יום 3 – הפנים של אפריקה בדרך להרי מכאליסברג

לאחר שני ימי ספארי גדושי בעלי חיים, אנחנו מחליטים לגוון. הבוקר אנחנו נוסעים לכיוון שרשרת ההרים מכאליסברג לטיול הליכה בטבע. מתאים לי לטפס על הר. היעד שלנו שנקרא Shelter Rock  מרוחק כשעה וחצי נסיעה. אנחנו נוסעים במרחבים האדירים של אפריקה. ישנה תחושה של שמיים ענקיים מעלינו, כנראה אשליה הנגרמת מהעובדה שהכל פתוח, והעצים יחסית נמוכים.

גם כאן הכבישים משולטים היטב, והאיזור הוא איזור חקלאי. אנחנו עוברים שטחים עצומים עם גידולים שונים : חיטה, כרובים, כבשים, פרות.

אחד הדברים הראשונים ששמים לב כשנוהגים באפריקה היא שבשולי הכביש החיים שוקקים. בני אפריקה משתמשים בכלי הרכב הזול ביותר לנוע ממקום למקום, הרגליים. הם הולכים כך זה נראה, קילומטרים. הם עומדים בשולי הדרך ומחכים לאוטובוס : לבושים במיטב מחלצותיהם, מטריה לנשים להגן מפני השמש. הכבישים עוברים בעיירות – ושם בצידי הכביש מתנהל סחר : דוכנים מגוונים החל מפירות וירקות, דרך עבודות יד, ואף צורכי בית  ובגדים. בעצירה ברמזור ניגשים אנשים ומנסים למכור את מרכולתם. העיירות האלה שוקקות חיים, נשים עם תינוקות על גבם, ילדי בית ספר, זקנים. אחד המאפיינים הייחודיים לדרום אפריקה הוא התמרור האוסר על רוכלות בצד הדרך.

מדובר כמובן באפריקאים, כלומר שחורי עור(האמת היא שאני לא יודעת באיזה מילה שתהיה פוליטיקלי קורקט להשתמש :כושים? שחורים? ) אנחנו כמעט ולא רואים לבנים מרגע שעזבנו את שדה התעופה.

אני נדהמת עד כמה הדעות הקדומות לגבי האפריקאים מושרשות אצלי. זה כמעט אינסטינקט להרתע, קצת לפחד כאנחנו נכנסים לעיירות האלא.  אני מופתעת שהתחושות האלא קיימות בכלל . מהיכן הן באו?  בביקורים בארה"ב פגשתי כמובן אפרו-אמריקאים –  והתחושות האלא לא היו קיימות. אולי כי הסביבה היתה עירונית:מוזיאונים, מסעדות, אתרי תיירות. אולי כי בכל מקום היו גם לבנים.

שמה של דרום אפריקה יצא כמדינה לא בטוחה. קראתי שוב ושוב הנחיות של לא לעצור בדרך, לא לנסוע בחשכה, לנעול חלונות ודלתות, ובעיר מותר לנהגת בערב לא לעצור באדום.. שמעתי לא מעט סיפורים על אנשים שחיים בתוך בתים עם חומות, ועל לבנים שנשדדו או נרצחו. בתור ילדה שמעתי לא מעט סיפורים על רובעים של שחורים בארה"ב שלבן עדיף שלא יכנס אליהם. משהו מזה השתרש.

אתמול עצרנו במרכז קניות . מבנה שמזכיר אאוטלטים גדולים באר"הב. נקי,חניה חיצונית מרווחת, שעות אור, משפחות, נערות צעירות הולכות לבד, זקנה עם סלי קניות, בשער הכניסה עומדת שומרת.  אנחנו המשפחה הלבנה היחידה. המחשבה הראשונה שלי – לא לרדת, להמשיך. אבל אני מנסה לנתח את התחושות : אם זה היה מרכז קניות בישראל – היית יורדת מהאוטו? – כן. אם אלה היו תאילנדים היית יורדת מהאוטו? כמובן שכן. אם זה היה בארה"ב – גם כן. אוקיי – אני אומרת לעצמי- את נמצאת במדינה באפריקה, רוב הגדול של תושביה הם אפריקאים. זה ברור שלא כולם פושעים ורוצחים, תרגעי, הכל בסדר.

אנחנו יוצאים, אוכלים משהו בפאסט פוד, עורכים קניות בסופר, הולכים לשירותים – הלבנים היחידים. עובר בשלום.אני נרגעת. זה הזמן להתחיל לפגוש את המקומיים…

באיזור העירה הקפורט הכביש הראשי מוביל אותנו לשוק שמתנהל בצידי הדרך. הכל כל כך צבעוני. אור יום. משפחות, ילדים , אמהות ותינוקות, כולם עסוקים בהליכה, דיבורים, מקח וממכר . תוסס ומלא חיים. אנחנו עוצרים בצידי הדרך ויורדים. אני חושבת שהמקומיים מופתעים לראות אותנו, אבל אני לא מרגישה מאויימת. אנחנו עושים סיבוב.

גברת אחת מכריזה בקולי קולות על מרכולתה – ג'ינסים ב10 ראנד. אני פונה אליה :Hello, can I take your picture? היא מחייכת חיוך גדול , ואומרת Sure  ונעמדת בפוזה בשבילי. קליק.

בסמוך אליה זוג מבוגר וחיכני מכריז על מרכולתו. הגבר יושב בתוך בגז' מכוניתו  הצהובה, ומחייך אלי. אפשר? אני מראה לו את המצלמה – בודאי, הוא אומר ומיטיב חיוכו וחולצתו. קליק.

אישתו מחייכת בבישנות. אני מבקשת רשות, ומצלמת גם אותה.

מהיכן אתם? הגבר מתענין.

מישראל- אני עונה.

ירושלים היא העיר של אלוהים , הוא אומר וממשיך ושואל אתם יהודים ?

למשמע תשובתי הוא מתלהב- היהודים הם העם הנבחר, ירושלים היא העיר של האלוהים. שאלוהים יברך אתכם.

תודה, שאלוהים יברך גם אותך ומשפחתך.

אנחנו ממשיכים לטייל לאורך השוק. אני מצלמת עוד ועוד . תמיד מבקשת רשות, בד"כ מקבלת אותה עם חיוך.

הינה כמה תמונות:

התינוקות תמיד צמודים לאימהותיהן, על גבן. חתיכת בד הנקשרת לפנים תומכת בתינוקות על הגב. מי בכלל צריך עגלה?

לפעמים גם לסבתות או לאחיות גדולות.

היום ראיתי קצת מפניה של אפריקה והם חייכו אלי.

הטיול בשוק מרתק. אבל אצה לנו הדרך. המשך יבוא.