טייבה, אחר הצהריים, רמדאן

אוטובוס מתקרב במהירות לתחנה, מאט מעט וממשיך. אני נלחצת. האוטובוס הזה היה אמור להוביל אותי אל נקודת המפגש לסיור, שכה חיכיתי לו. אפליקצית התחבורה הציבורית בנייד שלי מודיעה, שאוטובוס נוסף צפוי להגיע במהרה. אותו אני לא מתכוונת לפספס! משאני מזהה מרחוק את ספרות הקו, אני מתחילה לנופף בידי, ובכרטיס הרב-קו שלי. אני מנסה לסמן לנהג, שאני כאן ומתכוונת לעלות. הפעם האוטובוס עוצר. זה לטייבה, הוא מודיע, ומופתע שאכן אני רוצה לעלות. מלבד נוסע אחד האוטובוס ריק, קריר וממוזג. מאוחר יותר כשאני מתענינת האם הקו תמיד ריק כל כך, הנהג מודה שלא ציפה שאני אעלה בתחנה. אלה הם ימי הרמדאן, הוא מסביר, הפועלים חוזרים הביתה בשעות מוקדמות, וגם הסטודנטים שעולים בתחנה שלי בדרך כלל, כבר חזרו לבתיהם.  הוא מופתע עוד יותר כששומע שאני נוסעת לסיור לטייבה, לכבוד חג הרמדאן.

"רמדאן קארים" אני מברכת את הנהג, כשאני יורדת בתחנה המיועדת, והוא מתחייך ומנופף לי לשלום.

טייבה היא העיר הערבית השלישית בגודלה בארץ, אחרי נצרת ואום-אל-פאחם. היא תופסת מקום מרכזי באיזור המשולש, המשתרע מכפר קאסם ועד אום-אל- פאחם, ומונה 42 אלף תושבים. כיום טייבה יושבת על כביש 444 , שכנה לכוכב יאיר. אבל בעבר ישבה על דרך הים המסורתית. שיירות של סוחרים היו עוברים כאן בדרכם לדרום או הצפון. דרך זו הולכת וממשיכה לואדי עארה. אז טייבה היתה עיר מרכזית. בטייבה ניתן למצוא מבנים מהתקופה הממלוכית, מרביתם נמצאים כיום בשיפוצים. שמה של טייבה, נגזר מהמילה הערבים טייב, כלומר טוב.

הימים הם ימי הרמדאן, 2017. אני מגיעה לראשונה בחיי לטייבה כדי להשתתף בסיור של  "דרכים שלובות", ארגון שמאגד יזמים יהודים וערבים ומטרתו לקדם תיירות משותפת. לסיור הגעתי בזכות חברתי זיוה רענן בעלת הבלוג שמתי לב, שנושא החיים המשותפים קרוב לליבה והיא מרבה לכתוב עליו בבלוג שלה. המדריכה שלנו ,נידא, גדלה בטייבה והיא לוקחת אותנו  לטיול בסמטאות העיר, בבתיה, במסגד שבה ומשתפת אותנו באוירת החג ובטעמיו. כן, זאת לא טעות, לחודש הרמדאן יש מאכלים מיוחדים, הנאכלים לאחר השקיעה. כבר בשעות אחר הצהריים, כאשר אנחנו מגיעים, ניחוחות הבישול עולים מפינות שונות בסימטאות.

סיור רמדאן בטייבה – הבית

אנחנו מתחילים את הביקור שלנו בבית משפחת נאשף, בלב האיזור העתיק של העיר. זהו בית בן 300 שנה, והוא בית לכלל המשפחה. כלומר אב המשפחה בונה בית וגר בקומה הראשונה, בניו ומשפחותיהם גרים בקומות שמעל. בדרך כלל הבנים נשארים בבית, ואילו הבנות הולכות למשפחות בעליהם. צורת חיים זו מרמזת עד כמה החמולה, והמשפחה חשובה בחברה בטייבה.

  

זוהי משפחה עשירה, ומשכילה. בעבר עוצמה הכלכלית הביאה לעוצמה פוליטית. גם כיום באקלים הפוליטי למשפחה הזאת יש השפעה. המשפחות העשירות חיו בסוג של סימביוזה עם המשפחות הענייות. המשפחות העשירות העסיקו אותם בשדותיהם.

