תמיד נדמה לי שדווקא לאחר ששערי גני החיות והפארקים נסגרים, מתחיל כל האקשן :החיות יוצאות ממחבואן, ופונות לעיסוקיהן הטבעיים, איסוף מזון, משחקים, יצירת קשרים חברתיים, ומנוחה של ממש. בכל הזדמנות שאפשר אני מצטרפת לסיור זריחה/שקיעה/ערב שמתרחש לאחר שעות הפעילות המוכרזות של המקום.הסיורים – אף פעם לא מאכזבים.
אחד מגני החיות החביבים עלינו הוא גן גורו. במשך שנים, אריק היה "מבלה" שבוע בבית שאן בתפקיד, ואני הייתי לוקחת את הילדים לביקור. בדרך לבית שאן, היינו עוברים לאורך "דרך נוף הגלבוע", ועוצרים בגן גורו. הקנגורו, אומנם נגישים לליטופים, אבל כבר עייפים מחום היום וממבקרים, בד"כ רבצו בפינה כזאת או אחרת, ובבודאי שלא גילו ענין בנו, המבקרים. הביקור היה תמיד חוויה חביבה לילדים, אך אני תמיד יצאתי וחצי תאוותי בידי.והנה, פרסום באתר למטייל : חווית לילה בגן גורו. הקטנה כבר זמו מה מבקשת לישון באוכל "עם אמא לבד". הזדמנות פז.
וכך יצאנו אחר צהריים אחד בשלהי אוגוסט, אמא,בת, אוהל, ופנינו לעמק יזרעאל. היום, כך נראה, שבנוסף ל"אל טל ואל מטר עליכם" קולל האיזור בקללת הפקקים, והכבישים עמוסים במכוניות. פקק ארוך משתרך מגן גורו ועד צומת השיטה- לשמחתנו בכיוון ההפוך לנסיעתנו. את הביקור בגן גורו, אנחנו מתחילים דוקא בבריכת ניר דוד, שגם היא עמוסה לעייפה. מבחינת הקטנה – הטיול עם אמא כבר הוכתר כהצלחה, והיא מבלה כשעה בקפיצות חוזרות ונשנות מהדופן אל המים.
השלב הבא – התארגנות והקמת האוהל – 4 נגלות מהאוטו למקום הקמת האוהל, ואני שטופת זיעה ללא זכר למקלחת מלפני רבע שעה. בעודי מקימה את האוהל, פורשת סדינים, מארגנת כריות, הקטנה יוצאת לסיבוב הכרות בין המשפחות האחרות שלנות במקום, היא חוזרת בדיוק בזמן כדי להכניס את היתדות, ולהכריז "עזרתי לך, אמא!"
האוהלים מוקמים באיזור בו נמצאים המבוכים. מבוך השיחים זוכה לעדנה מחודשת אצל ילדי המאהל, שכעת יוצאים לסיור חמושים בפנסים. הקטנה, מצויידת בפנס ראש משלה, מצטרפת לחבורה הצוהלת. אמא נשארת מאחור, לטפל בבגדים ובמגבות הרטובים.
בשמונה בדיוק, מתכנסים כל הנוכחים לסיור הלילה. הגן מוקדש רובו ככולו לחות אוסטרליות, אבל המדריך פותח דוקא בסיפור על התנשמת, שבשנים האחרונות מעודדים מאוד את הרביה שלה, מכיוון שהיא משמשת כמדביר ביולוגי של מגוון מזיקים לשדות. המדריך מחזיק בידו חפץ אליפטי חום ויבש. זוהי "צניפה",-שאריות שאינן מתעכלות בקיבתה של התנשמת, והיא מקיאה אותן. כשהוא פותח את הצניפה, מתגלות בפנים שיניים של עכבר. הילדים מתגודדים לראות, מלאי סקרנות. זהו, עכשיו הם בכף ידו, הולכים אחריו לאן שיפנה.
התחנה הראשונה שלנו בסיור הלילה הם העטלפים.המדריך מארגן להם ארוחת ערב של סלט פירות במגשים. כבר כשאנחנו נכנסים מתחילה תכונה, הם כולם הפוכים, "צועדים" על תקרת המבנה, תופשים בכפות רגליהם את הרשת, ומשתלשלים לאורך הסולם, אל עבר המזון. העטלפים, כך מתברר, יכולים רק לעוף, או להתלות בכפות רגליהם. הם אינן יכולים לעמוד או ללכת, מכיוון שהם חסרי שרירים ברגליים. את הפירות הם אוכלים כשהם עם הראש למטה!
