המשך מסע בדרכם לאורך מסלול מים אל ים ובו יסופר על היומיים האחרונים של המסע, שיובילו אותנו לאיזור הר מירון.
מים אל ים – יום 3 – מגשר אלקוש אל חרבת חומימה
הבוקר כולם משכימים קום. נראה שכולם קפאו הלילה ושמחים לצאת מהאוהל, להתנועע ולהתחמם. הצוות שעל המטבח כבר עורכים את ארוחת הבוקר. קומקום מים חמים כבר מוכן. שוב מקופלים האוהלים והשק"שים, המחצלות והקופסאות ומועמסים על המכוניות. ושוב יוצאים להקפצה. ליומיים האחרונים נשארו מעט אנשים ואנחנו מטיילים ביחד – קבוצת המשפחות וקבוצת מיטיבי הלכת. הגיק והקטנה נצמדים לראש הקבוצה ולמדריך וכל אחד מהם מוצא חבר להליכה. החיבור הוא מיידי ומתמשך למשך כל הטיול.
המדריך יודע לרתק את קהלו לא רק בלהטוטי אש, אלא גם ובעיקר בסיפורים ובמידע. כבר בתחילת המסלול בפתח מערה נמצאת ערימת קוצי דורבן. ערימה נאה לסיפורים ומידע להתחיל בו את היום ולהזים מיתוסים. הידעתם שהקוצי הדורבן הם אינן אלא שערות שהתעבו? הידעתם שהקוצים שאנחנו מוצאים בד"כ פזורים בטבע הם לא עדות לקרב איתנים בין הדורבן לטורפו אלא פשוט קוצים שנשרו, כפי שערות נושרות ? הדורבן אגב משמש גם למאכל . שיטות ההכנה הנפוצות הן צליה על האש, או בישול מתמשך בסיר.
האביב בשיאו כרגע, ובכל כיוון שמסתכלים ניתן לראות פריחה : מפרגים וחרציות, רקפות, ושלל פרחים קטנטנים אך יפים לא פחות.
המסלול בחלקו הראשון של היום הוא בעמק רחב ידיים וירוק, שבמרכזו זורם הנחל. אנחנו הולכים על מדשאה ירוקה, ומסביבנו הרים ירוקים. הגמול על קור הלילה הוא שמיים בהירים, כחולים ונקיים. המראה כל כך חו"ל, אבל אנחנו כאן, חוצים את ארץ ישראל ממערבה למזרחה ובחלקו השני של היום נטפס אל הר מירון.
כשחום היום עולה, והשמש קופחת, אנחנו מברכים על פינות צל. עצירה למנוחה ולשתיה מתחת לעצי התאנה משיבה נפש.
לאורך הנחל צמחיה עבותה של שיחי פטל קוצניים.למרות קוציהם משמשים ארוחה החביבה על הפרות המסתובבות חופשי. ענף הפטל מהווה כן נחיתה לאילניות, שקירקורן מלווה אותנו לאורך הדרך.
המסלול מוביל אותנו למעיין ולחירבה סביבו. בשלב זה גם אחרון הילדים העייפים, מתעורר לחיים, ואץ לשכשך במים. אני מנצלת את הזמן לצילומי פסטורליה. חו"ל זה כאן לאורך נחל כזיב בואך הר מירון.
לבני הנוער ולי זהו היום השלישי למסע. ביומיים הקודמים עברנו קרוב ל30 ק"מ. המרחק הזה נותן את אותותיו .אנו לא מורגלים בהליכה כה מרובה. שרירי הרגליים נושאים בעמס, וגם העצמות והמפרקים מתחילים קצת להתלונן. בני הנוער סובלים מיבלות למרות הטיפול המסור של החובש. לנערה יש כאב ישן ברגל שמתעורר לחיים. אני עוקבת אחריהם בדאגה אימהית. האיש שהצטרף הבוקר הופך להיות ל"כותל" התלונות והקיטורים. אני נעזבת לנפש ולמצלמתי.