גברת הבית המבוגרת היא אישה משכילה, דוברת אנגלית ועברית. לאור גילה המופלג זה אינו מובן מאליו. לגברת 3 בנים, ו7 בנות. כולם משכילים ולמדו במוסדות להשכלה גבוה. שניים מילדיה חיים בירושליים, והשאר חיים בטייבה. הגברת פותחת לנו את דלת הכניסה, ופורשת  לחצר. כמנהג ימי הרמדאן המצווים להרבות בקריאה בקוראן, היא מתישבת על הספה בחצר הפנימית, וקוראת בספר גדול ומהודר .

ארכיטקטורת הבית שאנחנו נכנסים אליו היא מסורתית אופינית. חזית הבית נראית כמו חומה. כמעט ואין בה חלונות. אנחנו הכנסים מבעד לשער עץ גדול, שמקובעת בו גם דלת קטנה.  פעם כשלחצר הבית היו מכניסים סוסים ובעלי חיות, השתמשו בדלתות השונות לפי גודל הנכנסים. השער נתח לטובת הסוסים, הדלת לטובת האנשים, והדלת הקטנה ביותר שירתה ילדים, כלבים וחיות משק קטנות. 

הבית בנוי בניה מסורתית. השימוש הוא באבן, חול וקש. אין שימוש בברזל לחיזוק המבנה. החלונות היו תריסי עץ.  כמובן עם הקדמה הבית שופץ מספר פעמים והוכנסו בו שינויים מודרניים לנוחות המשפחה , כגון תריסים מפלאסטיק, מים זורמים , שירותים וחשמל.

אנחנו מתכנסים לשבת קצת בסלון הבית. החדר הקרוב ביותר לכניסה לבית הוא החדר בו מתקבלים האורחים. באופן מסורתי אין בו חלונות והוא נהנה מתאורה טבעית מהחצר הפנימית.  לאחר איזור האורחים נמצא האיזור הפרטי, האיזור שבו נמצאים החדרים של המשפחה. זוהי בניה אקוסטית, מושקעת לטווח ארוך, מטרתה לשמור על קרירות הבית בקיץ ועל חומו בחורף.

אנחנו הולכים לבקר בחלק העתיק ביותר של הבית. זה המבנה ממנו הבית התחיל. הטיח המתקלף מעיד על שנים של מגורים,צביעה ושיפוצים. הגומחות הקטנות שבקיר, נועדו להניח בהן נרות להאיר את הבית.

היום הוא משמש כמחסן ויש בו בליל חפצים מהעבר. אבל פעם חיו בו בחדרים הקטנים והחשוכים בקומה העליונה.

זה מקסים בעיני, איך בית אחד של משפחה שלמה, מאגד בתוכו שכבות של היסטוריה. כל דור משאיר משהו משלו. ואפשר בכל רגע לפתוח את הדלת ולהציץ לעבר המשפחתי.

וחצר פנימית, פשוטה ככל שתהיה, אך קרירה ושקטה – די בשורה של עציצים צבעוניים בשביל להפוך אותה לפינת קסם.

סיור רמדאן – הרחוב

שעת אחר צהריים של סופו של חודש מאי, היא שעה של חסד. השמש כבר החלה את ירידתה האיטית אל הים. את השקיעה לא נראה מכאן, מטייבה, את קרניה הזהובות מלטפות את אבני הבתים והסימטאות. מראה העיר הערבית לא מפתיע. זה המרכז העתיק של העיר ויש בו בליל של ישן וחדש.  רחובות סלולים ללא מדרכה, גדרות ושערים סגורים, כביסה, עציצים.

מה שמפתיע הוא דוכני האוכל והמיצים שיש כמעט בכל פינה. איך אפשר ככה לצום כעוברים ליד הדוכנים הצבעוניים והריחניים האלה? כבר בדרך אל בית משפחת נשאף אנחנו עבורים ליד דוכן מיצים. בקבוקים גדולים וצבעוניים מסודרים זה ליד זה, ובארגז גדול מונחים סלקים.

בגינה קטנה סמוכה פרוש לו שולחן בתל שמשיה ומתחת לעץ. השמן המבעבע וערימת הכדורים החומים הגדולה שלידו, לא משאירה מקום לספק – אלה הם פלאפלים. לא צמתי היום, דווקא אכלתי ארוחת צהריים דשנה, אבל הריח המתפשט מעורר אצלי תחושה של רעב.

ברחבובות העיר תכונה רבה. תושבי העיר עוסקים בענייניהם, עורכים קניות. ילדים משחקים ברחוב.  שכנות מפטפטות בין שתי מרפסות. ואני דמיינתי לי, שקט ודומיה, כמו אצלינו ביום כיפור.