בעוד שבטבע, עסוקים בעלי החיים חלק גדול מיומם בהשגת מזון , פעולה שדורשת מהם לא מעט יכולות מנטליות ומוטוריות, בשבי בעלי החיים מקבלים מזון מוכן, הישר לפניהם. גם העובדה שאין אויבים, ואין מרחב להסתובב בו, גורם לבעלי החיים שעמום, ומצוקה. בשנים הארונות גוברת המודעות לכך בגני החיות ומנסים לאתגר את החיות בכל מני דרכים. כך למשל העטלפים, בתחילה הוגש להם האוכל קרוב לתקרה, ולאט לאט הורחק, העטלפים למדו לרדת בסולם ולהגיע לפירות.
אחת החיות היותר צבעוניות ומוזרות בגן הוא הקזואר – עוף גדול כיען, נוצות צווארו אדומות -כחולות, ו"עניבה" אדומה משתלשת מגרונו. ה"עניבה" עטירת כלי דם ושמשת לקירור. על ראשו של הקזואר חומר קרני הנראה כקסדה. כשהקזואר מאויים, הוא רץ לכיוון אויבו, כשהראש מוטה קדימה, והקסדה המחודדת משמשת כסכין. לזוג הקזוארים נולדה אפרוחית – שאינה מזכירה במאומה את צבעי הוריה, וכרגע היא נמצאת בשלב החמוד של חייהה.
הביצים אגב, גדולים כביצת יען וירוקים.
תמונת בוגר ניתן לראות כאן.
גולת הכותרת של הגן היא ללא ספק הקנגורו. כאשר קפטן ג'ימס קוק ירד, מספינתו באוסטרליה וראה יצור הקופץ ממקום למקום על שתי רגליו האחוריות, שאל לשמם את ילידי המקום – "קנגורו "הייתה התשובה , כלומר "לא מבין".ילידי המקום לא הבינו את שפתו, וכך אמרו לו. קפטן קוק רשם ביומנו שפגש "קנגורו " באוסטרליה , שאותה כינה ביומנו: "טרה אוסטרליה אינקוגניטה", כלומר "האדמה הדרומית הלא מיושבת". ישנם כ40 מיני קנגורו באוסטרליה כולם מאובזרים בכיס, וקופצים על רגליהם, החל מקנגורו קטן בגודל חולדה, וכלה בקנגורו האדום, שזכר בוגר יכול להגיע לגובה של כשני מטרים בעומדו. כל אחד מסוגי הקנגורו הסתגל לתנאי חיים שונים ביבשת אוסטרליה. בגן גורו מצויים 6 וכוללים את וואלארו, וואלאבי, קנגורו החולדה, קנגורו קטן נוסף ,שאת שמו שכחתי , וכמובן הקנגורו האדום והאפור, אותם יכולים המבקרים לפגוש פנים אל פנים. בשעת ערב קרירה זו – בינתיים החלה רוח משיבת נפש לנשב- הקנגורואים מסתובבים בחופשיות באיזור , מחלצים עצמותיהם כך נראה. המדריך מחלק לילדים תערובת, כדי שיוכלו להאכיל את הקנגורו, אבל הקנגורואים בסוף יום עמוס מבקרים, כנראה שבעים ולא ממש אוכלים. למחרת בסיור הבוקר לעומת זאת- הם מקבלים אותנו בשמחה, וקופצים לקראת הילדים, המושיטים את התערובת לילדים. סמדר, לאחר הסטאז' בהאכלת עיזים בחוה באוסטריה, כלל לא מתבלבלת כשקנגורו גדול מתקרב אליה, מושיטה כף יד פתוחה, ומאכילה.
