קאטוביץ- אושונצ'ים: ברכבת אל אושויץ ובחזרה

הביקור בפולין שם אותי בראש ובראשונה בדיסוננס עמוק : בין העבר להווה, בין יופיו של הטבע  לאכזריות האדם , בין פעולות חיי השגרה  ואיך הם נתפסים בהקשר של השואה, בין הרצון העז להנות לבין עצב עמוק . כי פולין בשבילנו היא בראש ובראשונה מות , אכזריות והשמדה.  משהו מהדיסוננס הזה , אנסה לתאר ברשומה הבאה.

הגעה לילית לקאטוביץ 

חמש דקות לאחר חצות זמן מקומי נוחת המטוס הקטן בשדה התעופה של קאטוביץ . אני יוצאת לאויר קריר יבש ונקי של סתו . הטמפרטורה תשע מעלות  , ולא ממש קר . ירידה במדרגות כבש המטוס , עמידה קצרה בתור  לדרכונים , ואני ממהרת ועולה לאוטובוס למרכז העיר . כל העסק ארך רבע שעה . טיסה כשרק טרולי איתך הוא ללא ספק דרך קלה, נעימה וזריזה לטייל בעולם .

שדה התעופה מרוחק כ40 ק"מ ממרכז העיר  , אותם עובר האוטובוס בחצי שעה. הנוף הלילי הנשקף מהחלונות מפתיע  : אוטוסטרדה של שלשה נתיבים , מהחושך מבליחים לעיתים תכופות סניפי  "מקדונלדס" , אולמות מכירת מכוניות  חדשות , והאנגרים גדולים , קניון גדול ועליו שלטים של כל המותגים הידועים . לרגע אפשר לחשוב שהגעתי לאמריקה .

בכניסה לעיר מבנים מודרניים , מלונות , מוזיאון. העיר נמה . האוטובוס עוצר בתחנה המרכזית . הנהג מסביר לי באדיבות  , איך מגיעים למלון . לא , אין חשש ללכת בחושך , זה איזור שקט ובטוח . אני צולחת את אולם התחנה  -אולם מודרני , כסאות המתנה מעוצבים מדליק  – אחרוני העובדים בבבתי הקפה ובסניף סאבויי , מסיימים נקיונות אחרונים  – ויוצאת אל העיר . אויר טוב , נקי עם ארומה קלה של הסקה בעץ . ריח של אירופה . הרחובות מוארים ומשולטים , הבתים בסגנון אירופאי, מלבד עלי שלכת מרשרשים מתחת לרגלי הרחובות נקיים.

הטרולי מהדהד על אבני המדרכה, אני חולפת ליד שילוט המצין כיוונים וקילומטרז' לערים השכנות  : פוזנן , קראקוב , ולנגד עיני מרחפים טקסטים מספר ההיסטוריה על קהילות יהודיות שהיו ואינן עוד.

מספר דקות הליכה , פניה אחת  ואני רואה את שלט המלון . כמובטח  יש בקבלה מישהו , ואני מבצעת צ'ק אין זריז  . בחשש מה אני בודקת את החדר  – זכורים לי מלונות קצת ישנים ומרופטים מטיול בגיאורגיה ומונטנגרו , שתיהן ארצות פוסט קומוניסטיות  . החדר מפתיע לטובה , נקי , נעים  , מרוהט בטוב טעם , חדר אמבטיה מרווח. הוייפיי עובד מצויין . הנערה תהיה מרוצה אני מציינת לעצמי . אני מכריחה את עצמי ללכת לישון , מכוונת כל שעון מעורר אפשרי  . למחרת אני אמורה לפגוש את בתי , ולהצטרף אל משלחת בית הספר לסיור בבירקנאו. אסור לאחר או לפספס את הרכבת .

אני מתעוררת לבוקר מעונן , של שלכת אירופאית . מחלון חדרי נשקף רחוב אירופאי נחמד. עוברים ושבים כבר ממהרים בו לעבודתם .  בחור צעיר עובר על אופניו . מישהו מטאטא את העלים היבשים . אני פותחת את החלון לצלם , ואויר רענן נכנס אל החדר .

