אז עכשיו, אחרי שרוקנו את כיסינו, מלינו את תא מטעננו, ומלנו את כרסינו, נותר רק לצאת לצאת לבילוי לילי של סופ"ש. אנחנו ממשיכים לסאן אנטוניו,המרוחקת פחות משעה נסיעה.
בסאן אנטוניו נמצא אתר לאומי-היסטורי חשוב בזהות הלאומית של טקסס, האלאמו. חצר מבוצרת, וכנסית מנזר ספרדית, שבה נערך קרב בין הטקסאנים לבין המקסיקני, והיוו ציון דרך חשוב במלחמת העצמאות של טקסס ממקסיקו.
בקרב שנערך ב1836 הובסו הטקסאנים (מועטים מול רבים, התגבורת איחרה להגיע), אבל הרוח הטקסנית לא נפלה. הגנרל המקסיקני סנטה -אנה בראש צבע של 6000 הטיל מצור על המנזר הקטן. לאחר 13 ימי המצור שבהם סבל הצבא הטקסני ממחלות, ומעריקת חלק מהחיילים, הסתער סנטה אנה על החצר הקטנה והמבוצרת. הקרב ערך שעה, ובמהלכה נהרגו מרבית החיילים הטקסנים, החיילים שנשבו הוצאו להורג, ונותרו רק קומץ עבדים לספר את הסיפור.
למרות התבוסה בקרב, הקרב הזה עיכב את הגנרל סנטה אנה בהתקדמותו ואיפשר ליוסטון הטקסני לאסוף צבא לקרבות הבאים.מהלך שבסופו של דבר הביא לנצחון הטקסנים, ולהפרדות ממקסיקו.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%A8%D7%91_%D7%90%D7%9C%D7%9E%D7%95
קצה היסטוריה. לאחר גילוי אמריקה על ידי הספרדים החלו כמה מאות שנים של קולוניאליזציה. הספרדים השתלתו על מדינות מרכז ודרום אמריקה, הצרפתים והאנגלים על צפונה של אמריקה. בשטח הגדול של טקסס לא גילו ענין מלבד כמה מסיונרים שביקשו להביא את האינדיאנים הכופרים לכנפו של האל. טקסס היתה ביתם של שבטים אינדיאנים, ובכללם שבט הטחאס (Tejas) ממנו נגזר שמה של טקסס. האינדיאנים חיו חיי נדודים של ציידים לקטים והתקיימו מציד ביזונים שהסתובבו באלפיהם על אדמות טקסס. הם יצרו כלים, וניהלו מסחר עם השבטים השכנים. ברבות השנים הקולוניות שישבו המעצמות האירופיאיות, התפתחו, התחזקו וביקשו להנתק מהמדינה האם, שבדרך כלל לא הבינה, ולא דאגה לצרכי התושבים, אלה בעיקר דאגה לתזרים המזומנים משם. כך התנתקה מקסיקו מספרד והפכה עצמאית. בתחילת המאה ה19 גבר החשש בקרב השלטון המקסיקני שצרפת, ששלטה אז בלואיזיאנה השכנה לטקסס, פוזלת לכיוון אדמותיה, ויזמה מהלך של ישוב טקסס על ידי תושבים מקסיקנים תחילה, ואחר כך אף אמריקנים. מסע שיווק קרקעות הבטיח אדמות נרחבות שמאפשרות לבנות עליהם חוות. המתישבים שהגיעו גילו שהאדמות אומנם נרחבות, אבל יש קשיים לא מעטים : חום, נחשים, זבובים, שטפונות, וגם סכסוכים שם השכנים האינדיאנים. בתקופה זו גם החל טבח המוני, מכוון ומרוכז בביזונים האמריקאים שרעו בטקסס, גם כדי לפנות מקום לחוות, וגם כדי לגרש את האינדיאנים.. המתישבים יכלו לקשיים, והקימו את החוות , והעיירות. וכעט הם רצו רצו להתנתק ממקסיקו (רבותי ההיסטוריה חוזרת) סלע המחלוקת היה במידה עבדים, במקסיקו לא הותרה עבדות, ואילו בעלי החוות (בעיקר האנגלו-סקסים) רצו עבדים לגידול כותנה..העבדות הזאת היתה גם סלע המחלוקת כאשר טקסס רצתה להתחבר לארה"ב, אבל על כך בהמשך.