הצעידה הזאת בקבוצה, תוך שיחה עם המטיילים האחרים, בקצב הליכה נוח להתבוננות, בהחלט עושה טוב. טרדות היומיום ולחץ החיים נראים רחוקים פתאום. אני מרגישה שאפשר להמשיך וללכת, וללכת…
לקראת הצהריים אנחנו מגיעים לאמצע המסלול ושם מחכה לנו פרישת צהריים. כאן אנחנו נפרדים מהמשפחות, שהתגלו כמיטיבות לכת לא פחות בגומען 6 ק"מ בקצה נאה. האיש הקטנים, והנערה נוסעים להקים מאהל בחירבת חומימה. בר המצווה ואני ממשיכים.
את חמשת הק"מ הבאים עד לחירבת חומימה, אנחנו עושים בסבך עצים. השביל מוביל אותנו במעלה ההר. צועדים, משוחחים, נחים. קבוצת המטיילים ממשיכה עד לפסגת הר מירון, אבל אנו עוזבים את הקבוצה בחירבת חומימה. היבלות כואבות מדי. בשנה הבאה, מבטיח בר המצווה לעצמו, אעשה את כל המסלול.
ושוב התארגנות ללינה, פרישת מחצלות, הקמת אוהלים, פרישת שק"שים, ומזרנים. אנחנו כבר מתורגלים בפעולות, ומאהל מוקם בזריזות מפתיעה. ארוחת ערב מוגשת ואוכלים מסביב למדורה. הערב כבר לא צריך בידור. הקבוצה מגובשת, יושבת מסביב למדורה, קצת שירים, קצת סיפורים והרבה שלווה.
מים אל ים – יום 4 – הר מירון אל קבר הרשב"י
הלילה היה חמים הרבה יותר, והשינה נעמה לנו, ובכל זאת קמים קצת לפני זריחה. עורכים הערכת מצב הילדים ומחליטים על ההרכב לטיול היום. האיש , הנערה, ובן ה10 יצאו לדרכם מיד בתום האריזה – לנערה כואבות הרגליים והיבלות, והילד תפס איזה וירוס, אירגן לו כמה סיבובים ב"שירותים" בלילה. בר המצוה, הקטנה, ואני נטייל את מסלול המשפחות.
ארוחת בוקר, התארגנות וקיפול ופרידה מחלק המשפחה שעוזב, ואנחנו יוצאים למסלול. המראה הנשקף מעל הר מרון הוא מרהיב, ובעת בוקר זו עדין לא חם. כולם כך נראה נמרצים וממשיכים לצעוד.
הקטע הראשון של הדרך הוא רובו על שביל רחב ידיים, קטע משביל ישראל. קטעים כאלה ואחרים מהמסלול עשינו בעבר, ובכללו גם הקטע של היום, אבל ההליכה הרציפה, יום אחרי יום לאורך תוואי שמשנה דרכו ופניו, החוצה את ישראל ממערב למזרח הוא בהחלט חויה אחרת.
סמדר עצמאית בשטח נצמדת לגל המדריך ולראש הטור, ואילו אני ,בר המצווה ויבלותינו צועדים מאחור. שלושת הימים הראשונים של הטיול ו כמעט 40 הק"מ שעברנו עד כה בהחלט נותנים אותותיהם, אבל אנחנו ממשיכים ללכת.
המסלול מוביל אותנו לתצפית נפלאה – גבעה ירוקה, שבאמצע עץ בודד ומסביבו גדר אבנים, המשקיפה על כל העמק הפרוש לרגלי המירון, ןלרכס ההרים שאחוריו ועד לחרמון, שעדיין ניתן לראות עליו שלג. מקום נפלא לפקניק אני חושבת, ונזכרת שבמקום הזה כבר טיילתי, וכבר חשבתי את אותה המחשבה .
מגבעה זו ממשיך המסלול לאורך ירידה די תלולה אל קבר הרשב"י. כמה צעדים לאורך הירידה, ובר המצווה מודיע על שלפוחית שהתפוצצה. חבישה זריזה בידי החופש המסור מקילה אך מעט על הכאב, ובר המצווה כמעט מדדה על רגל אחת. מקלות ההליכה הופכים לקביים, וכך אנחנו מתקדמים לאיתנו בסוף הטור. ניכר על הילד שכואב לו, אבל הוא לא מתלונן, "בשנה הבאה" הוא מבטיח "אעשה את כל המסלול…"
שני הקילומטרים האחרונים של הדרך, עוברים באיטיות מכאיבה, אנחנו בקושי מספיקים להדביק את הקבוצה שנעצרת מדי פעם במקומות מענינים, ומפסידים את כל הסיפורים. על סמדר תפסה פיקוד אחת המשפחות האחרות ומדי פעם מידכנים אותי שהיא שם, מקדימה והכל בסדר. בשלב הזה , אחרי ארבעה ימים, כולנו – משפחות ומיטבי לכת- משפחה אחת.
