לפעמים הרושם החזק ביותר הנשאר מטיול הוא דווקא פגישה מקרית עם אדם. יתכן שנחקק בזכרוני רק משפט, בפעמים אחרות זו שיחה ארוכה. פגישה לא מתוכננת, שיחה שמתחילה לה כך מלא כלום, משנה פניה, והופכת לשיחה מעמיקה. הפגישות האלה, על הנאמר בהם ועל פניהם של האנשים, נשארות חקוקות בזכרוני עוד שנים ארוכות הרבה אחרי שמראות ושמות מקומות מטשטשים.
הנסיעה לפולין זמנה לנו כמה מפגשים ברכבות, ברחוב, בסיורים, בבתי הקפה. מענינות במיוחד היו השיחות דוקא עם הצעירים. פולין בכלל וורשה בפרט מהוה מוקד משיכה לצעירים מרחבי העולם בזכות היותה זולה. צעירים רבים מרחבי אירופה מנצלים את הנגישות, את אפשרויות הטיסה הזולות ומגיעים לסופי שבוע של מסיבות. האלכוהול כאן זול במיוחד. מעבר לבילויים, לקניות ולמסיבות , נראה שיש לא מעט צעירים המתענינים בתרבות ובהיסטוריה .
כל התמונות ברשומה זו צולמו על ידי בתי במסגרת מסעה בפולין .
פגישה ברכבת לאושויץ'
הפגישה הראשונה שלי בפולין, פגישה ברכבת לאוושויץ' ללא ספק תשאר חקוקה בזכרוני. נסעתי לאוושויץ כדי לפגוש את בתי בסוף "מסע פולין" ולהמשיך עמה לוורשה. לאוושויץ שנקראת היום אושוונצ'ים אני נוסעת ברכבת.
הגברת באשנב הכרטיסים אינה מדברת אגלית, אבל נראה שהמילים אוושוויץ'/אושונצ'ים מובנות כאן לכל. על פתק היא רושמת את מספר הרציף ואת השעה . אנשים ממתינים על הרציף. אני מודאת עשר פעמים בלוח הזמנים שהרכבת לאוושויץ תצא מהרציף בו אני עומדת. אני מודאת גם את זמן ההגעה. אני מודאגת , שאסע ליעד אחר, ואפספס את בתי . חמש דקות לפני השעה היעודה נעצרת רכבת ישנה בתחנה. אני שואלת באנגלית נער האם זו הרכבת לאושוינצ'ים. הנער חושב שכן, גם הוא נוסע לשם. הוא מוודא בפולנית עם אדם נוסף ואנחנו עולים. הרכבת כמעט ריקה. הוא מתענין לדעת אם אני נוסעת לבקר באתר אוושויץ, אני עונה שכן . ניכר עליו שהוא רוצה לדבר, ואני מרחיבה את תשובתי. הנער מתישב בספסל מולי ואנחנו שוקעים בשיחה. השיחה כל כך מרתקת ששעת הנסיעה חולפת במהירות. רק קריאות ההתפעלות שלי מנוף השלכת הנשקף מהחלון קוטע מדי פעם את השיחה. השלכת משתוללת בגווני צהוב- כתום – אדום. מהחלון נשקפים מראות של בתים כפריים, נחלים קטנים, אגמים . השלכת האירופאית יפה כל כך .
הנער מזהיר אותי מיד, שהביקור באושויץ' קשה מאוד. אני מספרת לו שאני מישראל, וכל חיי שמעתי סיפורים על השואה, קראתי ספרים, ראיתי עדויות מצולמות, ביקרתי ביד ושם . אני חושבת שיש לי מושג לא רע מה עומד לפני . הנער מנענע בראשו לשלילה. גם הוא התכונן, קרא וידע מה התרחש שם. הוא ביקר יותר מפעם אחת באוושויץ' אבל בכל פעם הביקור קשה. בפעם הראשונה, הוא מתודה, הוא לא יכל לעמוד במראות הקשים בסיור ופרץ בבכי . הביקור באוושויץ הוא סיור חובה לכל הנער בפולין כחלק מלימוד נושא השואה והשמדת היהודים במסגרת תוכנית הלימודים בפולין. הוא מודע בהחלט לכך שפולנים רבים נטלו חלק בהשמדת היהודים, אבל מציין שהיו גם כאלו שעזרו.
