אין עוד אף עיר בעולם שמזוהה כל כך עם נפילת המשטר הקומוניסטי כמו גדנסק. במספנות גדנסק צמחה תנועת התנגדות שסחפה איתה מדינה שלמה וזכתה לתמיכה ואהדה ברחבי העולם כולו – סולידריות. אף ביקור בגדנסק לא יהיה שלם בלי לשמוע את סיפורה של התנועה, לשם כך הצטרפו האיש והמוזיקנט לסיור חינמי בעיר. תמצית הסיור והסיפור נכתבו כאן על ידי האיש.
אנחנו מגיעים לנקודת המפגש של סיור הסולידריות בשעה הייעודה, שלוש וחצי אחר הצהריים. המדריך שלנו, פיליפ, לוקח אותנו לחצר של קבוצת בניינים. הוא מסביר לנו שכדי להבין את התופעה שנקראה סולידריות, צריך להבין את הרקע. את הסקירה ההיסטורית בסיור אנחנו מתחילים בסופה של מלחמת העולם השניה. 6 שנים של אסון מתמשך שהותירו את השורדים במצב ירוד וקשה, עם עיר שממרכזה נותרו 5% של מבנים העומדים על תילם. ההחלטה לשקם את העיר ולא לבנותה מחדש במתכונת הסובייטית, היא המקנה לה את העדנה של ימינו אלה. ההחלטה הייתה לשקם את החזיתות אך לשחרר את המגרשים הארוכים שמאחורי הבתים לשטחים המיועדים לציבור. כך נוצרו בעיר הגינות ברחובות הצדדיים. כיום חלק מהגינות מפנות שוב את מקומן למבני עזר לטובת המסעדות שצצו בעיר.
למה הפולנים לא התקוממו נגד ההשתלטות הסובייטית כבר בשנת 46 או 47? התשובה נחלקת לשניים. להמחשת החלק הראשון של השאלה לבניין החדש של תיאטרון שייקספיר. אבל הבניין הזה המעניין אותנו הוא זה שמעבר לכביש: בניין השירותים החשאיים. את השלטון הסובייטי קיבלו בפולין בברכה, כמשחררים. ההבטחה לעתיד טוב יותר, נראתה נהדר לאחר שנות המלחמה. אף אחד לא רצה מלחמות יותר. העקשנים שניסו להילחם ברוסים מצאו עצמם ללא גיבוי אזרחי. עד שכולם הבינו מה זו הכלכלה הסובייטית ומהו המשטר הזה, כבר היה מאוחר מדי. הדור הבא, לכשיגדל, הדור שנולד אחרי המלחמה, הוא זה שיוביל את ההתקוממות בהמשך. הוא פשוט לא צולק מהמלחמה.
בשלב הזה שבו כולם מבינים שנפלו מהפח אל הפחת, כבר מאוחר מדי. הבניין ששימש במקור את המשטרה ולאחר מכן את הגסטאפו עבר לשמש את ה SAS שירות ביטחון הפנים של המשטר החדש. השיטה: שלטון פחד. 20,000 מלשינים, סה"כ כ 95,000 בכל פולין. זו יכולה להיות בת זוגתך שתלשין עליך וכך תיפטר ממך, חבר לעבודה או קרוב משפחה. אף אחד לא מביע את דעתיו בפומבי. כל מכתב נפתח, או לפחות כל מכתב עשוי להיפתח. על כל המכתבים מתנוססת חותמת צזנורה ולא ניתן לדעת אם אכן נפתחו או שלא. אין הרבה טלפונים. הטלפון מותקן רק אצל מקורבים. לשימוש ציבורי יש טלפון בדואר ושם נפתחת כל שיחה באזהרה שהיא מנוטרת. אצל פיליפ, המדריך שלנו, התקינו טלפון רק בשנת 1994. מזכיר מאוד את שנות השמונים שלנו…
הבניין כנראה נועד לשרת את שירותי הביטחון. אף אחד לא יודע מה קורה בפנים שם, גם היום.