העיירה אושנצ'ים מרוחקת מקאטוביץ כשלושים ק"מ . ניתן להגיע אליה באוטובוס או ברכבת . אני בוחרת באופצית הרכבת  , מכיוון שהאתר האינטרנט תומך באנגלית . הרכבת מאספת ומרחק זה לוקח כשעה נסיעה .

הגברת באשנב הכרטיסים אינה מדברת אגלית , אבל נראה שהמילים אוושוויץ'/אושונצים מובנות כאן לכל. על פתק היא רושמת את מספר הרציף , ואת השעה . אני משלמת בכרטיס אשראי , והמומה לגלות שהעלות היא  6 זלוטי .  אנשים ממתינים על הרציף . אני מודאת עשר פעמים בלוח הזמנים שהרכבת לאוושויץ תצא מהרציף בו אני עומדת. אני מודאת גם את זמן ההגעה .  אני מודאגת , שאסע ליעד אחר , ואפספס את בתי . חמש דקות לפני השעה היעודה נעצרת רכבת ישנה בתחנה . אני שואלת באנגלית נער האם זו הרכבת לאושוינצ'ים.  הנער חושב שכן , גם הוא נוסע לשם. הוא  מודא בפולנית עם עוד מישהו ואנחנו עולים . הרכבת כמעט ריקה. עם הנער הזה ניהלתי שיחה מרתקת , אבל את תוכנה אשמור לפוסט אחר.

מרגע שעוזבים את פאתי העיר הנוף הנשקף מהרכבת הוא עוצר נשימה . השלכת משתוללת בגווני צהוב- כתום – אדום . מהחלון נשקפים מראות של בתים כפריים , נחלים קטנים , אגמים . השלכת האירופאית יפה כל כך . . הנער מציין שזה רק קדימון ליופי שיהיה בעוד כחודש  , כשהכל ממש אדום  .אני מתמסרת למראות היפהפיים , עד שמבליחה בי המחשבה : ביערות אלה הסתתרו על נפשם יהודים .

השעה חולפת מהר , ואנחנו מגיעים ליעד . הנער נוסע לאושונצ'ים לטסט , לקבלת רשיון נהיגה . עיירה שקטה אושונצ'ים , בלי הרבה תנועה , כיכרות , ורמזורים . מקום טוב לעשות בו טסט. אנחנו צועדים ביחד את חלקה הראשון של הדרך לאוושויץ , מרחק שני ק"מ מהתחנה.  אני מאחלת לו בהצלחה בטסט , ונפרדת .

ביקור באוושויץ  – בירקנאו

אני צועדת את שארית הדרך לבד. אכן עיירה שקטה היא אושונצים . סמוך לתחנת הרכבת כמה בתי קפה ודוכנים קטנים , שורות של בתים נמוכים מסתתרים בין עצים.  מפעלים קטנים  . והשלכת הצהובה – אדומה השולטת בכל ץ אני חולפת ליד חצר בה שני מקומיים עוסקים בגירוף עלים , מנופפים לי לשלום בעוברי .  המקום  וההקשר אמורים להשרות עלי עגמומיות ועצב , אבל יופיו של הטבע מרומם את הנפש . אני מוצאת את עצמי בדיסוננס  בין שני הרגשות הסותרים .

 מחנה הריכוז וההשמדה אַוּשְׁוִויץ היה הגדול במחנות ההשמדה שהקימה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, ובו נרצחו כמיליון ומאתיים אלף נפשות, בהם כמיליון ומאה אלף יהודים, יותר מבכל אתר אחר במהלך המלחמה. היה זה מחנה ההשמדה שפעל במשך הזמן הרב ביותר (מיוני 1940 עד ינואר 1945‏) מכל מחנות ההשמדה, ובו הגיע לשיאו תיעושו של רצח ההמונים. מקומו נבחר  עקב הנגישות  : האיזור היה צומת גדולה של רשת רכבות .

