עולמות מקבילים בתחנה המרכזית החדשה

כנערה אהבתי ספרי מדע בדיוני. שעות רבות הייתי מבלה במסעות בזמן ובמרחב ובהפעלה דמיונית של מכשירים,כלי נשק ואמצעי תקשורת המבוססים על עקרונות (פסאודו) פיזיקליים וטכנולוגיים. קראתי רק ספרים שבם לוגיקת העקרונות הפיזיקליים היתה ללא רבב. ההסברים הפיזיקליים והטכנולוגיים היו חייבים להיות הגיוניים. אבל מלבד הרפתקאות גלקטיות וקרבות כלי נשק עתידניים פתח בפני ז’אנר בספרים הזה עולם של סדר חברתי חדש, שונה כל כך מהעולם סביבי בישראל של שנות ה80. בעולם המדע הבדיוני התקיימו קהילות שלמות של בני אדם בתוך מבני בועה המספקים סביבת חיים אנושית וחוצצים מפני אקלים עויין ורעיל. במפלסים שונים התקיימו פונקציות מקיימות חיים : טיהור מים, מיזוג אויר, חקלאות, מדורי מגורים, מרכזי שליטה. חברי הקהילות האלה -לבנים, שחורי עור, מלוכסני עיניים, או קצת מכל דבר -חיו בצוותא, השפיעו והושפעו, אהבו ושנאו, נראו בעיני כאיזה מיקס בלתי אפשרי של החברה האנושית.
יום גיבוש מחלקתי הביא אותנו הייטקיסטים  לסיור בתחנה המרכזית בתל אביב. בעודי עולה ויורדת במפלסים השונים, מפלסת את דרכי בבליל האנושי, הולכת לאיבוד בין שלטי העבר לחנויות העתיד, הרגשתי שמשהו מעולמות המדע הבדיוני קרם עור וגידים לנגד עיני.

התחנה המרכזית תוכננה על ידי האדריכל הנודע רם כרמי, כשלנגד עיניו חזון של מרכז קניות, בילוי ותחבורה המשרת כמיליון (!) אנשים ביום. “קניון תל אביב" הוא השם שנבחר למבנה. הרעיון לבנייתו של המבנה הועלה ב1963 על ידי היזם אריה פילץ. עשרים שנים של בעיות משפטיות,גיוס כספים, מאבקים עם השכנים, פשיטת רגל והחלפת בעלים עברו בטרם נפתחה התחנה לקהל הרחב ב1993. כיום למעלה מ20 שנה לאחר פתיחתה היא נתפשת בעיני רבים כפיל לבן, מפגע סביבתי, פרויקט שכשל, ומוטב יהיה אם תהרס ותעלם מן העולם. אבל המבנה סיגל לעצמו יעוד משלו, וממלא מגוון תפקידים בקרב הקהילות החיות סביבו.

קומת הכניסה היא הקומה השוקקת ביותר בתחנה המרכזית: מאפיה, דוכני סלולרי, חנויות בגדים, מזללות, צעצועים וקעקועים. במבט ראשון מתחם הקיים בכל מסוף תחבורה ציבורית בעולם (השלישי). רק במבט שני רואים שיש כאן משהו מעבר. בפניהם של הקונים והמוכרים שלטים עם אותיות ציוריות שמזכירות מעט הירוגליפים על פתחו של דוכן הסלולרי, ומוכרת כהת עור מבטיחים שגם דוברי טיגרית יוכלו לקבל כאן שירות.

 הרמפות מובילות ל"רחוב הפיליפינים". העסקים הקטנים בשני צידי המעבר משרתים בעיקר את קהילת הפיליפינים. בכל עסק יש קצת מהכל: החלפת כסף, העברת כסף, מזון יחודי. בכל עסק כזה המוכרים והקונים הם פיליפינים.