יצא לו להפגש מספר פעמים עם נער לא יהודי מחו"ל והוא נדהם עד כמה מעט הם ידעו על הנושא. בעיירה שהוא גר, מרוחקת כ45 ק"מ מאושויץ , לפני מלחמת העולם השניה היו היהודים כ60% מהאוכלוסיה. היום לא נותר איש. זה בלתי נתפס שכל כך הרבה אנשים מתו, הוא מציין, שקהילה שלמה נעלמה. במשך לימודיהם בתיכון הם לומדים על התרבות היהודית ועל המנהגים. מבני הקהילה היהודית כבר מזמן משמשים לשימושים אחרים, אבל בית הספר לקח על עצמו בעזרת התלמידים לשמר, לשחזר ולנקות את בתי הקברות היהודיים בעיר. התלמידים גם עסקו בתיעוד עדויות מאנשים בעירם, שעברו את מלחמת העולם השניה. הוא בהחלט היה שמח להפגש עם בני נער מישראל, אבל לא יצא לו .
איך אף אחד לא עשה משהו כדי להפסיק את זה ? ארצות הברית, בעלות הברית ? איך העולם שתק? הוא לא מצליח לתפוס את זה. הוא חושב שכל אחד בעולם חייב לבקר באוושויץ, ללא קשר לדתו ומוצאו, כדי ששואה כזאת לא תשנה. לא ליהודים, ולא לאף אחד אחר .
אנחנו משוחחים בהמשך על החיים בפולין של היום. על יחסיה של פולין עם האיחוד האירופאי ועל השפעת האיחוד על החיים בפולין. האנגלית שבפיו רהוטה. הוא מתבטא בצורה ברורה וקולחת. אם כאלה הם צעיריה של פולין , ללא ספק היא צועדת אל עתיד טוב.
לשאר המפגשים המענינים אחראית הנערה. לאחר שבוע של מסע בעקבות המוות בפולין כשהיא וחבריה כמעט שאינם באים במגע עם תיירים או מקומיים, קשה היה לנערה מדוע תיירים שאינם יהודים מגיעים לפולין. בסיורי החינם בעיר התקבצו להם אנשים מרחבי העולם. "תשאלי ", הצעתי. " תשאלי ונראה מה מביא אותם לכאן " . הנערה הרימה את הכפפה , ושאלה . ההתענינות שלה הביאה לכמה מפגשים מפתיעים.
בין סאלוניקי לאושויץ
בסיור הערב אנחנו פוגשות שתי נערות מיוון. בתי זוכרת אותן מ"הסיור היהודי" והן מעוררות את סקרנותה. היא פונה אליהן ומתענינת מה הביאם לוורשה. הן נמצאות בקרקוב במסגרת חילופי סטודנטים, ומנצלות את הזמן לטייל בפולין. בתינזכרת שראתה אותן גם בסיור היהודי, ותוהה מדוע הנושא מעניין אותן . וכאן מספרת לנו אחת הסטודנטיות סיפור מופלא .היא מסלוניקי. בית הספר לרפואה נמצא היום באיזור בו חיו בעבר יהודי סלוניקי. בשטח בית הספר הוקמה לאחרונה אנדרטה לקהילה היהודית, שעוררה את סקרונתה , והיא קראה על גורלם : קהילת סלוניקי נשלחה ברכבות המוות למחנות השמדה. קהילה שלמה נעלמה. באחת מנסיעותיה מחוץ לגבולות יוון, הגיע הסטודנטית למינכן, ונסעה לבקר במחנה דכאו . הביקור הותיר בה רושם עז ובל יתואר. הסטודנטית מתקשה למצוא מילים באנגלית לתאר מה הרגישה. למקום יש אוירה אחרת. אוירה של מוות. השקט שם הוא שקט שאין בשום מקום אחר. ממה שראתה שם היא יצאה נרגשת כולה, וציינה לעצמה שהיא רוצה לדעת עוד. גם על השואה וגם על היהודים. פולין היא כר נרחב ללמוד על שני הנושאים האלה, ולכן בחרה להגיע לשם. היא וחברתה התכוונו לנסוע לבקר באוושויץ, וכך מצאנו את עצמנו מחליפים טיפים לגבי הביקור במחנה . הזוי, סוריאליסטי, ובכל זאת מלא אופטימיות .
