דקות ארוכות אני יושבת מול הכוורת. הפעלתנות דווקא משרה עלי שלוה. דבוריי דבש רבות מספור כבר יצאו ממנה ונכנסו אליה. הנכנסות נושאות איתן צידה: על רגליהן האחוריות מוצמדות כדורי אבקת פרחים, בגופן הן נושאות צוף. "מלח-מים, מלח-מים" כך היינו שרים, כשהיינו ילדים, למראה דבורה מתקרבת אלינו. חוזרים שוב ושוב על המנטרה שקיווינו שתבריח אותה, ותמנע ממנה לעקוץ אותנו. היום אחרי שהובאתי בסוד חכמת הדבורים, אני יושבת ללא חשש בין דבורים מזמזות.
דבורי הדבש הן היצורים החברתיים ביותר בעולם החרקים. לפני כמאה מליון שנה התפתחו הדבורים מהצרעות הקרניבוריות, והפכו לאוכלי דבש. לשם כך הם פיתחו איבר מיוחד בגופם – קיבת דבש – המיצר את הדבש מצוף הפרחים. המאורע שהניע התפתחות זאת היה הופעת הצמחים על פני העולם כ40 מליון שנה קודם לכן. מאז קיימים יחסי גומלין בין הדבורים והפרחים והעולם צבעוני יותר. הדבורים ניזונות מהצוף, ותוך כדי כך מאביקות את הפרחים ומאפשרות את דור ההמשך שלהם. הסימביוזה המושלמת הזאת יכלה להמשיך כך לנצח, אלא שאז הופיע האדם, ונכנס כצלע שלישית בזוגיות הדבורה והפרח.
מרגע שגילה האדם את הדבש הוא ניצל אותו לטובתו. בתחילה אסף האדם הקדמון כוורות, אכל הדבש והשתמש בדונג לצרכיו. מאוחר יותר הוא למד לגדל את הדבורים במשק ביתו. במצריים העתיקה גידלו דבורים בכדי חרס כבר לפני 4500 שנה. חפירות ארכיאולוגיות בעמק בית שאן העלו ממצאים המעידים על כוורות פעילות ומשגשגות לפני כ3000 שנה. מחקר שנערך בקרב שבטי לקטים-ציידים בטנזניה הוכיח שלדבש היתה השפעה מכרעת בהתפתחות האדם הקדמון. הדבש העניק את האנרגיה הנדרשת כדי לפתח מוח גדול, ולאפשר את התפתחות התכונות שהופכים אותנו לאנושיים.
אז מה קורה שם בכוורת? אם היינו יכולים להכנס לכוורת החשוכה והחמימה היינו בוודאי נדהמים מהפעלתנו הבלתי פוסקת שבה. דרך חלונות ההצצה המיוחדים אני צופה בדבורים המתרצוצות כאחוזות תזזית. אבל חוסר הסדר הזה הוא רק למראית העין האנושית. כל דבורה ודבורה יודעת היטב את תפקידה החל מרגע לידתה ועד יום מותה. כמה עשרות אלפי הדבורים העמלות שהן מרבית אוכלוסית הכוורת, מבצעות את רוב התפקידים החיוניים לקיומה. הן מגינות על הכוורת מפני פולשים. הן בונות את חלת הדונג בכוורת ושומרות על נקיונה ועל בריאותה. הן מביאות צוף ומייצרות דבש. הן מאכילות את המלכה ואת הזחלים. בכוורת ישנם כמה מאות זכרים ומלכה אחת שתפקידם העיקרי הוא ליצור את הדור הבא.