כמה נקודות שראויות לציון :
בתחילת המסלול, עוברים ליד "הוטה", פירוש המילה "הוטה" בערבית היא לוויתן והן נקראות כך מכיוון שהבקע באדמה דומה ללוע של לוויתן. ההוטה נוצרת כאשר מי גשמים מחלחלים דרך סלע הגיר וממיסים חלל ההולך וגדל. באיזור הר מירון יש מספר הוטות, שבחלקן ניתן לראות ממש נטיפים.
"כסא אליהו" – צוק הנאה כמו עמוד עם בליט בקצהו, המזדקר מעל פני השטח, מכונה כסא אליהו, לפי המסורת על פי המסורת, אליהו יופיע תחילה בגליל ומכיסא זה עליו יישב הוא יבשר את בוא המשיח.
מעט לאחר כיסא אליהו, עובר השביל באתר העתיקות חורבת שמע. בחורבת שמע נמצאים שרידים רבים, בכללם מאוזוליאום ענק ומרשים, שרידי בית כנסת עתיק, מערות קבורה ובית בד.
מסלול המשפחות מסתיים מתחת למערת הרשב"י. על פי האמונה, במערה שבה חי הרשב"י (רבי שמעון בר יוחאי) במשך 13 שנים ברציפות, התגלתה לו תורת הזוהר. במערה זו הוא גם כתב את ספר הזוהר – מה שהפך אותו לאחת הדמויות רבות ההשפעה בדורו בפרט ובעולם היהדות בכלל. כבל"ג בעומר כידוע זהו ה-מקום להילולה, אבל היום באמצע פסח , החניה הומה במטיילים. במקום זה כבר מחכה לנו ארוחת הצהריים. בעוד אנחנו מדדים את סוף דרכנו, המטיילים האחרים כבר מספיקים לאכול. סמדר, כבר עוברת לשלב הקינוח – חלוה, ומצה עם שוקולד. כשאנחנו מגיעים, נשלף מגשון עם שניצלים שנמר במיוחד עבורנו, המאחרים – משפחה, כבר אמרנו ?
תם הטיול שלנו. כאן אנחנו נפרדים ממיטיבי הלכת, שממשיכים עוד כ11 ק"מ לתצפית על הכנרת, ומשאר המשפחות המטיילות, ומבטיחים לעצמנו, שבשנה הבאה אנחנו שוב נטייל בדרכם.
מסע מים אל ים – סיכום ותובנות
זוהי לנו הפעם הראשונה שאנחנו יוצאים לטרק כמשפחה וזו היתה חויה מעצימה ומגבשת. מכיוון שאנחנו ההורים איננו מנוסים בטרקים מסוג זה בחרנו להכנס לאט ובזהירות "למים הקרים". לכן יצאתי בתחילה ליומיים הראשונים רק עם שני הגדולים – עצמאיים ויודעים לתפעל לוגיסטיקה של לינה בשטח. בהמשך הצטרף האיש עם שני הקטנים.
- זה היה טיול נודד – כלומר בכל יום היה צורך לארוז את הציוד והאוהל, להעמיס על האוטו, ובסוף היום לפרוק ולהרכיב מחדש. זה בהחלט היה אתגר לוגיסטי. במסעות הבאים כבר היה מקום לינה אחד ממנו יצאנו בכל יום.
- שמחנו שיש אפשרות של קייטרינג. בתור משפחה לא מנוסה בטיולים היה ברור לנו שלא יהיה פשוט להתחיל לבשל בסוף יום טיולים ארוך. כמו כן לדאוג למצרכים ליומיים זה לא פשוט.
- הופתענו לגלות שגם ילדים קטנים מאוד (הקטנה שלנו בת 6) יכולים לצעוד מרחקים גדולים, במיוחד כשהולכים בקבוצה והם מוצאים "מישהו לרוץ איתו"
- כדאי מאוד להביא מזרונים נוחים מהבית וגם כריות.