"רחוב הפיליפינים" מסתיים בכיכר. סביב לכיכר משרדי נסיעות: מבצעים על טיסות למזרח הרחוק – הסוכנים והלקוחות כמובן פיליפינים. מלבד לקוח מזדמן, הכיכר ריקה מאדם אבל בסופשבוע זהו מקום ההתכנסות של רבים מקהילת הפיליפינים כדי לעסוק בפעילות החביבה עליהם –קריוקי. הקהילה הפיליפינית היא קהילה מאוגדת ומסודרת. הסיבה לכך היא שממשלת הפיליפינים מתיחסת לפיליפינים העובדים מחוץ לגבולות המדינה כענף כלכלי. הפיליפינים בארץ נהנים מקהילה מסודרת ותומכת.

התחנה המרכזית ממוקמת בלב שכונה המאוכלסת בעיקר בעובדים זרים ובפליטים, ולכן קמו בה מגוון מסודות לטיפול בצרכים שלה. אנחנו חולפים על פני משרדי עורכי דין העוסקים בעניני זכויות עובדים, סוכנות נסיעות, משרדי חברות כ"א.קהל הלקוחות המגוון מכתיב גם את הגיוון בעובדים : פקידי קבלה ועובדים מלוכסני עיניים לצד כהיי עור.

רשת "יוניטף" –שיתוף פעולה בין עיריית תל אביב אירגונים חברתיים ויוניסף – פתחה שני גנים המיועדים לילדי העובדים הזרים והפליטים. לא חשוב מה מעמדם החוקי של ההורים הילדים זכאים לחינוך ראוי. הגנים קמו כדי לפתור את בעית "מחסני הילדים" שעלו לכותרות לפני מספר שנים עקב מותם שלילדים מצפיפות והזנחה. הרשת הגיע להסדר על איזור נקי ממשטרה של כ100 מטר מפתח הגנים כדי שההורים לא יחשש להביא את ילדיהם לגן. בסמוך לגנים ישנה מרפאה המטפלת בעובדים זרים במחירים זולים, ומרפאת מין שלשרותיה נדרשים גם לא מעט תרמילאים בחזרתם מחו"ל.

תפקידו העיקרי של המבנה היה לשמש כקניון ולא רק כתחנה מרכזית של אוטובוסים. הרעיון מאחורי תכנון הקניון היה לגרום לאנשים לשהות בו זמן רב יותר על מנת שיתפתו לקנות– מפלסים, מעברים לא ברורים, מדרגות ומעליות כמעט נסתרות – הכל כדי שהדרך מנקודה א’ לנקודה ב’ לא תהיה ישרה. בשטח הקניון תוכננו כ800 חנויות, שהתפזרו בין מעברים ומפלסים מרווחים. היזם אריה פילץ מכר את החנויות במכירה מוקדמת על מנת לממן את הפרוייקט. כשאזל הכסף והבניה היתה רחוקה מלהסתיים ביקש מהאדריכל להכפיל את מספר החנויות. המעברים הזורמים והמרווחים הצטמצמו והפכו למסדרונות מבוכיים, קשים להתמצאות.

מרבית החנויות כיום עומדות ריקות בשיממונם. יש כאלה שמעולם לא אוכלסו. מפלס הקומה השניה למשל מעולם לא נפתח ובעלי החנויות נשארו עם נכסים חסרי תועלת. כיום בשטח התחנה יש כ1500 חנויות בבעלות כ3000 אנשים, שרובם לא אותרו. זוהי הבעיה המשפטית העומדת בבסיס העובדה שלמבנה אין פתרון. אי אפשר מבחינה משפטית להרוס מבנה בלי קבלת הסכמת בעליו, ומבלי לפצות אותם. 

אם חפצתם להעזר בשלטים כדי למצוא את דרכיכם, חשבו שנית. השלטים קיימים אבל לעיתים תכופות הם מזמן אחר.

המדריך פותח דלת עץ קטנה ולתוכה נעלמים חברי הקבוצה בזה אחר זה. האם זהו הפתח ליקום מקביל ? בפנים חשוך. הפנס המשוטט על התקרה הנמוכה ועל הרצפה חושף מבנה של ברכה קטנה. זה היה לובי הכניסה של בתי הקולנוע שהוקמו כחלק מהרעיון של מקום קניות ובילוי. מסגרות השלטים המוארים עדיין על קירות הקומה הראשונה של התחנה. הקולנוע פעל רק במשך כחצי שנה. לא עזרו מבצעי ה"צפה ככל יכולתך"6 סרטים בכרטיס אחד. אנשים הדירו רגליהם מן המקום. כיום פועלים כאן מספר תיאטראות.