זוהי חופשת קיץ בטקסס, ולמרות השעה המאוחרת הרחבה סביב לאלמו הומה אנשים – באים לראות לצלם ולהצטלם. ברחובות השונים מוצעת אטרקציה תיירותית – נסיעה בכרכרה עם סוסים – כמו בנתיה של פעם, ובנהריה – רק כאן זו אמריקה – הכרכרה גדולה, ומרווחת, ואורות מעטרים אותה. ברחוב מול מציע בריון מחופש לבוא לאטרקצית "רכבת שדים" ובסמוך אליו שלט ענק מכריז על "אולם התופעות המוזרות". יש במקום הזה קסם וטעם של פעם. התיירים ברובם מקומיים, והשפה הספרדית נשמעת מכל עבר.
במרכז העיר עובר נחל קטן שנקרא אף הוא סאן אנטוניו. האיזור הזה כמובן הפך למרכז בילוי, ובו מרוכזים בתי קפה ומסעדות. מדרגות מובילות לאיזור המים מהרחוב הראשי, וברגע שמגיעים לשם – וואו, כאילו אנחנו בעולם אחר. האמריקאים ללא ספק יודעים לבנות יש מאין, וכשם שהם יצרו את פארקי החלומות דיסנילנד, ושות, כך גם הם יודעים להפוך זרזיף עגום ללא פחות מונציה. תביטו בתמונות ותשפטו בעצמכם ….
תוך כדי שיטוט על שפת המים, בין בתי הקפה ההומים, המסעדות החביבות בשלוש קומות, לאורח תעלת המים שמשייטות בה "גונדולות" אני תוההאם סודה של אמריקה הוא ביכולת המדהימה לא רק למכור חלומות, אלא גם להגשים אותם, ולהפוך כל מקום שהו למקום אחר, יפה יותר, נוצץ יותר רומנטי…
אנחנו הולכים ומשוטטים לאורך הנהר, נהנים מההמולה, עד שמתעייפים, לפנינו עוד נסיעה של שעתיים למלון, ומחר יום חדש וגדוש תוכניות…
מבחינתי אף נסיעה לחו"ל אינה ראויה לשמה אם לא היה בה טיול רגלי בטבע. ברגע שנתבשרתי שהנסיעה מאושרת, ושאכן אני יכולה להשאר לסופ"ש. גיגלתי את מפת טקסס, וחיפשתי בה איזה נשיונל פארק. ואכן מצאתי …פארק גדול, רחב ידיים, מדברי, נידח, הרחק מכל ישוב, צופה אל נהר הקולורדו, ואל גבולה של מקסיקו ….מרחק כ7 שעות מסיעה מאוסטין. 7 שעות נסיעה ? לא נורא, אמרתי לעצמי זה הכבישים של אמריקה, וזה לא שיש לי ארבעה ילדים צורחים באוטו. אני נוסעת, החלטתי, וכבר התחלתי לחפש מקומות לינה…" זה לא רעיון טוב", אומר המנהל שלי, כששומע על הרעיון ההזוי , ומיד פותח מייל ומציף אותו בלינקים לפארקים קרובים יותר לאוסטין, שתכליתם מים, צל ומפלים, או מערות נטיפים. חם שם בטקסס הוא אומר, חם, את לא יודעת כמה חם… ובאמת בשבוע ההוא התחזית לאיזור היא מספר תלת סיפרתי בפארנהייט, קצת יותר מ100, שבשלב הזה לא אומר לי הרבה…
אז עכשיו, אחרי שבוע באוסטין, ותרגול מתמיד של נוסחת ההמרה מפארנהייט לצלזיוס, אני מוקירה את הצעתו של המנהל שלי, ובוחרת מתוך הרשימה שני פארקים עתירי מים שאליהם ניסע.
(על הפארק הגדול ההוא, שעד לנסיעה אפילו לא ידעתי לא ויתרתי, רק דחיתי לנסיעה הבאה, מתי שהו בעתיד. אבל אם אתם מזדמנים לאיזור באיזור נובמבר עד מרץ, סעו לשם וספרו לי. נמל התעופה הקרוב ביותר נמצא באל פאסו, מרחק כ3 עד 4 שעות נסיעה. הפארק מכונה : הכיפוף הגדול, כי בו נהר הקולורדו עושה פניה של 90 מעלות. וזה גם היה האיזור האחרון של טקסס שמופה…
http://www.nps.gov/bibe/index.htm )
מבין רשימת ההמלצות שערך לי המנהל, בחרתי שניים – האחד Hamilton Pool , שזכה לתמימות דעים בקרב המקומיים כפארק מיוחד, וגולת הכותרת שלו היא מפל שאפשר ללכת מאחוריו , והשני McKinney Falls , שאמור להיות יפה מוצל, מפל מים מעל סלעים לבנים.
