות הקלאסית היתה נחלתם של עשירים בלבד : מלכים, רוזנים , אצילים , הכנסיה היו פטרוניה של האומנות . מטרתה של האומנות היתה לפאר ולהאדיר את שמם , להופכם לבני אלמוות . כסף רב, ואין ספור שעות עבודה הושקעו ביצירות האומנות. החומרים שהשתמשו בהם הציירים היו יקרים :שיש , בדים , צבעים . ההמונים ופשוטי העם יכלו לכל היותר להנות באומנות בעודם מסתופפים בכנסיה . במאה העשרים הפכה האומנות נגישה לכל : החומרים הפכו זולים יותר , ונעשה שימוש גם בחומרים חדשים: פלסטיק, חומרים ממוחזרים, ניר , קרטונים . למעשה כל דבר יכול לשמש ליצירת אומנות . אפילו זבל . גם הגישה השתנתה. להיות מונצח על בד או בשיש הפך לפחות אטרקטיבי , שהרי בקליק אחד בסמארטפון אנחנו מנציחים עשרות רגעים ומראות.
נראה שעכשיו האומנים מנסים לנהל דו שיח אינטרקטיבי עם הצופה . אם היצירה אינה אמורה להשמר לנצח , אז מה רע אם הצופה יגע ?
הילדים מזומנים להכנס אל תוך מרחב העבודה " כדורי החוק " של ניר הראל, ולגלגל את הכדורים . בבת אחת מתמלא האולם חיים : קולות הילדים, הכדור שעליהם מודפסת היצירה נעים במרחב מילד לילד, משנים מיקום , משנים זוית , בכל רגע משהו אחד נחשף לעיני המתבונן . תנועת הכדורים במרחב ממשיכה עוד זמן מה , לאחר שהילדים עוזבים את החלל . אחר כך הם נעצרים ממתינים לצופה הבא .
אם כל דבר יכול להפוך ליצירת אומנות אז למה לא פינג'אן וכמה קליפות תפוזים יבשות ? זה יצירת אומנות ? או שמישהו נכנס ולכלך את המוזיאון ? תוהים הילדים ביחד עם שמריהו בובת השומר .
את עניין הצבע ותפקידו בחיינו ובאומנות בוחנת היצירה "מה שלא תעשה ,שמור על השיניים " של סבסטיאן מחיה , שצוירה בעקבות ה"עיר הלבנה" . איך זה לחיות בעולם ללא צבע ? גם כאן הילדים מוזמנים לטייל בתוך היצירה כדי לחוות יאת התחושות והריחות – ריחו של צבע העומד בבריכת פלסטיק.
שיחה ערה על אוספים מתפתחת בין בובת האספן לילדים בחדר האוספים . מעניין לגלות שגם בימינו ילדים אוספים דברים .הקטנה שלי אוספת כרגע מדבקות, כמו עוד כמה מחבריה . אוספי בובות , דמויות קלפים – עדיין נפוצים בימינו .
אוצרת המוזיאון ד"ר איה לוריא מצטרפת לסיור עם הילדים ומוסיפה מידיעותיה . הילדים מקבלים כסאות מוזיאליים, כדי שיוכלו לשבת בנחת בעת השיחה . היא ומוטי הבובנאי מנהלים עם הילדים שיחה בגובה העיניים , שאינה מתנשאת ואינה מתיילדת , ולכן כל כך מרתקת את הילדים . השיחה מאפשרת לילדים להביא את ידיעותיהם, לשתף התחושותיהם ואת מחשבותיהם . הכניסה למרחב האומנות ולתוך המוצגים מאפשרת מפגש בלתי אמצעי עם האומנות הזאת וחויה מזוית שונה . במשך הביקור נשאלות שאלות ונשארות ללא מענה . יש מקום להרהר על אומנות אחר כך . הקטנה מסכמת את החויה ב"רוצה לבוא לכאן שוב ", ואנחנו מטיילות עוד שעה קלה במוזיאון בעצמינו. היא בוחרת לשבת אל מול מיצג וידאו , בנחת בכסא המוזיאלי שקבלה , ואיש לא דוחק בה להחזיר .
העוסקים בחינוך ובאומנות מסכימים כולם שעל מנת לגדל אנשים שאוהבים אומנות יש להתחיל בילדות, ובאמת כמעט כל מוזיאון נחשב בארץ ובעולם משקיע במידה כזו או אחרת בילדים. במוזיאונים רבים ישנו "אגף ילדים ", חוברות הפעלה , סיור אודיו המיועד לילדים, תערוכות מיוחדות לילדים. אבל תוך כדי סיורים ותערוכות אלהמתעוררת בי תחושה , שבמידה רבה יוצא שכרה של השקעה זו בהפסדה . לדעתי התוצאה של פעילות מוכוונת לילדים היא הדרתם מהמרחב האומנותי המיועד לכלל האוכלוסיה .