קואלה, אף היא חביבת הקהל, מעניק לנו בסוף הערב רגע נדיר. הקואלה, אף הוא חיית כיס, מבנה את מירב זמנה, כ20 שעות ביממה, בנמנום על העץ. היא ניזונה מעלי עץ האקליפטוס בלבד. עלי האקליפטוס רעילים מאוד – מספיקה כמות של 50 גרם עלים להרוג אדם. הקואלה לעומת זאת היא זוללת כמות של כק"ג עלים ביממה.כדי לספק את רעבונה.בקיבה שלה ישנם חיידקים המפרקים את הרעלים, וכך יא אינה מורעלת. איך החיידקים מגיעים לקיבה? ובכן הגור, נוהג ללק את הצואה של אימו, וכך לקבל את החיידקים. חוש הריח של הקואלה מפותח מאוד, בניגוד לחוש הראיה והשמיעה שלו. הוא מסוגל להריח ממרחק רב, את כמות הרעל שיש בעלים. אסטרטגית ההישרדות שלו פשוטה – שב על עץ אקליפטוס, גבוה מכל אויב, אכול עלי אקליפטוס זמינים, שאיש מלבדך אינו מסוגל לאכול, ובזבבז כמה שפחות אנרגיה, מכיוון שהתזונה היא לא משהו…
בביקורים קודמים מצאנו את הקואלה ישן, או לכל היותר שמנה תנוחה, אבל הערב קרירות המופלאה, אנחנו זוכים לראות אותו אוכל עלי אקליפטוס עסיסיים. במשך דקות ארוכות אנחנו צופים בו אוכל.הפעולה כנראה מעייפת במיוחד, כי לאחר זמן מה , ראשו נשמט, והוא נרגם לתוך העלים. רגעים נדירים של פעילות הסתיימו.
למחרת בבוקר, שוב במצבו הרגיל – מנמנם, מתחת לטפטפת הלחות.
את סיור הערב אנחנו מסיימים על מחצלות לאור מדורה, אוכלים ארוחת ערב אנושית : קרטושקס, עוגיות, תה ואבטיח. סמדר שבניגוד לקואלה פעילה כ20 שעות ביממה, עייפה. טוב שהאוהל קרוב. היא פושטת את בגדיה, מזדחלת פנימה ונרדמת. מיד. גם אני עייפה, ונרדמת לא הרבה אחריה.
אני מתעוררת עם הזריחה, לכל קריאות הציפורים,התוכים המאכלסים את הכלובים חוגגים על הבוקר, ועוד ציפורים נוספות מצטרפות להמולה. אני מתחילה בהכנות לאריזה, והקטנה מתעוררת מוכנה לפעולה. שוב היא יוצאת לסיור בין האוהלים, ואני יוצאת לארבע נגלות החזרת ציוד לאוטו. היא חוזרת להכריז על ארוחת הבוקר – שוקו ולחמניה.
בסיור הבוקר אנחנו פוגשים את הציפורים העירניות. בבית התוכיים, הילדים זוכים להכיל את התוכיים מקרוב. בתפריט, פלחי תפוח. ילד אחד, לא מתאפק וטועם, לקריאות הבהלה של אימו.
התוכים חולקים את משכנם עם יונק הדבש הגדול בעולם. בניגוד ליונק הדבש הקטנטן והשחור שלנו, יונק הדבש האוסטרלי היא ציבר גדולה, וצבעונית – פסים כחולים ויורקים משולבים בשחור ובלבן. המדריך מאכיל אותם בתולעים. הוא משליך אל הרצפה, והן מיד מזנקות לתופסן. אף תולעת לא מתפספסת. יונק דבש שאוכל תולעים? ובכן יונק הדבש האוסטרלי משדרג קצת את התפריט.
ברבור שחור, אני מופתעת לגלות, מקורו באוסטרליה. לפני נחיתתו של קפטן קוק על חופי אוסטרליה, חשבו באירופה שאין חיה כזאת ונהגו להשתמש בביטוי "ברבור שחור" לציון דברים שאין מצב שיקרו. הפתעות בכל זאת קורות, וכך גם ברבורים שחורים.
הגן כולל גם לא מעט צמחים אוסטרליים, לצד האקליפטוסים. פרי עץ הקיגליה תופס את תשומת ליבה של הקטנה, היא תוהה האם גם הוא ביצה, או איזה חיה.
לשמחתי נותרו עוד כמה פרחים, להתפעל מהם על העץ.
בילוי מענג בגן גורו בא על סיומו. אני מרגישה שהובאתי קצת אל סודות הטבע, ואל מאחורי הקלעים. הקטנה מאושרת לילה עם אמא באוהל, עם עוד כמה חיות מסביב. אנחנו נכנסות אל האוטו, שהכלתי להחנות בצל, ומפליגות אל איזור המרכז.