המדריכה מספרת מעט על הפוליטיקה המקומית שבעיר. הדיעה הפוליטית וההצבעה לבחירות נקבעת על פי החמולה שמשתייכים אליה. בעיר שולטות שתי חמולות גדולות, כל אחת גרה בחלק אחר של העיר. במשך השנים היו מאבקים גדולים בין המשפחות. לכל משפחה יש מנהגים יחודיים משלה, ואפילו שירים שנוהגים לשיר באירועים ובחתונות. צעירי החמולה נשיאו בינם לבין עצמם.  אפילו הקבורה בביתי הקברות היא לפי המשפחה.  כיום הצעירים מתחילים להתערבב, ונוטים לשנות את המנהגים האלה.

רחובות העיר מקושטים באורות צבעוניים, שרשראות של נורות צבעוניים מתוחים בין בתי השכונה, ועל חלונות הבתים. הסהר הוא סמל האיסלאם, מכיוון שהשנה האיסלמית היא לפי הירח.הירח כל כך חשוב עד שיש לו שמות רבים לפי המופע שלו : באדר, אילאל, כמאר ועוד. מדהים כמה השפה משקפת את התרבות,אותה היא משרתת. 

מאוחר יותר, כשהשמש תשקע וירד החושך, האורות הצבעוניים יוסיפו אוירה חגיגית לעיר. תקופת הרמדאן היא תקופה חגיגית, שמסתיימת בחג גדול, מסבירה המדריכה.

עיר שחיה ונושמת, תמיד יהיה מי שיכתוב על קירותיה את דעתו. עכשיו בטוח להסתובב בעיר, אבל פעם כך נראה השתוללו כאן כנופיות פשע.

ויש מי שמוצא דרך להביע את כיסופיו. ושוב בפעם המי-יודע-כמה אני מצטערת שאני לא דוברת וקוראת ערבית.

המדריכה שלנו צמה ברמדאן. זה עניין של מסורת היא מסבירה. ובכל זאת היא לא מוותרת לנו על חנויות ודברי מתיקה. היא לוקחת אותנו לחנות ממתקים ידועה, ומכניסה אותנו אל חדר הסודות המתוקים. אנחנו צופים בשלבי הכנת הקאטאיף, במילוי המיוחד לחג.

במכשיר זילוף יוצר האופה עיגולים עיגולים של בלילה מתוקה על תבנית ברזל. התבנית תוכנס אל התנור, והעיגולים יצאו ממנה אווריריים ושחומים.

לאחר מכן מלאים אותם במלית. זו יכולה להיות תערובת מתוקה של גבינה, או תערובת של אגוזים ותמרים. מכניסים ומקפלים.

טוב, זה ברור שזה טעים. בעודינו מתבוננים בהכנות המדריכה קונה מעט מהמטעמים. מאוחר יותר עם השקיעה, היא תוציא את האריזות ותחלק לנו. יחד עם כוסות עם משקה התמרהינדי המתוק.

השיטוט ברחבוות העיר מהנה מאוד.  היעד שלנו הוא המסגד השכונתי. נראה שהסיור המודרך שלנו, משעשע את השכנים.  ויש מי שמזדרזת לצלם אותנו בנייד.

סיור רמדאן בטייבה – המסגד

אנחנו מזדרזים להגיע אל המסגד בשעה מספיק מוקדמת, על מנת שנוכל לשהות בו מספיק זמן לפני התפילה. עוד מעט יקרא המוזאזין ויזמן את המתפללים לבוא, אבל כעת המסגד כמעט ריק. כמנהג המקום יש לחלוץ את הנעליים, ואנו הנשים מכסות את שערינו בצעיף.

ארכיטקטורת המסגד מאפיינת את אזורינו.מסגדים כאלה נפוצים גם בסוריה, ירדן, לבנון.  במרכז המסגד ישנה כיפה ועליה פסוקים מהקוראן. המגדל הצמוד למבנה, המנרט, הוא חלק חשוב בארכיטקטורה המסורתית של המסגד. המואזין היה עולה  אליו, למקום הגבוה ביותר האפשרי, כדי לשיר את האד'אן, הפיט הקורא למאמינים לבוא לתפילה. כיום, בחסות הטכנולוגיה, משתמשים ברמקולים והגברה.

על רצפת המסגד פרוש שטיח ועליו מעוטרים משטיחי תפילה. התפילה נעשית בשורות, והשורות צריכות להיות צפופות. המטרה של האיסלם היא לעודד חברה מלוכדת. העיני האל אין הבדל בין עשיר לעני.  בשעה זו לא מתקיימת תפילה ואנחנו מוזמנים להתישב על השטיח, לנוח מעט מחום היום, ולשמוע קצת על עקרי האיסלם. לאיסלם ישנם 5 עיקרים, או עמודים, שעליהם ניתן לקרוא כאן.  הצום הטקסי של הרמדאן הוא אחד מהם, ואין כמו סיור רמדאן כדי להרחיב עליו. 