מנקודת מבטו של יהודי-אוסטרלי
פגישה עם צעיר יהודי מאוסטרליה, דווקא מעוררת בי תהיות ושאלות. בסיור העיר העתיקה של ורשה, בצורה אקראית לחלוטין, מתענינית הנערה אצל בחור גבוה ותמיר, מה הביאו לפולין. הבחור מספר שהוא אוסטרלי ממלבורן, לקח חופש מלימודיו ועורך מסע באירופה. פולין היא התחנה המזרחית ביותר שלו . הנערה משתפת אותו קצת מחויותיה במסע . אני מספרת לו שאחי גר מזה שנתיים במלבורן, ועל התרשמותי מהעיר. כשהשיחה נעשית אישית, מספר לנו הבחור הצעיר שהוא יהודי, ומשפחתו חיה כבר מספר דורות באוסטרליה. את חינוכו היסודי הוא קיבל בבית ספר יהודי דתי, ורק בתיכון עבר ללמוד בבית ספר ציבורי. הוא מספר לנו שהוא ביקר באוושויץ, ראה את קבוצות בתי הספר הישראלים מבקרים במחנות. קל לזהות אותם, הוא מציין, הם נושאים את דגל ישראל, לבושים בחולצות ועליהם מגני דוד או דגלי ישראל בולטים למרחוק. " מוזר" הוא מגדיר את המחזה " קצת בוטה אפילו. יש כאן התרסה , אבל כנגד מי ? " . יש לו משפחה בישראל, והוא ביקר בה מספר פעמים, אחת מהן היתה במסגרת משלחות בחסות הסוכנות היהודים. כשבתי מספרת לו שזוהי שנת הלימודים האחרונה שלה והיא מתגייסת לצבא, מציין הבחור שיש לו כמה חברים אוסטרלים, שבחרו לשרת בצבא הישראלי. בחירה זו הפתיעה אותו. באוסטרליה אין חובת שירות בצבא והוא מגדיר את עצמו פציפיסט . אם יהיה איום קיומי על אוסטרליה , הוא מקווה לשרת בתור פאראמדיק או רופא . "יש חשיבות לקיומה של מדינת ישראל, בזה אין ספק " הוא ממלמל כמו לעצמו, " יש חשיבות להגנה על מדינת ישראל " ובכל זאת תמהה על החלטתם של חבריו היהודים. הסיור מסתיים ואיתו שיחתנו. ואני נשארת עם שאלות פתוחות . מה למד בצעירותו על השואה ועל היהודים באירופה בתקופה שקדמה לה? מה מקומה של ישראל בזהות היהודית שלו? איזה מקום תופסת היהדות בזהות שלו? "בשנה הבאה בירושלים הבנויה" ברכה זו שגורה בפי כל יהודי, אבל עד כמה מתכוונים הם לקחת גורלם בידם ולהגשים אותה ?
מבין כל הפגישות עם הצעירים בחרתי לתאר ברשומה זו שלוש שיחות, שהיו מענינות או מפתיעות במיוחד . שלוש שיחות הן כמובן אינן מדגם מיצג, אבל יש בהן לדעתי לסמן משהו מרוח הדור הצעיר הזה. פגישות מקריות אלה עם הצעירים הן כמשב רוח רענן, כנקודות אור באפלה . צעירים שחיים במציאות בה הגבולות פתוחים, נאורים, משכילים, רגישים, מביטים אל העתיד, ומוכנים להדבר עם העבר.
אם יש לכם תגובות, מחשבות או סיפורים על מפגשים מענינים , אשמח אם תשתפו בתגובות לרשומה.
