אני יושבת בחדרי במלון, ומשקיפה על הזריחה היפה על בתי העיר יוהנסבורג, שכבר מתעוררת, או שמעולם לא הלכה לישון. שלושת הימים בבוש, נראים כחלום : רק 500 קילומטר מכאן, אבל עידן אחר שבו שלטו בעיקר בעלי החיים על כדור הארץ. גם אנחנו היינו שם, בני האדם, אומנם טורפי על, אבל גם לנו ארבו הסכנות…
ביום הזה בו יצאנו לבוש, הרגשתי קצת שאני עושה מסע בזמן…נתחיל מהמאה ה21 , שעת בוקר מוקדמת יום רביעי ה 6 ביוני. אני יושבת מול המחשב, מעלה פוסט, נאבקת בקשיי התקשורת הסלולרית, שותה קפה וטובלת עוגיה כמנהג המקום. התארגנות זריזה ואנחנו נוסעים לנסיעת בוקר..מענין איזה חיות נפגוש?
הבוקר ה"לופ" שאנחנו עושים מתגלה כדל במיוחד : כמה קובוסי המים, כמה פילים, ציפורים, וכמובן אנטילופות, אבל אותן כבר מי סופר… גם התצפית שבחרנו להגיע אליה לא מניבה דבר והשמש בעניים. אנחנו פוגשים עוד כמה מכוניות, איש לא ראה משהו מענין במיוחד. ככה זה : כל דבר שראינו היה ענין של מזל, שמנו לב, או מישהו סיפר לנו, והיינו במקום הנכון בזמן הנכון. יש המון צ'יטות, אריות, נמרים בשטח, אולי ממש פה לידינו מסתתרים על עץ או מאחורי שיח, אבל אנחנו פשוט לא רואים..די מהר אנחנו מבינים שהמקום הנכון הוא החדר שלנו וזה הזמן הנכון לארוחת בוקר.
פארק קרוגר כזכור הוא ענק, שטחו כשטחה של ישראל. בשטחו פזורים לא מעט אתרים ארכיאולוגיים. לא רחוק מהמחנה שלנו נמצא אתר כזה. אנחנו נוסעים לבקר בו. שטח האתר הוא פתוח, ומותר להסתובב בו רק עם מדריך, שלוקח אותנו לסיבוב קצר אך מענין.
האתר הוא מתקופת הברזל, שכאן נמשך עד המאה ה19. תושבי הכפר הם בני הסותו, שהגיעו ממרכז אפריקה. תחילה ישבו בדרום – אבל האיזור היה קר מדי בשביליהם. במאה ה13 הם עלו לאיזור עמק נהר האוליפנטס, שהיה חמים יותר והתישבו. העיירה הסמוכה פאלאבורה ( Phalaborwa) הוקמה אז כמרכז, ופירוש שמה "טוב יותר מהדרום". כפר כזה הכיל כ50 אנשים, ועמד בראשו ראש כפר מקומי. בסביבה היו עוד כפרים כאלה, והם סרו למרותו של ראש שבט שישב במקום מרכזי -פאלאבורה.
בני שבט הסותו היו במקורם רועי עדרים, אבל באותה תקופה שרץ באיזור זבוב הצה-צה שהמית את הבקר, ולכן הם עשו הסבה מקצועית. הם עברו להתקיים מחקלאות והפקת ברזל, עיצוב כלים וסחר בו.
תהליך הפקת הברזל שבו הם השתמשו נקרא באנגלית smelthing, סלעים שהכילו ברזל הותכו בתנור בטמפרטורה גבוה, והברזל הופרד מהחומרים האחרים. הם יצרו את התנור באבן, השתמשן בעורות של בעלי חיים כמפוח, ובעצמות להגברת הבעירה. לאחר שהופק גוש המכת, הוא הועבר לתנור אחר, לחימום מחדש ולעיצוב. גם בשנים אלה נעשו מאמצים על שמירת סודות מקצועיים : הנשים לא הורשו להתקרב לאתר ההתכה והפקת הברזל. הן עשויות להתחתן עם גבר משבט אחר, להעביר אליהם את הסוד.
לאחר תהליך ההתכה
ממצאים של בקבוקי זכוכית, חרוזים, וכדים מעידים על סחר נרחב של בני הכפר. הממצאים מעידים אפילו על סחר עם אירופה.
בעודנו מסתובבים בשטח, מסב את תשומת ליבנו המדריך לפיל שרועה לא רחוק מאיתנו.בקלות אפשר לדמיין את האנשים האלה, חיים בבקתות למרגלות ההר, ראש השבט היושב בראש הגבעה ומשקיף על הבאים, ועל בעלי החיים.