באושוויץ היו שלושה מחנות מרכזיים: אושוויץ I שהיה מחנה הריכוז הראשוני ושימש מרכז מנהלי למערכת המחנות, ובונרצחו בעיקר אינטלקטואלים פולנים ושבויי מלחמה רוסים; מחנה אושוויץ II בירקֶנַאוּ), שבו התבצעה עיקר השמדת היהודים, ובו נרצחו כמיליון ומאה אלף יהודים, וכ-22,000 צוענים; ומחנה אושוויץ III  מוֹנוֹבִיץ), שפעל כמחנה עבודה עבור חברת אִי גֶה פַארבֶּן  – חברה ליצור צבעים. מעבר לשלושת המחנות הללו פעלו סביב אושוויץ כארבעים מחנות משניים, שבהם הועבדו יהודים בעבודות פרך.

הרעיון של הגרמנים היה לישב את האיזור בארים , ולהקים עיר לדוגמה בצד מחנה העבודה וההשמדה . מטרתו של מחנה העבודה היה לספק את חומרי הבניה לעיר .  לצורך הקמת המחנה גורשו מבתיהם כל תושבי פרבר זאסולה, ותושבי הכפרים הסמוכים – באביצה, בודי, ראייסקו, ברושקוביץ, פלאווי, הארמזה, ובז'נינקה, שעל אדמותיו נבנה מחנה בירקנאו. שטח בגודל 40 קילומטרים רבועים נסגר כולו לצורך המחנה.

השעה עשר בבוקר  והחניה הקרובה לאושויץ כבר מלאה , אוטובוסים רבים חונים בשורה , מכוניות פרטיות  חונות אפילו על קצות מדרכה , סדרנים מנוטים מכוניות מכוניות נכנסות ויוצאות , תור ארוך משתרך לפני הכניסה לבנין . אני מופתעת למראה המוני האנשים האלה. בעיני רוחי ראיתי את עצמי מסתובבת בין הביתנים באושויץ כמעט לבד.

האם יש היום אירוע מיוחד שיש כל כך הרבה אנשים? אני שואלת במודיעין – לא ככה זה בכל יום ,עונה הגברת באשנב , ומסבירה לי שעלי להרשם לסיור על מנת להכנס. שלט אלקטרוני מציין את מספר המקומות הנותרים לכל סיור ואת השפה בה נערך , והמקומות אוזלים במהירות .

נותרה פחות משעה עד זמן הפגישה , ואני מפחדת לפספס אותה . אני מחליטה בצער רב לותר על הביקור במוזיאון .  להדחק בין האנשים כדי להתבונן על המוצגים , להסתובב בדוחק בשטח המחנה מאוד מרתיע אותי ..את שארית הזמן עד לזמן הפגישה עם בתי , אני מעביר באיזור הכניסה לאושויץ . ישנם כמה שלטי הסברים על ההיסטוריה של המחנה , וצילומי אויר .  איזכור של הספרים , הציורים , והאומנות שיצרו שורדי אושויץ , בנסיון לתעד את שעבר עליהם .

אני מציצה מבעד הגדרות אל שטח המחנה מחד  , ואל מעבר לחורשה בשלכת אל שכונת המגורים מנגד .  ובעיקר המומה מהמוני האנשים הנמצאים כאן לסיור  : משפחות , בודדים , קבוצות של בני נוער מכל העולם , קבוצות של מבוגרים . שפות רבות נשמעות בין המבקרים , כולל השפה הערבית.  אני מתבוננת המומה בקבוצה אסיאתית שמסיימת ביקור, ואחריה קבוצה של נזירות. המראה הזה של כל האנשים שבאו לבקר במקום זה  , לרבים מהם אין זיקה ליהודים , הוא מחזק  , וממש מרומם נפש.  איזכורי ההתיחסות של העולם  הלא  יהודי לשואה במדיה הישראלית הוא בדרך כלל בהקשר שלילי : של הכחשת השואה , והורדת היחודיות של השואה .  מדי פעם מספרים על אנדרטה או מפעל הנצחה שנחנך , אבל אין איזכור והתיחסות לכך שהמוני אנשים באים ללמוד , לראות, לבקר , מתענינים באירוע היחודי הזה של ההיסטוריה האנושית  : השמדה מתוכננת ושיטתית של עם שלם . נראה שהעולם רוצה לדעת  , ורוצה לזכור .