הפסל של המלך הפולני מהמאה ה 17, רכוב על סוס הוא תזכורת לועידת יאלטה ולהשלכותיה על אירופה. ועידת יאלטה שחילקה את מזרח אירופה מחדש, גררה שינויים משמעותיים בפולין. וילנה ולבוב יצאו משטחה של פולין, גדנסק ווורוצלב התווספו אליה. 2 מיליון פולנים מצאו את עצמם מועברים למקום חדש. תושבי גדנסק הינם ברובם "תושבים חדשים". הם הביאו איתם את הפסל מלבוב. זו סיבה נוספת שמנעה התקומות מוקדמת. אנשים שנעקרו חיפשו עוגן חדש להאחז בו ולא מלחמה.
היעד הבא שלנו בסיור הוא מבנה חסר ייחוד לחלוטין עם איזו גיטרה תלויה למעל הכניסה. זה היה מועדון. ניגנו בו חיילים לשעבר, חבר'ה שהצליחו להגיע לתזמורות צבאיות במקום ליחידות קרביות. בשנת 1959 קורה שם משהו יוצא דופן. הופעת הרוק הראשונה במזרח אירופה. כמובן שאסור לקרוא לזה כך אז קוראים לזה ביג ביט. היא נסגרת אחרי 45 דקות כאשר המיליציה מגיעה לכבות את החשמל. היא מוזעקת על ידי שכנים המתלוננים על רעש והתנהגות לא ראויה של חבר'ה צעירים. הם ניגנו מוזיקה מערבית שהייתה אסורה! איך זה קורה? הצעירים לא זוכרים את המלחמה. הם זוכים להשפעה מבחוץ המגיעה באמצעות הברחות מהנמל. ג'ינס למשל הינו מוצר אסור. הוא גורם לדמורליזציה. בערי החוף אחיזת המשטר חלשה יותר. התופעה הזו תתרחש גם בהמשך, ערי הנמל הן שיפילו לבסוף את השלטון הסובייטי.
שנות ה 60 וה- 70 הן לכאורה שנים טובות. המדינה נבנית מחדש. על הנייר הכל טוב. כולם עובדים. לכאורה, אידיליה, מעשית ההפך הוא הנכון. בפועל היעילות והפריון נמוכים. אין מוטיבציה להתמקצע וללמוד כי לא הכישורים קובעים אלא מעמדך במפלגה. מסוכן להביע ביקורת אז שותקים. הייצור מיועד לרוסיה. למדינות הלוויין מוכתב הכל מלמעלה. המספנות בגדנסק מייצרות עבור רוסיה אך בפועל משולם לפולנים פחות מעלויות הייצור. החובות הכבדים הולכים ותופחים. שביתה אסורה לפי חוק. בשנת 56 הייתה שביתה בפוזנן. היא נמחקה בקלות. לא רק השובת נפגע אלא כל המשפחה שלו. מנגנון הפחד פעל מכל הכיוונים.
אנחנו מול התחנה הבאה, בניין המפלגה לשעבר. כאן תתחולל הדרמה הבאה בסיפור שלנו. הימים ימי לפני חג המולד. אנשים חיים במחסור, אבל חוסכים לקראת ארוחת החג. זוהי ארוחה חשובה וימים לפני, ליתר דיוק ב 14.12.1970 הממשלה מודיעה על עליית מחירים של 20 עד 25% במחירים. הפועלים מהמספנה יוצאים לרחוב. 17000. מצטרפים אליהם המונים מהבתים. הם צועדים לעבר בניין המפלגה, מפלגת הפועלים שבמקום לדאוג להם דואגת לאינטרסים זרים. המקום במצור. הם דורשים שידברו איתם אבל מדיניות המפלגה היא שלא מדברים עם טרוריסטים ומי ששובת הוא טרוריסט. המחאה מתרחבת לאורך החוף גם לגדניה ושצ'צ'ין. ב 16.12 מעלים המפגינים את הבניין באש. המפלגה חוסמת כבישים וטלפונים. מחוץ לערי הנמל אף אחד לא יודע מה קורה. אחר כך הם מפעילים אלימות ושוברים את השביתה תוך פגיעה קשה במפגינים. כשישפצו את הבניין, הגג יהפוך לשטוח, עם מנחת מסוקים. הדיכוי היה קשה, אבל זרעי המהפכה נזרעו. המפלגה, מייצגת הפועלים לכאורה הפעילה נגדם אלימות קשה. הם לא ייסלחו.