הרמדאן הוא חודש קדוש כי לפי האמונה בחודש זה קיבל מוחמד את הקוראן מאללה. לכן כל מוסלמי מחוייב לצום במשך חודש זה מזריחה ועד שקיעה. זהו צום טקסי, צום רוחני וריגשי, שמטרתו להעביר את המאמין תהליך פסיכולוגי של הטהרות, של נטרול הרוע והשלילה, ושל קירוב לדת ולאללה. לכן בזמן הצום לא מקיימים יחסי מין. לא חושבים על תאווה או השתוקקות משום סוג שהוא. לא מעשנים.

מקובל להרבות בקריאה בקוראן בימים אלה, ואכן במשך שהותינו מגיעים אנשים למסגד, נגשים לאחד ממעמדי הספרים עליהם מונחים ספרי קוראן, פותחים ספר ומתחילים לקרוא. כמובן, אפשר לקרוא גם בבית, אבל המסגד הוא מקום שקט חף מהסחות דעת.

בשניים האחרונות מדובר רבות על  חזרה לדת במגזר הערבי, ואנחנו מתענינים בנקודת המבט של המדריכה שלנו על כך. האבחנה בין דתי ללא דתי היא לא פשוטה, מסבירה לנו המדריכה. גם מי שמתפלל במסגד יכול להיות לא דתי.  לא דתיים רבים צמים את צום הרמדאן כיוון שזו מסורת.

הדתיות מאוד התחזקה בחברה הערבית. יש הרבה פיקוח ולחץ חברתי. ההשפעה החברתית חזקה. בשנות ה70 ה80 ותחילת שנות ה90 של המאה ה20 לא היה נהוג ללכת בכיסוי ראש. משנת 1996 ועליתה של התנועה האיסלמית חזרו הנשים לשים כיסוי ראש. הנורמה כיום לשים כיסוי ראש מרגע הנשואין. יש נשים שמקפידות ושמות מהבגרות.בטייבה בעצם יודעים מי דתי או לא לפי שיוך למשפחות. ישנן משפחות שנחשבות דתיות וכאלה שלו. אדם שעולה לרגל למכה, עוד אחד מעמודי האסלאם, הוא בדרך כלל דתי.

כשהערב יורד, הרחובות מתרוקנים. בני העיר חוזרים לביתם לארוחת שבירת הצום. מה הם יאכלו שם, אנחנו כבר יודעים. רוח קרירה מנשבת, ומטאטא את חום היום. "רמדאן קארים!" אנחנו מברכים את המדריכה שלהנו,מודים על סיור מרתק וטעים.

טייבה – על ערבים ובדואים

אנחנו לעיתים קרובות מתיחסים לכל דוברי הערבית בישראל כאילו הם מקשה אחת. אבל לא כך הדבר. בקרב המגזר ישנה אבחנה ברורה, בין שבטים, חמולות, ומוצאים. כך למשל הבדואים החיים בטייבה.הם חיים בשכונות נפרדות. מתחתנים בתוך עצמם. לא מתערבים עם ערבים אחרים. הבדואים הם מיעוט בעיר ואין להם סיכוי בחיים הפוליטיים. הם בשוליים של העיר. הם בחרו להיות קבוצה סגורה. הם לא נמצאים בשכונות הערביות האחרות, לפעמים באים לעשות קניות. הילדים לומדים בבתי הספר בטייבה.

וגם על הבדואים אי אפשר לחשוב כעל מקרה אחת. כמו שגיליתי בסיור המרתק אל כפרי הבדואים בדרום, גם בקרב הבדואים יש מי שנחשב יותר. על הבדואים השחורים תוכלו לקרוא בפוסט "שלוש נשים בדואיות פורצות דרך"

בלוגרים כותבים על המגזר הערבי

זיוה רענן סכמה את הטיול שלה בפוסט בבלוג – "לסיכום חודש הרמדאן"

אורה גזית המלמת ובעלת הבלוג חלומות שמורים ביקרה בג'סר א-זרקה, והתפעלה מהכחול שעוטף אותו. לקריאת הפוסט "מה שיותר כחול"

עופר קיידר הצלם והבלוגר, שממנו למדתי שכדאי לסחוב תמיד את המצלמה, אע"פ שמוסיפה 5 קילו, כתב על הסיור שלו ברמלה.