ביקור בבירקנאו

מחנה אושויץ –בירקנאו הפך סמל להשמדת העם היהודי ולמאורע היחודי הזה בהיסטוריה האנושית. יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ נקבע על ידי מדינות רבות כיום זיכרון לשואה, ובהן גרמניה, שב-1996 קבעה אותו כיום זיכרון לקורבנות הנאצים. ב-1 בנובמבר 2005 הכריז האו"ם על יום זה כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה. ב-1947 החליטה ממשלת פולין על שיחזור מחנה אושוויץ I, כמוזיאון לזכר קורבנות הפאשיזם; בירקנאו שבו היו המבנים עשויים מעץ, חומר לא עמיד, שומר אך לא שוחזר, מלבד מספר קטן של בנינים להמחשה. בשנת 1979 הכריזה אונסק"ו על מחנה הריכוז אושוויץ כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

שני סמלים להשמדה נמצאים פיזית כאן: באושויץ שלט "העבודה משחררת " Arbeit macht frei , ותמונת שער הכניסה לבירקנאו.

עם התקרבות האוטובוס למתחם בירקנאו אני רואה במו עיני את מה שעד עתה ראיתי בסרטים , ובתמונות   : שער המחנה , מסילת ברזל המובילה פנימה , גדרות , מגדלי שמירה , בלוקים מעץ. הממשות של המראות האלה עוצמתית וההשפעה עלי היא ממש פיזית : הפה מתיבש , הלשון נדבקת לחיך , הקרביים מתכווצות , כאילו יד קרח אוחזת בהם.   אני עומדת דקות ארוכות לא רחוק מהכניסה , ולא מסוגלת לעבור את הסף . אני מהלכת לאיטי לאורך הגדר ומתבוננת פנימה . המקום עדין ריק למדי . פסי הרכבת מובילים את העין אל הרמפה , ואל קרון בודד . מאחוריהם כמו תפאורה למות , יער בשלכת .

כדאי לקרוא את סיפורו של הקרון הבודד , שהוצב כאן כהנצחה לאדם , שהוכה למוות בבירקנאו על שסרב להשאיר את הטלית והתפילין בזמן הסלקציה .

אני נכנסת פנימה , הולכת לצד הפסים , לאורך שרידי הבלוקים – רק ארובות נותרו שם.ארובות שנבנו בתוך הבלוקים , אותם צריפי עץ, בהם חיו אנשים בצפיפות נוראית בתנאים תת אנושיים . במקור צריפי העץ האלה יועדו לאורוות לאכסון 52 סוסים . הארובות שמשו את תנורי ההסקה , שמטרתם היתה לחמם את הסוסים. בבירקנאו מעולם לא בתנורים אלה שימוש.

כשאני הולכת שם לאיטי , המושג דממת מוות מקבל משמעות חדשה . ירוק שם כל כך . ושקט .

"אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על-פני כדור הארץ.

 

כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר.

 

ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות.

 

לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים.

 

הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן.

 

הם לא נולדו שם ולא הולידו…

 

הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו.

