השעון הביולוגי שלנו מעחר אותנו לפני צלצול ההשכמה, אין הבדלי שעות בין ישראל ופינלנד ואנחנו רגילים לקום ב6:00 . מסביב הכל חשוך. על מעקה המרפסת שלנו שכבת שלג עבה, גם אתמול בלילה ירד שלג. התארגנות ואריזה אחרונה ואנחנו בדרך לארוחת בוקר – הלחם הפיני קנה אותי : אני מוכנה להתקיים פה על לחם חמאה וריבה .
היום מתחילים מסע בין שלושה ימים צפונה על אופנועי שלג. על הקבוצה שלנו מופקדים שלושה מדריכים מקומיים : הנרי, מיקו וסאמי. הבוקר אנחנו מצטיידים בקסדות ובכובעי גרב.
האופנועים מחכים לנו ממש מעבר לפינה. ההתארגנות על האופנועים לוקחת זמן רב, את שקי הציוד יש לקשור מאחור, מתברר שעם תרמילים לא ממש אפשר לרכב, והם מועמסים על מזחלות נגררות. לאחר שכולם התארגנו, עוברים לתדריך – הוראות בטיחות, הוראות הפעלה, סימני ידיים להעברת קשר.. ן יוצאים. לפנינו מרחק של 170 ק"מ. האופנוע מסוגל להגיע למהירות של 90-100 ק"מ אבל אנחנו מתחילים בקטן – 20-25 קמ"ש. אנחנו נעים על שבילים מיוחדים מוסדרים , מסומנים, ומתומררים במיוחד לאופנועי שלג. בשטח המיושב שבו אנחנו נעים יש לעבור כבישים . מיקו מופקד על העברתנו בביטחה. הוא עומד במרכז הכביש ואנחנו, עוברים על פניו, זוגות זוגות רכובים על אופנועים.
אריק נוהג ואני יושבת מאחוריו. לוקח זמן להכיר את הכלי – מקדימה זוג מגלשיים ליציבות ולנהיגה, ומאחורה זחל המשמש להנעה . המושב רך רחב ומרופד. חבל רק שאין חימום לישבן.
אנחנו יוצאים מהאיזור המיושב לתוך היער, השביל מתפל בין העצים, השטח שטוח ברובו, עם עליות וירידות קטנות. כשלושים ק"מ .
מזג האויר מכונה על ידי המדריכים המקומיים "טרופי" 2-3 מעלות מתחת לאפס, הרוח שמיצרת נסיעה מורידה עוד מעלה בכל עליה של 10 קמ"ש. אנחנו לבושים היטב, גטקס טרמי, פליז, שני זוגות גרביים, צעיף חמצוואר,"חרמונית", והקסדה מגינה מפני הרוח. הקרירות בשלב זה של היום נעימה.
אני מגלה די מהר, שהבעיה העיקרית היא לא הקור בשלב זה אלא הפרידה מנוזלים עודפים. הבעיה כפולה, אין ממש היכן להסתתר היער הוא גזעים גדולים אבל עירומים, והעלים המחטניים מתחילים גבוה מכדי להסתיר, המחשבה ללכת אל מעבר לגבעה טובעת מיד בשלג.מחוץ לפס הצר של השביל עליו אנו רוכבים, עומק השלג משמעותי ואנו נופלים לתוכו עד כמעט למותניים. ההליכה בו קשה ומתישה. כבר בצעד הראשון אני שוקעת בשלג עד מעל לברכיים.המדריכה נחלצת לעזרה, מפלסת לי שביל בשלג, יוצרת לי בור עמוק בו אוכל להסתתר, ואף עוזרת לי להסיר את החליפה. וזו הבעיה השניה : כן אין ברירה, יש להתפשט מכל השכבות – לגברים בתחום הזה יש ללא ספק יתרון בולט. בחליפה בכלל לא מזיעים, כל חום הגוף מושקע בחימום הבגדים.
לאחר כ30 ק"מ אנחנו מגיעים לאגם הקפוא עליו נבלה במשך רוב היום. אגם אינרי הוא האגם השני בגודלו בפינלנד, שטחו למעלה מ1000 קמ"ר, ויש בו למעלה מ 3000 איים. זהו אחד מאתרי הקיט הפופולאריים ביותר על הפיניים, שמבלים בו את חופשות הקיץ. לחופי האגם יש אינספור בקתות, ויש כאלה שפשוט חיים על סירה, כמו הנרי המדריך שלנו, שחושב שזה המקום הכי יפה בעולם.