ינינה, פוסט מרתק ביותר. מסכימה איתך שבסופו של דבר מה שמותיר את הרושם החזק ביותר בטיול הוא המפגש עם האנשים. אהבתי מאד את הצילומים של ביתך שמלווים את הפוסט. היא ניחנה בעין רגישה.
תודה מיכל. זה היה מעניין לדפדף בתמונות של בתי בסוף המסע. התמונות האלה מספרות סיפור משלהם על חוויות . בטיולים המשפחתיים הבאים , אעודד את ילדי לצלם ולהציג את נקודת המבט שלהם, שבודאי שונה משלי.
ינינה – תודה על כל סדרת הכתבות שלך על המסע לפולין! גם מעניין ביותר וגם נחשפתי להמון נקודות שלא ידעתי עליהן קודם. אין ספק שהיה לכן טיול מעניין!
פולין , שמעולם לא תכננתי לבקר בא, התגלתה כאחד המקומות המענינים שהייתי בהם , מהרבה אספקטים . חזרתי עם רצון עז ללמוד עוד על ההיסטוריה של הקהילות היהודיות . מתכוונת לבקר בה שוב, בהרכב משפחתי מלא, ולהקדיש עוד זמן לתרבות היהודית המפוארת ששגשגה שם.
נקודת המבט האישית תמיד מדברת אליי יותר .
מבין שלשת המפגשים שהוצגו- דווקא המפגש עם הנערות היווניות תפס את ליבי.
ניחא הנער הפולני, הוא גר "שם"
ניחא היהודי מאוסטרליה – הוא "יהודי"
אבל שתי הנערות היווניות שבאקראי כמעט נחשפו לגורלה של יהדות יוון ומכאן המשיכו את המסע- מרגש .
תודה.
גם אני התרגשתי למשמע הסיפור הזה מהבנות , והתפלאתי על נפלאות המקריות שזמנה אותן אלינו . הצעתי להן לחפש באינטרנט את המוסיקה של יהודה פוליקר , שהרי מוצא הוריו מסלוניקי . מענין לאיזה מסע זה יוביל אותן .
נקודת המבט האישית, תמיד (אותי) יותר מעניינת מאתרים היסטוריים.
ניחא הבחור הפולני, הוא גר שם
ניחא הבחור האוסטרלי, הוא יהודי.
אבל שתי הנערות מיון שבאקראי כמעט נחשפו לגורלה של יהדות סלוניקי
ומשם המשיכו את המסע— זה ריגש אותי.
תודה
ינינה, בעיני הרשומה הזאת מאוד משמעותית. בסה"כ שלושה אנשים מכל העולם הגדול, ובכל זאת מעניין לדעת מה אנשים חושבים. נקודת המבט שלהם מראה עד כמה אין משמעות לסטיגמות. הבחור היהודי – פצפיסט. הנער הפולני – לוקח את משא הדורות ונטל אחריותם על גבו. והסיפור של הבנות מסלוניקי מרגש. התהליך שעברת עם הבת משמעותי ומעורר הערכה. מסירה את הכובע בפנייך.
תודה רבה זיוה. ככל שהזמן עובר , כשאני מטיילת אני יותר ויותר מתעניינת במה שהאנשים שאני פוגשת חושבים . שוב ושוב , אני מופתעת . ברגע שאנחנו יודעים פרטים בסיסים על אנשים : מראה, מקום ,שם , ארץ מוצא – אנחנו לעיתים קרובות מניחים הנחות על מה הם חושבים . לעיתים כל כך קרובות , אלה הן הנחות שגויות .
וואו! ספר שלם ניתן לכתוב כתגובה לפוסט הזה.
קודם כל לא יכולתי להתעלם מהמשפט התמים והכל כך טעון הזה שלך בתחילת הפוסט: נסעתי לאוושויץ כדי לפגוש את בתי בסוף "מסע …
באשר לתגובה על הבוטות של הישראלים בהופעתם באושוויץ, כבר שמעתי את ההתבטאות הזו מגויה כל שהיא שבאה לחוות את חווית אושוויץ ונתקלה בישראלים צעירים, שרים ונושאים דגלים… זה היה לפני שנה בצרפת דווקא.