 

השם שלהם היה המספר"

 

 יחיאל די-נור – ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ (מתוך עדותו במשפט איכמן)

אני מרותקת אל קבוצות המבקרים ותוהה מהיכן הגיעו . קבוצת מבוגרים מקשיבה למדריך שלה  – השפה :גרמנית .  שתי נשים צועדות ביחד  : השפה רוסית .  מספר קבוצות נער  פולני . קבוצת צעירים יהודיים דתיים  , חבושי כיפה וציציות מציצות מבגדיהם , הולכים כאיש אחד . במרכז הרבי שלהם , כבר בשביל הגישה מדבר על המקום והרקע שלו . קולו  מהדהד  "..ובעוד מספר דקות , כשתכנסו בשער המחנה  , חשבו על כל אותם אנשים שעברו דרכו . בניגוד אליכם , הם לא יצאו ממנו עוד לעולם … "

שעת הפגישה עם הנערה כבר חלפה והם עדין לא שם . אני לא שקטה . מתקשרת לברר מה קורה. הם מאחרים התשובה . שעת הפגישה מתאחרת בשעה .  לחזור למוזיאון אושויץ – אין טעם . להמשיך ולהסתובב בבירקנאו לבד  – מדכא .  אני הולכת למתחם החניה , מתישבת על הספסל ומחכה .

שעה וחצי חיכיתי  , ובמהלך השעה הזאת ראיתי עוד ועוד קבוצות , זוגות, משפחות , שמגיעות לבקר במקום הזה . עוד ועוד אוטובוסים נכנסים בשער החניה , פורקים את מטענם האנושי לסיור . מחנה המוות הפך למקום הנצחה . היה משהו מעודד בצפיה בהמונים המגיעים .  לא שוכחים … כן מתענינים …

לקראת הצהרים מגיעים ראשוני אוטובוסי משלחות הנער מישראל . אין לטעות בהם – כולם לובשים חולצות מסע , יש קבוצות שמניפות את דגל ישראל .

סופסוף מגיע גם האוטובוס בו נוסעת בתי . חיבוקים ונשיקות , התארגנויות אחרונות  , ואני מצטרפת לקבוצת הילדים ולמדריכים שלהם לביקור בבירקנאו .

כאמור בירקנאו היה מחנה ההשמדה בו נרצחו למעלה ממליון בני אדם , מרביתם יהודים וצוענים. המחנה הוקם על אדמות הכבפר בזזינקה –בירקנאו ,שפונה מיושביו . הקמתו החלה ב1941 . תחילה נועד לאכלס שבויי מלחמה סובייטים, אך עם הפעלת הפתרון הסופי , הפך לאתר ההשמדה המרכזי .

שטח המחנה ענק , ונשמר היום כפי שהייה   . הוא מוקף גדר , שבעבר היתה גדר חשמלית , ויש לאורכה מגדלי שמירה. איזור הבלוקים – צריפי העץ – בהם חיו האסירים הוא מלבן בגודל 2ק"מ על 2.5 ק"מ . ישנם מספר בלוקים משוחזרים , אבל מרבית המחנה כולל את מבני ארובות הלבנים , שהיו בכל בלוק . במחנה היתה הפרדה לאיזורים שונים , בהתאם לתיפקודים שונים או לאסירים שנכלאו בו . גם היום ניתן לראות את גדרות התיל שהפרידו בין האיזורים השונים . ערך הויקיפדיה על אושויץ -בירקנאו מפרט על מבנה המחנה והחיים בו . מומלץ לקריאה.

הסיור הנערך לילדים במחנה הוא ארוך ומאוד מפורט . הוא כולל הסבר על מבנה המחנה , תיפקודו , אורך החיים בו , וההשמדה שנערכה בו .   הילדים מסיירים לאורך המסילה , נכנסים לבלוק משוחזר ומקבלים הסבר מפורט על אופן בניתו ועל תנאי החיים בו. מבקרים בתאי השירותים : למעשה המבנה כלל תעלות בטון , שמעליהם היו "האסלות " חורים צפופים בבטון . על פרטיות אין מה לדבר. במהלך ההסברים המדריך מקריא לילדים עדויות , מראה תצלומים , משתף בחויות שחויה ביחד עם מבקרים במסעות קודמים . מצמרר במיוחד היה לשמוע עדות ניצולה על החיים בבלוק כזה , בעודנו עומדים בו . כל כך קשה לתפוס את הזוועה , אי אפשר לדמיין את התנאים מבלי להכנס לפרטים הקטנים ביותר .