אני עוקבת במבטי אחר דבורה אחת בודדה על שיח הבזיליקום שלי. היא עפה מפרח לפרח, נוחתת עליו לרגע וממשיכה. כמה קטנטנה היא! כמה עדינות כנפיה ! למרות עוקצה היא שברירית כל כך וחסרת הגנה. בהנף יד אוכל למעוך אותה! מדהים לחשוב איך שיתוף פעולה בין אלפי דבורים קטנטנות יוצר דברים שהאדם מתקשה לעשות. שמירת הטמפרטורה של הכוורת קבועה על 36 מעלות. חשבתם פעם על כמה משאבים של העולם מופנים לטובת התאמת הטמפרטורה של הסביבה לחיי האדם? החל מציד בעלי חיים לטובת לבישת פרוותם, דרך איסוף חומרי בעירה והבערת אש, וכלה בשימוש בחשמל, המופק מתחנות כוח גרעיניות להפעלת הסקה או מיזוג אויר. הדבורים הקטנות פשוט משתמשות בגופן. תארו לעצמכן אלפי דבורים מנפנפות בכנפיהן הקטנות ומפזרות רסיסי מים. זמזום רב בודאי בוקע מהכוורת. זהו זמזומו של המזגן היעיל ביותר בעולם. הן מקררות את הכוורת, וגורמות לכך שתהיה סירקולציה של האויר בתוכה. כאשר יש לחמם את הכוורת, אלפי דבורים מפעילות את שרירי גופן ומרעידות אותם. בדיוק כמונו כשאנחנו רועדים מקוד. הרעידות האלה גורמות לגופיהם הקטנים של הדבורים להתחמם, ולפלוט חום אל הסביבה וכך לחמם את ביתן.
בשנים האחרונות עולה על סדר היום הציבורי נושא הקיימות: עלינו לחסוך במשאבים כדי להשאיר לדורות הבאים. הדבורים כבר מליוני שנים בונות את ביתן על פי תוכנית קבועה מראש, והכי אקולוגית שאפשר. את חומרי הבניה הן מיצרות בעצמן תוך כדי הבטחת משאבים לדורות הבאים. חלות הדבש הבנויות משושים- משושים מיוצרות על ידי הדבורים מדונג ,הנקרא גם שעוות דבורים. העמלות הבוגרות מייצרות את הדונג מדבש בבלוטות מיוחדות בגופן. הן מעבירות אותו אל עמלות צעירות שמסדרות אותו בצורת משושה בעל מימדים קבועים. בחלק מהמשושים תטיל המלכה את הביצים, שיתגלגלו לדבורים. במשושים האחרים יאוכסן מזון לעונת החורף.
תהליך יצירת הדבש מופלא אף הוא. הדבורה פוקדת בכל יום כ300 פרחים מהם היא יונקת צוף אל קיבת הדבש שלה. שם מתחיל תהליך יצורו של הדבש: על הצוף מופעלים תהליכי פירוק בוכרים שבמהלכם מים מתאדים. כשקיבתה מלאה חוזרת הדבורה אל הכוורת ובקרבה דבש "חצי מבושל". הדבורה מעבירה את החומר היקר פה לפה לדבורה צעירה שאינה עוזבת את הכוורת . הדבש ממשיך להתבשל בקיבתה של הצעירה. בהמשך תעביר הדבורה הצעירה את הדבש אל אחד המשושים להשלמת התהליך אידוי הנוזלים על ידי נפנופי כנפיים. המשושה נחתם כשהדבש מוכן, כלומר 80% מתכולתו סוכרים ומינרלים. רק אז הוא הופך להיות אנטי בקטריאלי, שאינו מתקלקל, ושחיידקים אינם יכולים להתפתח בקרבתו. אם יוסיפו לו הדבורים אבקת פרחים וויטמינים הוא יהפוך למזון מלכות, בו יאכילו את הזחלים ביום הראשון לחייהם, ואת המלכה למשך כל חיה. אם יוסיפו לו הדבורים שרף עצים, דונג, חומצות אמיניות, ויטמינים ואבקת פרחים יווצר הפרופוליס, שהוא החומר המחסן והמרפא של הדבורים.