https://parks.traviscountytx.gov/find-a-park/hamilton-pool
http://www.tpwd.state.tx.us/state-parks/mckinney-falls
את הבוקר אנחנו לוקחים באיזי, ומעל ערימת אננסים טריים, יוגורט, בייגלים, ממרח פילדלפיה, ודונטס, ( היה גם דייסת קוואקר, ואפלים , גראנולה, דגני בוקר – ככה זה ארוחת בוקר קונטיננטלית באמריקה) מסכמים תוכניות אחרונות. הקולגה הרומני שלנו ( צעיר רזה, נמרץ, ובעל חוש הומור סארקסטי נפלא) מזדעזע לרעיון ההזוי לנסוע להייק ביום הכי חם של השנה באוסטין, ובוחר שלא להצטרף אלינו . אנחנו מצטיידים במים קרים, פירות וחטיפים ויוצאים לדרך. חם ? גם בטבריה חם…
הדרך מובילה אותנו אל נופים שונים לחלוטין, הבוקר את הקניונים שנמצאים בדרומה של אוסטין, מחליפות גבעות מוריקות, וגשר גדול חוצה את הנהר.
העצים הירוקים מבצבצים גגוגתיהם של בתים. אנחנו יורדים מהכביש הראשי לכביש צדדי יותר המכונה RR' כלומר Ranch Road ואכן אנחנו נוסעים בין חוות שונות. אי אפשר שלא להזכר בסידרה האלמותית דאלאס, על משפחת "אצולה" טקסנית, שעתה את הונה תחילה מגידול בקר ואחר כך מנפט. טקסס כך מתברר לי מאוחר יותר היתה קרקע פוריה לשפע יוזמות והזדמנויות – בקר, כותנה, עצים, נפט, ואפילו גידול אורז, ותפוזים. בכל יוזמה כזאת היו כמה בודדים שעשו מכה, ורבים אחרים שחיו ועבדו בתנאים לא תנאים, אבל בכל זאת שיפרו חיהם לעומת המקום שהגיעו מהם. כיום טקסס עדין מוכרת נפט, אבל בימינו ללא ספק ההיטק מהווה מקור לעושר ואבן שואבת למחפשי מזלם.
ההוראות שהעתקתי מגוגל, מדויקות ואנחנו מגיעים לפתח הפארק. ובפתח טור מכוניות, מסודר להפליא ופקח השמורה. באדיבות ובניניות הוא מסביר לנו שהשמורה כרגע סגורה למבקרים, מכיוון שמכילה את הכמות המקסימלית המותרת, כאשר אנשים יתחילו צאת תותר כניסה של אנשים נוספים, זמן ההמתנה להערכתו כשעתיים, וזה יהי כך לאורך כל היום… באסה, אבל אין מצב לחכות בתור, וכמובן אין מה לנסות למכור לאמריקאי שבבקשה, ובאנו מרחוק.. באמריקה הכל נעשה לפי הספר. הפקח שמח להציע לנו מקומות חליפיים במרחק קצר , וגם הם עם טבע ומים. אז אנחנו , לא ניתן לתקלות קטנות כאלה להעכיר את מצב רוחנו, וסובבים על עקבותינו בדרך אל הפארק השכן.
הפארק השכן נקרא "חוות ריימר" ודרכו זורם נהר הפאדרנלס. הפקח החביב בכניסה מתדרך אותנו על אפשרויות הטיול בפארק, ומידע אותנו מהיא הדרך המהירה ביותר להגיע אל המים.
https://parks.traviscountytx.gov/find-a-park/reimers-ranch
מד הטמפרטורה באוטו מראה 108 פרנהייט. בשלב הזה אנחנו כבר מתורגלים בנוסחה ויודעים שמדובר בטמפרטורה הנושקת ל40 מעלות צלזיוס ( מלמעלה! ). המפה מראה שביל מסדר לנכים ולתצפית. אומנם אנחנו בד"כ מגדירים את עצמנו כמיטיבי לכת, אבל חום מטורף ואף טיפת צל גורמת לנו לכלכל את צעדינו בזהירות. נראה איך נצלח את השביל, נצפה בתצפית, ואז נחליט…
הצמחיה באיזור הזה נקראת "סוונת אלונים" ופעם בשטחים האלה רעו רבבות ביזונים. אני מתארת לעצמי שגם ישראל נראתה כך, לפני הרכבת של הטורקים : עצי אלון בין עשב גבוה וצהוב.
השביל מוביל אותנו אל התצפית לנהר, והמים קורצים לנו כל כך בחום הזה. מחליטים לעזוב את שביל הנכים ולעבור לשביל שיוריד אותנו אל הנהר.