אני מתבוננת בחבריה למסע של בתי. הם מרביתם מרוכזים בהסברים , שואלים שאלות ומתענינים .ניכר שהקשיבו גם בביקורים האחרים , מהערות והקשרים שעושים . לעיתים שאלה נשאלת שוב ושוב , לא מכיוון שההסבר לא מובן , אלא כי הנושא פשוט לא נתפס .

הבלוק הזה היה אורווה ? – זה קיט ששימש לבנית אורוות.

לא הבנתי , היו במחנה סוסים ? – לא , כאן חיו האסירים .

האסירים חיו במבנה שהיה אורוה ?

אני מתבוננת גם במורים המלווים . התפקיד שנטלו על עצמם קשה . לא קל להיות במקום כזה , ועוד לתמוך בילדים ולהכיל אותם.

לבקשת הנערה אנחנו לא נשארים בבירקנאו עד תום הביקור  , ונפרדים כך שנוכל להספיק לחזור עם הרכבת של שלוש וחצי לקאטוביץ.ניכרת "עייפות החומר" על הנערה  אחרי שבוע של מסע מפרך .

אנחנו מגיעות מוקדם לתחנת הרכבת . תחנה ריקה מאדם , קונות שתי כרטיסים  : 18 זלוטי לשתינו , ויוצאות לשבת על הרציף. שמש נעימה של אחר הצהריים מאירה עלינו .  המעבר מרציף לרציף נעשה בהליכה על פסי הרכבת , מעל התחנה גשר שמוביל לצד השני של העיירה . תחנה בטעם של פעם , כמו לפני שלושים שנה . כאילו הזמן כאן עצר מלכת .

מאוחר יותר כשנשב ברכבת , בעוד הנערה משתפת אותי בחויותיה  , תוך דפדוף בתמונות המצלמה  , היא תעיר  , שאנחנו יוצאים מאושויץ ברכבת  , בעוד שמליון היהודים שהושמדו רק הגיעו .  נראה שבפולין אי אפשר לעשות דבר בלי לחשוב על מה שהיה.

הנערה מסכמת את חויותיה במסע ,בכך שמעכשיו היא לא רוצה לעסוק יותר בנושא היהודים , ורוצה לנקות את הראש . אני מבטיחה לה שבהמשך הטיול נבקר באתרים כרצונה . אמנם באחר הצהריים שנותר לנו בקאטוביץ אנחנו אכן עומדים בכך , אבל בשאר הטיול רצון לחוד , ומעשה לחוד  . או כמאמר הפתגם האידישאי :"אַ מֶענְטְש טרַאכְט אוּן גוֹט לַאכְט" (האדם מתכנן ואלוהים צוחק )

אחר צהריים בקאטוביץ

קאטוביץ קשורה להיסטוריה היהודית גם בכך שבשנת 1884 התקיימה בה "ועידת קאטוביץ " בלשכה של בני ברית בעיר . לועחדה הגיעו נציגם של תנועת "חיבת ציון  " מרוסיה , גרמניה, צרפת  ורומניה . קאטוביץ אז היתה חלק מחבל שלזיה  , כלומר שייכת לגרמניה.  מכיוון פעילות ציונית ברוסיה היתה אסורה לפי החוק  , הוסבתה הועידה ככנס לכבוד יום הולדתו של משה מונטפיורי . מטרת הועידה היתה לטפל בבעיות הארגון של האגודה , ולהחליט איך מקדמים את הישוב היהודי בארץ ישראל. בפתח הוועידה הדגיש פינסקר כי מצבם של היהודים ישתנה "רק על ידי שינוי מקום ואורחות חיים". אני אפילו לא מנסה להציע לנערה לחפש את הבנין ..

 

–

.