לאור התכונות המופלאות של הדבש, לא פלא שהדבש קבל מקום מרכזי ברפואה ובטקסי פריון ומוות בתרבויות השונות ברחבי העולם . בסין, ביוון ובמצריים העתיקה היה נהוג לשים בקברו של המת כלי עם דבש, לשמש מזון משובח לדרכו בעולם הבא. בזכות תכונות השימור שלו, שימש הדבש לחניטה של גופות מתים.
הדבש מוזכר פעמים רבות בתנ"ך. בתורה מכונה ארץ ישראל "ארץ זבת חלב ודבש" יעקוב שולח לבנו יוסף במצריים באמצעות אחיו דבש, יהונתן אוכל בתום קרב עם הפלישתים דבש ומתאושש. מעניין לציין שהדבש הוא כשר אבל הדבורה המייצרת אותו טמאה. לפי ההלכה הדבש אינו נוצר בגוף הדבורה אלא היא משמשת כמחסן זמני לצוף.הסיפור המפורסם ביותר הוא סיפורו של שמשון. כששב לראות את גופת האריה שהכניע בשדה, ראה שבגופתו התנחלו דבורים, והנו שם חלת דבש. הוא אכל מהדבש והביא להוריו. זה גם היה המקור לחידה שחד לפלישתים : מהאוכל יצא מאכל, ומהעז יצא מתוק.
סיבה נוספת לקידוש הדתות את הדבורה היא העובדה שהדבורה היא א-מינית. את כל חיה היא מקדישה לטובת הקהילה שהיא חיה בתוכה. את המזון שהיא מייצרת יאכלו הדורות הבאים. כל העמלות בכוורת הן אחיות, וגם המלכה היא אחותם. לידתו של נחיל חדש היא אכן מאורע מופלא.
בתחילת האביב ייצרו הדבורים העמלות מדונג בלה הכוורת כ10תאים עגולים וגדולים . אל תאים אלה המכונים מלכונים תטיל המלכה ביצים. מהביצים שהוטלו במלכונים יבקעו זחלים. הם יואכלו עד להתגלמותם במזון מלכות. כ16 יום לאחר ההטלה תבקע ראשונת המלכות מהתגלמותה. היא תשלוף את עוקצה ותעקוץ את כל שאר אחיותיה הנמות במלכונים. בכוורת יש מקום רק למלכה אחת.
כעת תעזוב המלכה האם את הכוורת עם מחצית מהנחיל שלה, ותחפש לו בית משכן חדש. הדבורים המלוות את המלכה יוצאות ומתערבלות באויר, וממשיכות לעוף עד שמוצאות להן ענף עליו הן יתגבשו מסביב למלכה, למשך כ4 ימים, ואז כנחיל מלוכד הן יצאו לחפש להן מקום להתנחל, ולהתחיל לבנות כוורת חדשה. המלכה האם וחצי הנחיל העוזב משאירים מאחוריהם את כל המשאבים שעליהם עמלו במשך שנה ואף יותר : את שלד הכוורת הבנוי דונג משושים משושים, את הדבש המאוחסן בו,את חום גופן, את הפרופוליס שישמש להגנה ולחיסון, את הדורות הבאים , וחצי נחיל שימשיך לדאוג לחיים השוטפים של הכוורת.המלכה תעשה זאת בכל אביב במשך 6 השנים הבאות.
הגיע תורה של המלכה הצעירה לצאת מהכוורת למאורע חד פעמי בחיה. היא תמתין ליום בהיר שטוף שמש, ואז תעוף מהכוורת . יחד איתה יצאו הזכרים, למה שמכונה לעיתים מעוף הכלולות. הם יזדווגו איתה באויר, משאירים בתוכה את איברי הרביה שלהם. הזדווגות זו תספיק להפרית הביצים שתטיל במשך כל ימי חיה. באביב הבא, תצא המלכה להקים נחיל חדש…
הרעיון הזה כל כך חדש לי, שאני מהרהרת בו שוב ושוב. אצל מרבית היונקים, והציפורים ובכללם בני האדם הצעירים פורחים מהקן, עוזבים את הלהקה, עוזבים את ביתם ויוצאים לחפש את מזלם כדי לבנות את חייהם. ואילו כאן, הנחיל המנוסה, זה שכבר מיומן בכל תפקודי הכוורת, עוזב ומשאיר לנחיל הצעיר את כל המשאבים, את הכוורת המוגנת והבטוחה, את הסביבה הקרובה והידועה בה הדבורים יודעות למצוא את מזונן. הנחיל הותיק הוא זה שעוזב, ויוצא לחפש את מזלו בעולם, מצוייד בנסיון וידע בלבד. נפלאות חכמת האורגניזם.