כמה צעדים במורד השביל ואנחנו בעולם אחר : הנהר בשיטפונות, חצב לעצמו קניון בסלע. המקום מוצל ולח, ובו מתפתחים שרכים וצמחים חובבי לחות, וגם העצים גדלים לגובה.
המקום חביב על מטפסי קירות. שותפי לנסיעה הולך לפני ו"צד" בשבילי חרקים לדגמן למצלמה. וחרקים כאן יש בשפע. כל עוד אנחנו בצל העצים – חם ולח אבל השמש לפחות לא קופחת אלינו
השביל מוריד אותנו אל חול צהוב ולוהט ואל הנהר. עכשיו גם השמש קופחת על ראשינו. להתפעתי הרבה, החום לא מעיק-מעיב על החרקים, ואנחנו מוקפים עשרות שפיריות, דבורים שמרחפים סביבינו בעליזות. שקט מסביב, מלבד ניסור הציקדות.
כחום היום ההיפופוטמים באפריקה, משקיעים את עצמם במים, כך שרק עיניהם ונחיריהם בולטים. אומנם פה לא אפריקה, אבל כמה חבורות שקטות של מתרחצים מסמנים לנו שהרעיון לא רע בכלל.( ולא הם בכלל לא נראים כמו היפופוטמים, זה לא שאין שמנים באמריקה, אבל זה ממש לא מה שהיה פעם) אנחנו מוצאים לנו אבן בנהר לחפצינו, ונכנסים… טבילת הרגל הראשונה, מבהירה לנו עד כמה טעינו. חום המים לא היה מבייש אף ג'קוזי בצימר יוקרה. אך המים רטובים, ובכל זאת קרירים בכמה מעלות מהאויר. אנחנו משקעים את עצמנו במים, משאירים רק את ראשנו בחוץ. השפיריות הצבעוניות דוקא מעריכות את המנחת החדש שסיפקנו להם, ובאות בהמוניהם לפוש על ראשינו.
אנחנו רובצים כך שעה קלה, נהנים מהקרירות היחסית, והשקט, אם היתה אבן למראשותי הייתי מתנמנמת.
צל חולף, ואי מרימה מבט.
"יוסטון, העיט נחת" היו דבריו הראשונים של ניל אמסטרונג כשנחת אל הירח, אבל כאן מעלי מתעופף העיט , כמשחר לטרף. מאוחר יותר אנחנו רואים עוד שלושה או ארבעה כמוהו, תופסים טרמיקות…
זמן ללכת. הרוח הקלה שמתעוררת, מתגלה כיעילה ביותר ביבוש בגדינו הרטובים ועל ידי כך מקררת אותנו. אנחנו צועדים לאורך הגדה עד לאתר המוכרז. כאן רעש והמולה, מתרחצים גדולים וקטנים, אוהלים, ואפילו מנגל…
אנחנו עושים את דרכנו בחזרה, לשביל המוצל ואיתו לאוטו. מד החום באותו עכשיו מוראה על 118 מעלות פרנהייט, שזה בסביבות ה45 מעלת צלזיוס. הקרקע כל כך חמה, שהדק בסוליות השורש שלי נמס, והן נפרדות…
שעת אחר צהריים מוקדמת, ואנחנו מתחילים לנוע בחזרה לאוסטין. עדין מוקדם אז מחליטים לבקר גם בפארק השני – מפלי מק'קיני.
מרחק חצי שעה נסיעה, והנוף שונה לחלוטין. כאן היער סבוך יותר, העצים גבוהים יותר והאלונים סבוכים יותר. אנחנו בוחרים במסלול קצר ומוצל, שיוביל אותנו אל שני המפלים. המפל הראשון יבש לחלוטין. חבורה צוהלת של ילדים והוריהם שוחים באגם התחתון, ואילו באגם העליון המים חלקים כמו מראה. היום מתוך חדרי הממוזג אני לא יכולה להאמין שהתמונות צולמו בחום של מעל 40 מעלות…
שביל מוצל מוביל אותנו דרך גשרי עץ, מתחת לסלע ענקי , המכונה "מקלט הסלע" – כמוהו כגג מעל העוברים. גם המפל התחתון הוא לא יותר מזרזיף קולח. גם כאן המים חמים.
עצי הסחף הענקיים שהצטברו באפיק הנחל, מרמזים על עוצמות המים האדירות שיכולת לזרום כאן, המפלים בודאי שוצפים אחרי הגשם. אבל עכשיו כך נראה , גם המים מעולפים מחום….
בדרך היציאה מהפארק, הפתעה – איילה והגור שלה. קליק אחד במצלמה. והיא נעלמה