אם ניקח לדוגמה את אגף הילדים במוזיאון תל אביב בו אנחנו מרבים לבקר . התערוכות המועלות באגףהילדים, שהוא אינו אלא אולם יחסית קטן , מאוד מושקעות , וניכרת חשיבה רבה . מכיוון שהתערוכה מיועדת לילדים במוצגים רבים ניתן לגעת ולהכנס . יש שימוש נרחב במדיה אלקטרונית , שאמורה לחזק את החויה : תצטלם בתוך תמונה , תצטלם ותהפוך את עצמך לתמונה . מכיוון שיש רצון לחשוף אותם למגוון גדול של סגנונות, מוכנסים לחדר קטן זה מוצגים רבים, אפילו רבים מדי. ברוב הפעמים שביקרתי שם החויה היתה חויה של עומס אפילו לי כמבוגרת . הילדים שלי ושל אחרים התרוצצו כאחוזי אמוק בין המוצגים. רעש וההמולה אפילו לא אפשרו לנו להתרכז . מוצגי המדיה האלקטרונית תופסים בד"כ את מרב תשומת הלב ומאפילים על כל השאר .
במוזיאון ישראל אגף הנוער גדול ומשוקע וכולל בתוכו גם מתחם סדנאות במטרה לאפשר לילדים ליצור אומנות. התערוכות באגף הנוער מושקעות , אבל חיות לצד "תערוכת הדגל" של המוזיאון ובנפרד מהם. כשאנחנו מגיעים לירושליים מרחוק אנחנו תמיד נקרעים בין הרצון לראות את התערוכות למבוגרים, לבין לבלות עם הקטנה באגף שלה . היה בהחלט נחמד שיהיה סיור לילדים באגפי המבוגרים כפי שחוינו בהרצליה .
במוזיאון ארץ ישראל , מוצגת תערוכת "ריקוד המכונה " הכוללת צעצועים מכניים שנוצרו עבור "הקברט המיכני " בבריטניה . התערוכה מוכוונת ילדים ולכבודה הילדים נדרשים לשלם כרטיס של מבוגר הכולל גם פעילות בסדנא לבנית בובה מכנית . (בד"כ הילדים נכנסים למוזיאון בחינם ). ניתן להפעיל את המוצגים , ולראות את המנגנונים המכניים בפעולה . זוהי ללא ספק מלאכת מחשבת המשלבת עיצוב אמנותי עתיר דמיון עם יכולת טכנית מעוררת התפעלות. הביקור בתערוכה מעניין מאוד גם למבוגרים אבל המולת הילדים המתרוצצים בה ממתקן למתקן עסוקים בלחיצה על כפתור , צופים במוצג מספר דקות וממשיכים למוצג הבא , רק מדגישה עד כמה התיווך חשוב . יש כל כך הרבה הומור , אירוניה, היסטוריה במוצגים האלה שהילדים אינם מבינים . ללא התיווך אין הבדל גדול בין מוצגים אלה לבין לחיצה על צעצוע פלסטיק מופעל סוללות מיצור המוני בסין . חבל שבתמורה לכרטיס הכניסה הילדים לא קיבלו סיור "בגובה העיניים " אלא ערכה להרכבה עצמית , ערימת מדבקות , שאריות בדים , ועמידה בתור לקבלת הדרכה חפוזה של איך להרכיב.
במוזיאון הרצליה, כך הרגשתי , הילדים רצויים ומוזמנים ליטול חלק בשיח האומנות העכשוית . הקטנה כבר מחכה לסיור הבא..
תודה ינינה, נתת כאן יותר מידע על מה זה מוזיאון ומה התחושה שלך לגבי ביקור בו ממה שאפשר למצוא במקום אחר. ולעצם העניין, כמה תגובות: א. האמנות הקלאסית תפקידה היה לחנך, בין הייתר לחנך לעניין המעמדות – הנה האצילים, אלה המונצחים בדיוקנאות השונים הם האנשים החשובים/בני אלים וכו'. הם הונחו בכנסיות כי לשם הגיעו פשוטי העם, שם היתה להם יראת כבוד כלפי המוצגים שהיו בחזקת דברי קדושה – ואם אקח מזה דוגמא, הרי היכלי המוזיאונים הם היכלי הקודש הקודש שלנו, וראוי שהמבקרים בהם יתנהגו כלפי המוצגים ביראת כבוד, ולו בגלל שלפניהם יצירה שהושקעו בה זמן כשרון ומאמץ. מסכימה איתך שע"י ביקור באגפי ילדים במוזיאונים לומדים בדיוק ההיפך. ב. אני אוהבת אמנות מודרנית/אמנות בת זמננו. בעיקר כי היא נטולת עכבות כלשהם, בדרך כלל. בעיקר כי הן ראי התקופה, ובעיקר כי צריך להשקיע טיפת מחשבה על מנת להבין את מה שהן מנסות להגיד. ג. אמנות לא צריכה להיות אסטתית כדי להיות אמנות אבל בהחלט צריכה להיות בה אמירה, אחרת היא תהיה רק קישוט. ואת כל מה שכתבתי כאן לא ביססתי במומחיות כלשהי אלא בדעתי בלבד