סימנים ראשונים לתופעת העלמות הדבורים, החלו כבר בתחילת המאה הקודמת בארצות הברית. רודולף שטיינר חזה כבר ב1928, שתוך כ100 שנה הדבורים יעלמו מהעולם. נחילים של דבורים נטשו את הכוורת ונעלמו . איש לא ידע לאן ומדוע. בכוורת הנטושות היה דבש, גלמים וביצים, כך שהן לא נעלמו עקב חוסר מזון, וגם לא עקב שוד או התקפה של דבורים אחרות, צרעות, או מזיקים. בקרבת הכוורת לא נמצאו דבורים מתות כך שזה לא מוות ממחלות או הדברה. בראשית שנות השבעים מימדי התפשטות התופעה כבר התחילו להדאיג. הדבורים אחראיות לקיומו של למעלה משליש המזון בעולם, בזכות שירותי ההאבקה שלהן. אם יעלמו הדבורים, יתפשט רעב בעולם. כשהתופעה החלה להתפשט למדינות אחרות בעולם , החלו החוקרים במאמצים אינטנסיביים לגלות את הגורמים לתופעה. מדוברבלמעלה משליש מהכוורות שננטשו. הסברות שהועלו לפתרון החידה הציעו את קרינת האנטנות הסלולריות הפזורות, וירוס ,ורגישות לחומר ריסוס הנפוץ בשימוש. חברות היטק נרתמו למצוא פתרון הנדסי שיחליף את הדבורים אם יכולו כל הקיצים: ננו רובוטים קטנים יבצעו את ההאבקה.
"הפרעת התמוטטות המושבות" הוא השם שניתן לתופעה. אני מגלגלת בראשי שוב ושוב את השם. הפרעה, תסמונת – אלו הם שמות הניתנים למחלות גוף ונפש של יצורים חושבים בעלי מוח, ונפש. ואכן הגישה הביו-דינמית שפותחה על ידי שטיינר רואה בכוורת כולה כישות אחת, אורגניזם חי, נושם ומקבל החלטות. כשבוחנים את המתרחש בכוורת בשיטה הזאת,זוהי אכן הפרעה או תסמונת, הנגרמת עקב התערבותו של האדם במחזור החיים הטבעי של הישות הזו.
משהחל האדם לגדל את הדבורים במשק ביתו, התערבותו במחזור החיים הטבעי של הדבורים הלכה וגדלה. מגדי הדבורים לא רצו שחצי הנחיל לא יעזוב באביב, בתקופה הפוריה ביותר של השנה בו אפשר להכין הכי הרבה דבש. לשם כך הורגים את המלכה בסתו והיא מוחלפת במלכה מלאכותית, שתמשיך להטיל ביצים, אבל תהיה צעירה מכדי לצאת באביב. לאחר שהדבוראי רודה את הדבש, לעיתים קרובות הוא מאכיל את הדבורים בתמיסת סוכר. תמיסה זו חסרה את מגוון המינרלים, והויטמינים, שיש בדבש הנחוצות לדבורים לקיום בריא. הדבורים החיות בטבע ניזונות מהפרחים בסביבתן. מהמינרלים, האנזימים, השמנים האתריים בצמחים שהן פוקדות הן מוצאות מרפא מהטבע. הדבוראי מחליף זאת בתרופות. מחקרים רבים תולים את האשמה כיום בחומרה דברה שיצא לשוק שנות התשעים. החומר מגיע לדבורים הן דרך ריסוס, והן דרך סירופ ההזנה שעשוי לעיתים תכופות מתירס שרוסס בחומר הדברה זה. אבל אין בכך כדי להסביר את תופעת הכוורות שננטשו לפני שנות התשעים.