חומר נוסף   :

שני סרטונים על אושויץ – הסרטון השני הוא סרט תיעודי בן 15 דקות על אושויץ על ידי סטיבן שפילברג

ניתן למצוא את "אלבום אושויץ " באתר יד ושם  . תמונות של יהודים באוושויץ , שצולמו על ידי קצינים גרמניים.

עדות של אסתר גולדשטין באתר יד ושם.

ארכיטקטורה של רצח  – תיאור בנית אוושויץ.

עדויות של ניצולים -"הקולות של אושויץ" -באתר CNN

ספרים לקריאה  :

בריחה מן הגהנום – מאוושויץ אל החופש , סיפור של הצלה ושליחות ., מאת אלפרד וצלר , הוצאת יד ושם .   בודדים הצליחו לברוח מאוושויץ  אלפרד וצלר ביחד עם רוגולף ורבה , שני יהודים מבלובקיה היו מאלה שהצליחו. ב7 באפריל  הם ברחו ממחנה ההשמדה בירקנאו, כדי להציל את  נפשותיהם, ןלספר לעולם על מחנה המוות אוושויץ בירקנאו .  סיפור בריחתם מופלא.  הם  נעזרו בכלואים אחרים במחנה, חפרו לעצמם בור מסתור באיזור של בירקנאו שהיה בבניה , שהו במקום שלושה ימים ושלושה לילות – פרק הזמן בו הנאצים מחפשים בורחים , ואז באישון לילה ברחו מתחת לגדר. הספר כתוב כסיפור עלילתי  , ומרתק לקריאה.

מידע שימושי :

קאטוביץ

בקניון של העיר קאטוביץ המשתרע על ארבע קומות   – גלריה קאטוביץ'. ניתן למצוא מגוון גדול של חנויות של מותגים בינלאומיים . שווה לבדוק את החנויות של המותגים המקומיים  . המחירים אטרקטיביים. הקניון ממוקם מעל תחנת הרכבת והאוטובוס המרכזית של קאטוביץ.  .

אתר אוושויץ בירקנאו

.אתר המידע הרשמי של המחנה כולל חומר רב  על המקום , שעות פתיחה  , דרכי הגעה

האתר פתוח בכל יום משעה 8:00  ועד 17:00 בימות החורף ו19:00 בקיץ . הכניסה לאתר היא בחינם אם מסיירים לבד , או 40 זלוטי לאדם לסיור מודרך . ניתן לסייר באושויץ לבד בין השעות 8-10 והחל מהשעה 15:00 . בין השעות  .10:00-15:00 ניתן לבקר אך ורק מסגרת סיור מודרך . ישנם סיורים בשפות שונות ומולץ להזמין מקום מראש

בין השעות 10:00 עד 17:00 ישנו אוטובוס פנימי ללא תשלום המקשר בין שני המחנות . הוא יוצא מאושויץ מתחנה ליד הקיוסק  בכל חצי שעה , ומתחנה הסמוכה לבירקנאו רבע שעה אחרי ולפני שעה עגולה .

לדעתי ניתן לבקר בשני המקומות ביום אחד . הייתי מתחילה את הביקור דוקא בבירקנאו , ואחרי שלוש הולכת לבקר באושויץ.   ישנו שילוט והסברים בשטח המחנה ובמוזיאון – אפילו בעברית.

עוד משהו באושונצ'ים

לאורך הדרך ראיתי שלטים המזמינים לבקר במרכז היהודי באושונצים .  זהו מרכז נפרד מאוושויץ-בירקנאו.

מרבית המבקרים בבירקנאו מגיעים אליה מקראקוב .ולמתכנני סיור עצמאי אולי באמת עדיף להשתכן בה , מה גם שקראקוב היא עיר הרבה יותר מענינת , עם רובע עתיק יפהפה (לדברי הנערה .)במקרה שלנו הנערה בלתה כבר כמה ימים בקראקוב  , ודוקא קאטוביץ  היתה שינוי מרענן  . ואני ? אני עוד אחזור לפולין ,. הביקור באוושויץ היה רחוק ממצה , אבל המחיש בפני את חשיבות  הביקור באתרים כאלה.