בין כותלי התחנה המרכזית פועל גם מוזיאון. זהו מוזיאון היידיש. דלתות הזכוכית של המקום הן אינן אלא פתח למסע בזמן אל תקופה אחרת ומקום אחר בו חיים שלמים התנהלו ביידיש. כונניות מלאות בספרים, עיתונים, תקליטים וכרזות -הכל ביידיש. על שולחן בכניסה מונחים משחקי קופסה וספרי ילדים. כיסאות ישנים, שטיחים מפעם, מטבחון עם ספלי תה .בבת אחת בדמיוני חברי הקבוצה הופכים מהיטקיסטים צעירים לחבורת אינטלקטואלים יהודים מזרח אירופאים חבושי מגבעות , לבושי חליפות האוחזים בסיגריה מסלסלת עשן המנהלים ויכוח ער בנושא לאומיות , מצטטים פיליטון חדש , או מתוכחים על ספר רב המכר האחרון שיצא. כ50 אלף ספרים ביידיש יש כאן. בעל המקום שם לו למטרה לשמר את התרבות היידית . ספרים רבים אינם מקוטלגים ואינם ממוינים, הם מונחים ערימות ערימות ובארגזים .

דווקא הגרפיטי בקומה השביעית הוא הדבר הצפוי וההגיוני ביותר שפגשתי בתחנה המרכזית. הגרפיטי שהחל דרכו כאומנות מחתרתית מחאתית ואנטי ממסדית, הפך בשנים האחרונות לכלי בידי הממסד על מנת להפוך אזורים עלובים ומוזנחים למוקדי משיכה מגניבים. חתימת ידם וסגנונם של חלק מאומנים שעבודותיהן מופיעות בקומה השביעית כבר מוכרות מאתרים אחרים בעיר. גם הנושאים, והמוטיבים של העבודות צפויים: ניכור האדם בעיר הגדולה, תחלויי האורבניזם.  בכל זאת הצבעוניות של הגרפיטי, האקפרסיוניזם של העבודות, מחיים את אפרוריות הבטון והנאון. אם ניקח את זה לאקסטרים בעולם הבועה הדיסטופי יש מצב שאלו הם הצבעים היחידים שישארו.

הרמפות מובילות אותנו אל קומת המרתף, הישר אל הצריף הקטן מעץ המשמש כמשכנו של בית החב"ד המקומי. בסמוך אליו פיר ממנו נשמעים ציוצים. פיר זה הוא משכנם של אלפי עטלפים שמצאו בו את ביתם. בזכות האוכלוסיה הגדולה הוכרז המקום כשמורת טבע.

צינורות כחולים –אדומים היוצאים מקירות רצים לאורך הקירות מתחברים ומתפצלים בדרכם לחיבורים למרכזיה המאובטחת מאחורי רשת ברזל נראים כעורקים וורידים ענקיים החיוניים לחיה של מפלצת הבטון.

דיסטופיה עתידנית תמיד קשורה בסיכוי לשואה גרעינית שתביא כליה על המין האנושי מלבד קומץ בני אדם שיצליחו לשרוד. התחנה המרכזית ערוכה גם לזה. דלתות ברזל אדומות וכבדות, המצריכות סגירה ופתיחה באמצעות מנואלה ידנית מחלקות את המרחב למדורים. מקלט אטומי המסוגל לאכלס כעשרת אלפים בני אדם. באחד הכוכים היוצאים מהאולמות מראה לנו המדריך דל, של כספת גדולה . מה יש שם ? מרכז פיקוד ובקרה של אגף X כזה או אחר? או זרעים של צמחים חיוניים שיאפשרו לקומץ השורדים לבנות עולם חדש?

כך בהוויה ההזויה מעט של הקומה התחתית דרים בכפיפה אחת ובשלום חב"דניקים, עובדי הנקיון, והעטלפים ויש בזה משהו מהאופטימיות של חזון אחרית הימים.