לפי הגישה הביו דינמית הרואה בכוורת על כל חלקיה ישות אחת, התופעה נגרמת עקב ההפרעה לתהליכים הטבעיים בחיי הנחיל. ההפרעה לתהליך הטבעי של ההתרבות, לצד הקטנת שטחי הבר מהן ניזונה הדבורה. על מנת להציל את הדבורים, יש פשוט להפסיק להפריע.
הגישה הזאת תופסת תאוצה בשנים האחרונות ברחבי העולם. תושבי ערים גדולות נרתמו למיזמים שונים של פיזור כוורות בסביבתם על מנת לאושש את אוכלוסית הדבורים. מוסדות ואנשים פרטיים מחזיקים כוורות ביו-דינמיות על מרפסותיהם או על גגות בתיהם: בוושינגטון, מקסיקו, לוס אנג'לס, ברלין ועוד. אפילו על גג האופרה בפריז ובטורונטו . הרשת מלאה במאמרים וסיפורים על מגדלי דבורים ערוניים, עמותות שמסייעות בעניין, ואפילו אתרים המוכרים דבש עירוני. נראה שהדבורים דווקא מחבבות סביבה עירונית, וחיות בשלום עם הפארקים, הגינות הביתיות, צמחי התבלין בעדניות. גם העיר הרצליה מצטרפת ליוזמת גידול הערים. את כל המידע המעניין הזה למדתי בקורס גידול דבורים עירוני שיזמה העיריה, שאותו העביר יוסי אוד.
שיאו של הקורס בביקור בביתו של יוסי אוד, שהכניס אותנו בסוד עולמם של הדבורים. בוקר שלם אנחנו מבלים בחברת הדבורים והכוורות בגינת ביתו. י
אנחנו מתבוננים ביוסי פותח את הכוורת. הן מזמזות סביבו אך אינן נרגזות. יוסי עושה את פעולותיו גלוי ראש, וגלוי זרועות. הוא חש את הדבורים, הוא אומר, הוא מבקש מהן בליבו לאפשר לו לפתוח את הכוורת. והן מסכימות. הוא פותח את הכוורת ושולף ממנה מסגרת עץ ראשונה. משושים משושים מדונג עליהם רוחשים הדבורים. הוא מראה לנו בשלוה את הזכרים, המלכה, והעמלות. הוא מבחין בין התאים בהן מאוכסן הדבש לבין התאים בהם נמצאים הביצים והגלמים. איש לא נעקץ. יוסי מעביר בינינו את המסגרות, מסביר איך לאחוז בהן. ילדה קטנה נעמדת ליד המסגרת, מעבירה ידה לאורך חלת המשושים, מלטפת ממש את הדבורים. גם אישי מחזיק בידיו את המסגרת,מלא התפעלות. אני מצלמת אותו, את הדבורים, את המשושים. מנסה לתפוס את הקסם הזה בעדשת המצלמה. המסגרות עוברות בין ידי הצופים. זה מרתק, מפתיע וממגנט. לפתע כולנו מרגישים בשינוי קל של הזמזום, משהו בתדר השתנה, בגובה הצליל. "אני חושב שמספיק ", אומר יוסי," די להם לדבורים. יש לסגור את הכוורת". המסגרות מוכנסות פנימה, המכסה נסגר. הזמזום הופך לשקט.