באשר לדואליות שיהודים חיים בה בנכר ולעתים אף הרבה יותר מדואליות, זו תופעה מוכרת מאוד של התנגשות אינטרסים והתנגשות ערכים וכו'. לא אחת התנגשות זו מביאה יהודים דווקא אינטלקטואלים להיות עוינים מאוד את ישראל.
הם רוצים להיות צרפתים אבל היהדות שלהם מפריעה להם. לעתים הם חוששים שיגלו יהדותם המוסתרת עמוק עמוק בבוידם. לעתים המלחמות בהם אנו נתונים מתנגש עם עמדותיהם האומניסטיות שהם חפצים לאמץ ועוד ועוד ועוד… באמת שאפשר למלא ספר בקלות רבה. ואני אישית נתקלתי בדואליות המוזרה הזו בעיני, בצורה כל כך בוטה ולא אחת.
תנו לנו לחיות ונשכח מהיהודים, היהדות ובטח מישראל המתריסה…
תודה נמרוד על התגובה. איזה אסוציאציות מעוררות רכבות בפולין (וגרמניה ) אצלנו היהודים. אפילו אצל הדור הצעיר . גם בתי חזרה שוב ושוב על המחשבה הזאת , שאנחנו נוסעים ברכבת בחזרה מאוושויץ, בניגוד למליון יהודים שלא חזרו משם.
אני תוהה אם הדואליות הזאת נובעת מהחיבור בית דת ולאום ביהדות והזיקה האוטומאטית לישראל . למרות הפרדת דת ממדינה במרבית הארצות המערביות, עדיין התרבות העיקרת היא נוצרית . למשל חוגגים את חג המולד ( וכן זה בסדר לקחת על חשבונך ימי חופש לחגוג את ראש השנה או יום כיפור ) .אני תוהה אם יש דואליות כזאת גם אצל מהדרים אחרים שחיים במדינות עם דת עיקרית שונה . למשל האם הודי שחי באר"הב מרגיש אותה ? או פקיסטאני בקנדה ?
לכל אחד שזר לסביבה יש מטענים משלו. לאף אחד אין מטענים מורכבים וסבוכים כשלנו. מטעני אהבה שינאה לא של רגע, ביקור, דור או שלושה. אלא של אלפי שנים. זה כמעט חדר ל-DNA שלנו… תשימי לב שאני דיברתי על הסתרת היהדות שלך והבולטות שלך בשטח בצרפת הנאורה ולא בפולין של יהדות מבוהלת. אני הכרתי כל כך הרבה יהודים בצרפת ששינו את שמם כך שישמע צרפתי בלא שריד ליהדות, חלקם "כדי להקל על העסקים", אבל אם כבר אז כבר. אם מסתירים מסווים אז הסוואה עד הסוף. לא יודע אם קראת את הפוסט שלי בעניין החגים שאנחנו חגגנו בצרפת. אבל שם מומחשת הדואליות הזו יופי. במקביל ראוי לחשוב מה זה להיות ערבי פלסטיני בישראל… (בלי השוואות, פרט למורכבות הסיטואציה).
אגב, כשביקרתי באושוויץ, לא יכולתי להמנע מהמחשבה שאני משלם כדי להכנס לאושוויץ!!!! לא יכולתי להמנע מלהזמין ארוחה (אגב, גרועה ביותר) במאין מסעדה באושוויץ. כן, אנחנו מתריסים! אני מתריס גאה באושוויץ! ועוד אגב אחד- לקחנו באושוויץ, אישתי ואני, מדריכה פרטית ילידת העיר השכנה אושוויצם. היא מדריכה במקום כבר 14 שנים. שאלתי אותה אם נתקלה בערבים במקום. התשובה היתה לקונית- לא.