אריק מתאר חוויות נהיגה :
הרכיבה על אופנוע השלג מאוד שונה מכל כלי תעבורה שניסינו עד היום. המגלשיים מרחפים מעל לשלג הדחוס שעל השביל ובעיקר מתכוננים לתוך הקוליסים שהשאירו אופנועים קודמים שעברו בנתיב לפנינו. המאמץ לכפות על האופנוע לנוע כרצונך נתקל בהתנגדות של המגלשיים, ההמסרבים לצאת מהקוליסים. המשמעות היא שלמעשה השליטה שלך בכיוון האופנוע מוגבלת. כדי לשלוט באופנוע צריך להפעיל כח רב המאמץ את הידיים או הכתפיים או להאיץ ובתאוצה לצאת מהקוליס. הרכיבה הנכונה אומר לנו הנרי המדריך היא בקלילות ללא התנגדות כמעט. במילים אחרות, רכיבה במצב של כמעט חוסר שליטה עם שיוט מצד לצד ורעידות, או כמובן לנסוע מחוץ לקוליסים אם רק אפשר. החוויה דומה בעיקר לאותן מכוניות צעצוע הנוסעות במסלול חריץ.
גם על האגם המסלול שלנו מסומן שורה של מקלות אדומים. מדי פעם פוגשים שלטים עם הכוונת קילומטרים.השלטים האלה, מסומנים על ידי רשות היערות הפינית בתחילתו של חורף ובסופו נאספים ומאוכסנים. המסלול הזה הוא אך ורק למטרות תיירות, ועובדים בו אופנועי שלג ומדי פעם גם מזחלות כלבים.
את ארוחת הצהריים שלנו אנחנו אוכלים בבית עץ, בכפר על גדת הנהר. הבקתה נבנתה על ידי בעל הבית במו ידיו.
אנחנו מתישבים ליד שולחן גדול של עץ ליד החלון, ומשקיפים על השלג. חם ונעים, וריח טעים מתפשט בבקתה – בתפריט : לחם, חמאה ומרק דגים. הדגים משמשים מרכיב חשוב בתפריט הפיני, והם טריים וטעימים. גם בחורף אוכלים הפינים דגים, הם חוצבים בנהר הקפוא חור, ומשחילים חכות או רשתות ודגים את מזונם.
לאחר מנוחה והתחממות ממשיכים. הנוף – שחור לבן, הגבעות מנוקדות על ידי העצים, האגם הקפוא רחב ידיים,והשמים אפורים. עומק האגם הוא 90 מטר במקומות העמוקים שלו. המחשבה על כך שאנחנו דוהרים עליו באופנועים המועמסים בשני אנשים ובציוד, מטרידה מעט. מה יקרה אם… ? אני מבררת קצת פרטים טכניים אצל המדריך : עובי הקרח הוא 80 ס"מ ומעליו עוד כ20 ס"מ שלג, שעליו אנחנו נוסעים. הקרח כל כך חזק שמטוס נוסעים יכול לנחות עליו. טוב נרגעתי.. ממשיכים.
אנחנו נוסעים מחולקים בין שלושת המדריכים ןלפעמים פערים נפתחים בינינו. הקבוצה האחרונה מספרת בארוחת הצהריים בהתרגשות על עדר איילים שראו. גם אנחנו לקראת סוף האגם זוכים לראות קבוצה קטנה. נעצרים מיד ומצלמים. למרות הרעש של האופנועים האיילים אינם בורחים, ומגלים סקרנות, מתקרבים קצת, מסתובבים סביבנו.
השמים הם ענן אחד גדול אחיד ורחב ידיים. האגם הוא משטח לבן. האור אחיד כל כך שלא רואים על השלג מהמורות, עד שמגיעים אליהם. רגע אחד של חוסר תשומת לב, סטיה קלה מהמסלול, ובהחלט אפשר להתהפך, להתנגש, או סתם להחריב את הכלי. הנסיעה שלנו היום הנסיעה על האופנועים אינה חפה מקלקולים. כבר בכניסה לכפר מישהו הרס מגלש, ועכשיו אנחנו ממש בקצה האגם ממתינים עד שיתקנו מגלש של מזחלת ציוד. מזל שהאיילים מארחים לנו חברה.
השעה כבר מאוחרת, והחושך יורד כשכולנו מתאחדים. ולפנינו עוד כ30 ק"מ של נסיעה. הנסיעה בחושך מתגלה כקסומה במיוחד פתיתי השלג שעל העצים, זוהרים, השלג הלבן נוצץ ואנחנו ספק מרחפים, ספק מתפתלים בין העצים. הטמפרורה יורדת במהירות ונעשה קר. החור חודר מבעד לחליפה, לכפפות ולנעליים, והרוח מצליפה מבעד למה שלא מכוסה מהפנים. מחר כבר ברור לי- אלבש עוד שיכבה. הקסדה מרגישה פתאום מאוד כבדה.שרירי הצוואר והכתפיים כואבים. נוקשות קלה מתפשטת בגוף, ואני מפנטזת על מקלחת חמה בשארית הדרך.
אנחנו מגיעים בסופו של יום ארוך זה לבקתה שלנו. אנחנו מתקבלים בחמימות ובלבביות. ארוחת ערב חמה מוגשת | דגי סלמון, שטעמם כאילו קפצו מהנהר הישר אל המחבת.
רגע לפני שאני נרדמת אני עוד מרגישה את הקסדה על מצחי, את טלטולי האופנוע, ורואה בעיני רוחי את האגם הלבן, הגבעות המנוקדות, והשמיים האפורים.
