הבוקר אנחנו עוזבים את סאריסלקה, ונעים דרומה לרובניימי, בה נבלה את שאר ימי הטיול. יוצאים בחושך.שוב אנחנו נוסעים במרחבי הלבן והיערות המרחביים, שנפרשים לאן שהעין מגעת. חברי הקבוצה שקטים, חלקם מנמנמים. יש אווירת אכזבה קלה . ארבעה לילות עברו עלינו, ולא היה זוהר. יש לא מעט אנשים שבאו לכאן בשביל להגשים את החלום הזה. ככל שנמצאים יותר צפונה יש סיכוי לראות אותו יותר, וגם טוב יותר, והינה ימינו בצפון כוסו כולם בערפילים. התחזית למשך שאר הימים ברובניימי לא נראית כרגע מבטיחה יותר. יש לא מעט אנשים (ואני ביניהם) שמצטערים שימי האופנועים תמו. הדהירה הזאת במרחבים הפתוחים, היא מדהימה. טעם וריח של חופש אמיתי…
היום עולה, ואיתו נפתח סדק בעננים, שככל שאנחנו מדרימים הולך וגדל. הזריחה המרהיבה משכיכה את הדכדוך הקל, ומעלה חיוך על פני האנשים, שמתעוררים ומצלמים במרץ.
אין ספק, יש להנות מכאן ועכשיו, ובעיקר ממה שיש לטבע להציע.
לאחר כשלוש שעות נסיעה מגיעים ליעדינו – מזחלות הכלבים. הפער בין הדמיון למציאות הוא מדהים . בראשי יושבות סצנות מספרו של ג'ק לונדון call of the wild המספר על חיי הכלבים הרתומים למזחלות, הנוסעים בערבות קנדה בתקופת הבבלה לזהב : מזחלות עמוסות לאיפה בשקי דואר , ציוד ואספקת מזון לנהגי המזחלות ולכלביהם. אנחנו מקבלים הסבר מעובד המקום על הנהיגה במזחלת – בגדול : לחיצה\שחרור הבלם והטיות גוף בסיבובים. הבלם הוא קריטי. ברגע שמשחררים אותו, הכלבים רצים…. היושב המזחלת, באמת לא יכול לעשות דבר, מלבד לצלם.
המדריך לוקח אותנו לאיזור בו הכלבים, כבר רתומים למזחלות ממתינים – רעש והמולה של נביחות, ותזזיתיות של קפיצות. לכל מזחלת רתומים 6 כלבים בזוגות – הראשונים הם המובילים , זכר ונקבה, הזוג הבא הוא הזוג הצעיר ביותר, שהכלבים ששלפניו ושמאחוריו מסייעים באימונו, והזוג האחרון הם המאסף.
הכלבים אומנו לנהיגה במזחלות, והם ממש רוצים לצאת לריצה. המדריכים משחררים את קשירת החבלים, והכלבים מזנקים. שקט משתרר. הכלבים רצים. אנחנו שרשרת ארוכה של מזחלות, אז קצב ההתקדמות הוא ממש איטי. הכלבים הם בעלי אופי, אצלנו השישיה היא נמרצת, ובכל פעם שאנחנו נאלצים לעצור, מסובבים הכלבים את ראשיהם אל אריק, נובחים את תונותיהם – מה עצרת ? תן לרוץ!
המסלול לוקח אותנו בינות ליער, אל גבעה שמשקיפה אל המרחב, פערים נפתחים וסוף – סוף אפשר לרוץ קצת. אני מופקדת על המצלמה, ומצלמת עשרות תמונות של זנבות תוך כדי ריצה, וגם כמה פרצופים תוך כדי עצירה. הכלבים מרהיבים ביופיים – רובם האסקי סיבירי ואלסקי. הטמפרטורה היום קרובה לאפס ( מהצד השלילי כמובן), ולכלבים פשוט חם מדי. בכל עצירה אפשרית , הם טובלים ראשם בשלג, מלקקים אותו, ומתטננים. הטמפרטורה האופטימלית מבחינתם היא מינוס 20!
רגשותי לגבי החוויה מעורבים. מאוד רצינו לחוות נהיגה במזחלות כלבים, אבל החוויה היתה תיירותית מדי. זה לא שדהרנו בערבות הקפואות, אלא יותר הזדחלנו בעקבות המזחלת שלפנינו, אחת מיני שורה של מזחלות.
"המפלים הקפואים" הם האתר הבא שלנו, מרוחקים כשעה וקצת מרובניימי, ובהחלט שווים את הנסיעה. עמק שנוצר בעידן הקרח האחרון, ובו נהר, שעכשיו קפוא ומכוסה שלג, ואיליו צונח מפל שאף הוא קפוא. כדי להגיע לשם אנחנו צועדים בשביל ביער, ברובו ירידה, תענוג לשם עצמו. המפל הנגלה אלינו גדול, פשוט קשה להאמין איך זרם כזה אדיר של מים קפוא.
מים עדיין זורמים תחת מעטה השלג. אנחנו מטפסים בשביל המושלג על גבעה כדי להגיע אל נטיפי הקרח, גם הגבעה הזאת היא חלק מהמפל, פשוט מכוסה שלג.
השביל תלול, ואני מגיעה קצרת נשימה לסופו. הנוף – יער רחב ידיים המכוסה שלג.
הירידה בשביל התלול – אין פשוט ממנה- מתישבים על הישבן ופשוט גולשים עד תומו. ומכאן והלאה – עליה חזרה לתחילת המסלול והאוטובוס. את הדרך חזרה אנחנו עושים ברובה בחושך, לראשינו פנסים.
כשאנחנו יוצאים מהיער, מתגלה הירח, ובצידו כוכב ומפיח בנו תקווה – יש מצב לזוהר? התחזית השתנתה מערפל למעונן חלקית. אופטימיות זהירה, חברים. אופטימיות…