איתי את הפוסט הנפלא שלך על חגיגת חג המולד בצד חג חנוכה. לאור ההייפ שיש בארץ כרגע סביב ל"נובי חוד " , שאלה אותי בתי – איך זה שמעולם לא חגגנו נובי גוד ? יוצאי ברית המועצות רבים חוגגים . אני חושבת שלא חגגנו לא נובי גוד ולא סלבסטר כי הורי רצו למנוע ממני את הדואליות הזאת ( אינסטינקטיבית , מעולם לא דובר על כך ). כשעלו לארץ – השאירו מאחור את כל המנהגים , ועשו כל מאמץ להתערות בחברה הישראלית . החל מלהתעקש ולגור בשכונה ישראלית (ולא שכונת עולים ) לקרוא לאח הצעיר שנולד בשם ישראלי מובהק , ללמוד עברית על בוריה , לטייל בארץ , ליצור קשרים עם כל האוכלוסיה (לאו דוקא יוצאי ברית המועצות ) . חגי ישראל נחגגו בבית , החגים הזרים נשארו מאחורי הדלת שנסגרה ביציאה מרוסיה.
כן, אז יש גם דואליות תרבותית בארץ… (:
פוסט מרתק! אשמח לקרוא עוד בסגנון הזה. גם התמונות נהדרות (:
ואין ספק שהאנשים שאנחנו פוגשים בדרך הם חלק בלתי נפרד מן החוויה.
תודה ליאן. שמתי לב שבטיולים שלי אני יותר ויותר מתענינת במפגש עם האנשים. נחמד במיוחד עם נוצר קשר בין ילדים כמו שיצרה בתי בביקור שלנו בהונג קונג ברשומה : ארוחה סינית ביתית
אגב, כמעט תמיד, כמעט בכל טיול שלי לכמעט כול חו"ל. אני משתדל מאוד לשמור על הרבה ספונטניות. אני מאוד אוהב ללכת לאיבוד בלי שום תכנון לכבישים הכי צדדיים ואפילו לדרכים סלולות יותר או פחות המובילים אותי לעתים לאין מוצא שקשה אפילו לעשות ממנו פרסה… לעתים מוביל אותי לנופים מפתיעים ולעתים למפגשים מאוד מעניינים. כך פוגשים את עם הארץ ולא רק את מגדליה, טירותיה ואת המוזיאונים של הארץ. לא רק היסטוריה אלה גם את ההווה האמתי. תמיד מצליחים, איך שהו, לחדור מבעד למחסום השפות.
אתה מתאר כאן צורה שונה מהמקובל של טיול. אני מרגישה שאני בהחלט מתקדמת לשם. להגיע למקום ופשוט לחוש אותו, לתת לרגלים, לסקרנות, למקריות להוביל.
כן, כן. זו בדיוק הכוונה. אני לא זוכר שהתאכזבתי מהרפתקאות שכאלה.מה שמגביל אנשים בד"כ זה ההספקים שהם מציבים לעצמם וחוסר ביטחון באפשרות להחלץ מההיכן שהגיעו אליו בלי תכנון. אז תורידו הספקים ואם אינכם סומכים על ידיעת הניווט שלכם או התושיה האישית, אז תשאלו את המזדמנים ואולי, אפילו תנטו ללון באיזה מקום מפתיע. קצת ייצר הרפתקנות.
ינינה, הפוסט מרתק ובעיניי השיחות הבלתי פורמליות האלה חושפות את העובדה שנושא שואת היהודים עדיין נוגע לאנשים רבים ועדיין מזעזע אותם ולא משנה מה מוצאם. בעיניי ביום שהנושא ידעך, תהיה סיבה לדאגה! גם בשם רציחות עמים אחרות בעולם ובמיוחד בשם שואת היהודים שעד היום היא אופציה בקרב עמים מסוימים. צריך שהלקח יהדהד ויישמע שוב ושוב ובכל מקום ותודה לך ולבתך שהייתן שם להציף את העניין כישראליות ולא רק.
תודה אורית. אני מרגישה שבזכות ביתי נחשפתי לדברים שאחרת לא הייתי נחשפת אליהם. מסכימה איתך שאסור שהנושא ידעך. ראיתי אופטימיות בכך שהנושא נמצא על סדר היום של הגור הצעיר.