בדרך הביתה אני חושבת שאני חייבת לכתוב על החויה הזו בבלוג שלי. לספר על הפלא הזה. אני שמחה על שפע התמונות שצילמתי. אבל נראה שנחיל הדבורים חושב אחרת. האורגניזם החכם שולח לי כנראה אנרגיות מבלבלות ובהיסח הדעת אני מוחקת את כל התמונות. איך אפשר לכתוב בלוג ללא התמונות? אין טוב ממראה עיניים ותמונה אחת שווה אלף מילים.. כמו הדבורה המלקטת צוף, אני מחפשת בין תיקיות המחשב תמונות של דבורים. להפתעתי אני נזכרת כמעט בלי מאמץ בתמונות שצלמתי לפני שנים במקומות שונים בעולם. נראה שהשגתי פשרה עם הדבורים. הן מוכנות שאספר עליהן, שאשתף תמונות שצולמו מרחוק, אבל כדי לראות ממש מקרוב את חייהם הסודיים , תצטרכו לבוא בעצמכם.
לדעת עוד
אומנות ודבורים. הידעתם שאומנים משתמשים בדונג של דבורים ליצירות האומנות שלהם? על כך קראתי לראשונה בפוסט דבש ואומנות חלק א וחלק ב
מידע מעניין על הדבורים אפשר למצוא באתר של מכון דוידסון .
עמוד מגן לדבורים בפייסבוק – אם ראיתם התנחלות – אל תזמינו מדביר קראו ליוסי אוד והוא יאסוף את הנחיל ויביאו לבית חדש. כתבה על פעולת צוות מגן דבורים.
הדבורים הנעלמות והדרך הביו-דינאמית להצלתן
סרט דוקומנטרי של הBBC על תסמונת התמוטטות המושבות
מיזם בריטי מספק מידע לאנשים איך להקים כוורת בביתם, ומקשר בין כוורנים לאנשים שמוכנים לארח כוורת בגינתם.
כתבה על דבורים עירוניות, ועוד אחת.
תודות
תודה ליוסי אוד על שחשף בפנינו את חייהם הסודיים של הדבורים, ואת חכמתם.
תודה לוורד אושר מנהלת פארק הרצליה שיזמה את הקורס דבוראות עירונית , ולאיריס ונטורה לחיבור הקהילה לפארק ועל הלוגיסטיקה .
ינינה למדתי והחכמתי – תודה!
תמיד היה לי הרושם שהשם שניתן למלכה מוטעה. היא הכי מסכנה בכוורת… ועוד משהו. בכל מקום שאנחנו מתערבים אנחנו הורסים…
תודה רבקה. אני מסיכמה עם שני הדברים שאמרת. לדעתי גם למלכות האנושיות לא קל. לא מעט סיימו את חייהם סגורות במנזר, ערופות ראש, או ירויות. את מרבית חייהן הן חיו ללא טיפה אחת של פרטיות, כשכל ההחלטות הנוגעות להן היו פוליטיות.
תודה על הפוסט כזה עשיר ומתוק! שתהיה שנה טובה!
תודה גיל! שנה טובה גם לך!
ינינה, תיארת עולם מרתק וגם אוסף התמונות שלך נהדר. בהחלט השכלתי. גם אותי תפסו המחשבות על המלכה הבוגרת שעוזבת את הקן, ובמיוחד שאני עומדת לעזוב בקרוב את הקן לתקופה קצרה. שנה טובה ומתוקה.
תודה זיוה! זה ממש טוב לעזוב את הקן מדי פעם ולתת ליושביו להסתדר לבד.אני בטוחה ששתהני. נסיעה טובה.
ואו שיעור ביולוגיה מרתק! החכמתי, מלכה אכן יש רק אחת מעניין שהמלכה האם תופסת את הכנפיים ומסתלקת כמו אריה צעיר שקורא תיגר על האריה המזדקן. מקווה שבעיית העלמותם של הדבורים תפסק מתישהו.
תודה עמירם. דווקא אהבתי את הרעיון של לפרוש כנפיים ולצאת להתחיל מחדש בעולם הגדול.