אנשי הכפר הועברו למגורים במקום אחר, כשאר האיזור הזה הוכרז כשמורה במאה ה19.
אנחנו מחליטים להמשליך "למקום הטוב יותר מהדרום" לסיבוב והצטיידות. העיירה שוקקת חיים, מרכז קניות גדול, וחנויות גדולות מסביב, מושכות אליהם קונים מכל הסביבה, חבורות ילדים שסיימו בית ספר מסתובבות – כולם "מתוקתקים" במדי בית ספר.
בשוק המקומי תוכלו לקנות כל דבר : פירות, ירקות, תבלינים, בגדים. גם תוכלו לתקן נעליכם בדוכן הסנדלר, לארגן לכם תסרוקת מעוצבת בדוכן הספרית, או לתפור מכפלות אצל התופרת.
בכל מקום מסתובבות אמהות עם תינוקותיהם – לא בעגלה – אלה על גבם, ככשמיכה או מגבת מצמידה אותן אל גופן.
(בעודנו מסתובבים בציביליזציה, דפנה ואילן רודפים אחרי אריות – וגם תופסים כמה בעדשת המצלמה)
הביקור במאה העשרים ואחת , חולף במהירות, ואנחנו חוזרים למחנה שם נפגוש את המדריכים שלנו ומשם נתחיל את ה – wilderness trail שלנו. בתוכנית לינה במחנה בשטח ללא חשמל, ללא תקשורת סלולרית , וסיורים רגליים..
במחנה אנחנו פוגשים את המדריכים שלנו : סטיב, הטרייליסט הראשי, 11 שנה בשטח,וסאמבוק בן שבט שנגן, גשש בכל נימי נפשו ולמעלה מ35 שנה בשטח. מלבדם מצטרף אלינו זוג – אדסקו, יפנית שחיה למעלה משלושים שנה בלונדון, עקב נישאיה. בהמשך אנחנו מגלים שהיא ציירת ומאיירת מוכשרת שמתעניינת בציפורים אקזוטיות, ומתפרנסת מאיור ספרי ילדים. אנדרו בן זוגה – קצין בצא הבריטי בדימוס- שדובר ערבית שוטפת, עקב שירותו בערב הסעודית ועומן.
ציודנו מועמס על הנגרר, אנחנו על רכב הסאפארי הפתוח, ויוצאים לדרך. המחנה מרוחק בקו אוירי רק 6 ק"מ ממחנה שלנו בו, אבל הדרך אורכת כשעתיים וחצי. מתברר שזוהי sunset game drive כלומר נסיעת שקיעה לצפיה בבע"ח מוצלחת במיוחד. סטיב מוביל אותנו בדרכים החסומות לרוב המבקרים : אנחנו רואים את נזקי השטפונות של הקיץ – הזרם החזק קרע את הכביש והותיר אחריו ואדי רציני, מגוון בעלי חיים. אנחנו עוצרים ליד מאורת צבועים ומתבוננים באמהות והגורים. מתברר שהצבוע ראוי לשם הרע שיצא לו, התחרות בין הגורים היא כל כך קשה, שקורה והם הורגים אחד את השני. הצבוע הוא בעל חיים חזק מאוד, טורף על, שלא רק אוכל נבלות אלא גם צד את טרפו, ולא יהסס לגנוב מאריה ונמר. בקרב על טרף הצבוע חזק מהנמר, לא פלא שהנמר שראינו החזיק את טרפו על העץ.
השמש השוקעת צובעת את השמיים בגווני ורוד וכתום ומעוררות בנו הבנות נוסטלגיה לפוסטרים של שקיעה שהיו אופנתיים כשהינו בנות שש עשרה. הרכב המטלטל, ה"גליל" שסטיב מצויד בו, והנסיעה בשטח מעוררת אצל הבנים נוסטלגיה לימי הצבא ושטח…
בעיקול הנהר סטיב עוצר בפתאומיות, ראיתם? נמר ירד מהעץ! מתברר שאיש מנושסעי הרכב האחרים, מלבד אריק לא ראו. כמו שאמרנו במקום הנכון, בזמן הנכון, ומבט לכיוון הנכון..
עם אור אחרון, אנחנו מגיעים למחנה. הבקתות מוארות בעששיות נפט, במרכז המחנה מדורה, וקומקום עם מים רותחים, וכסאות ערוכים סביבה. עוד עשרים דקות ארוחת ערב …
על ארוחת הערב וארוחות אחרות יסופר בפוסטים הבאים ובינתיים – לילה טוב, עם ירח מלא מעט נהר האוליפנטס