הפרק הבא בסיפורנו מתרחש עשר שנים מאוחר יותר. שנת 1980. מחוללת האירוע היא גברת בשם אנה, פועלת במספנה, רגע לפני גיל הפנסיה. אנה עבדה במחלקות רבות במספנה. היא פופולרית מאוד, מנהיגת פועלים. הם מכנים אותה "ממה", אמא. מתוך רצון להפחיד או להתנקם מזמן מנהל המספנה את אנה ומודיע לה על פיטוריה. המשמעות היא שאנה תישאר ללא פנסיה או זכויות כיוון שלא עבדה עד לגיל הפרישה לגמלאות. היא נשלחת הביתה. מה שקורה לאחר מכן, ישנה את פולין מזרח אירופה והעולם כולו. השמועה פושטת בקרב הפועלים כמו אש ותוך שעות הכל יתפוצץ. הפועלים יעלו, אלפיים או שלושת אלפים מהם, לכיוון משרדי ההנהלה. ההנהלה תבין את הטעות ותשלח לימוזינה להביא את אנה למספנה, אבל זה כבר מאוחר מדי. לך ולנסה, ממנהיגי הפועלים שנזרק מן המפעל ייקבל קריאה ויגיע למספנה. היא נעולה ומסוגרת אבל הוא יידע איך להיכנס.
השביתה שפורצת משנה את כללי המשחק. הפועלים מסתגרים במספנה ולא יוצאים. הפעם השביתה מתפשטת במהירות. הממשלה לא יכולה לפזר את המפגינים כי הם לא נמצאים ברחוב. מאות מפעלים בכל פולין שובתים והממשלה לא מצליחה מצד אחד לעצור את המידע מלזרום וגם לא יכולה לפרוץ להמוני המפעלים השובתים. הכלכלה משותקת. אנחנו לא בשנת 1970, הממשלה לא מצליחה להשתיק את העניינים.
מה שיקרה לאחר מכן הוא לא פחות ממדהים. הממשלה תגיע לגדנסק, למספנה לנהל משא ומתן עם השובתים ובעצם להיכנע לאל תנאי. 21 תנאים הוצבו לממשלה כדי לסיים את השביתה. הממשלה נכנעת וחותמת. זהו ניצחון בקרב אבל ייקחו עוד 10 שנים עד שהסיפור ייגמר. בדרך תכריז הממשלה על משטר חירום, תוציא את סולידריות מחוץ לחוק, תספוג עיצומים כלכליים קשים מהמערב, תאפשר בחירות חצי דמוקרטיות בהן כ 40% בלבד מהמושבים ייבחרו על ידי האזרחים מתוך הציבור כולו והשאר ייבחרו מתוך המפלגה. בבחירות הללו, למרות אפס פרסום לא ייבחר אפילו נציג מפלגה אחד, והבחירות שיתקיימו לאחר מכן כבר יהיו חופשיות. בדרך עוד יהיה דיכוי קשה אבל הפולנים, שהבינו את כוחם לא יוותרו. אחרון החיילים הרוסים יעזוב את פולין בשנת 1991.
קשה לדחוס את הפרק הסוער והעמוס הזה לפוסט בבלוג. ההרצאה על קצה המזלג בת שלוש השעות לה זכינו בסיור שלנו, לא הספיקה אף היא. בסיפור הזה לא נגענו בתפקיד הכנסיה במהפכה השקטה, אבל למדנו על כך בסיור בקרקוב.
סיפור סולידריות – לדעת עוד
להשלמת התמונה כדאי לבקר במרכז סולידריות – על המוזיאון ועל חוויות שלי מהביקור אפשר לקרוא בפוסט האמת הסמל ומה שביניהם.
על החיים תחת המשטר הקומוניסטי בוורשה אפשר לקרוא בפוסט התקופה האפלה של וורשה
מוסיקה אסורה נשמעה בכל רחבי הגוש הקןמוניסטי. על הדרך המגניבה לשכפול תקליטים שצעירי רוסיה פתחו אפשר לקרוא בפוסט חזון תקליטי העצמות .
