את היום אנחנו מחליטים להתחיל במוזיאון מונק, הנמצא במרחק הליכה מהמלון שלנו. השכונה שבה אנחנו גרים – גרונלוקה- ירוקה כשמה : גנים ירוקים בשטחה, ואנחנו הלכים לאורכו של גן כזה בקצה הגן כנסיה, ובצידה כצפוי , בית קברות מגודר. אבל נגה קולטת משהו חריג ומפתיע : הגדר מעוטרת במגיני דוד, מבט מדוקדק יותר מגלה שגם על חלק מהמצבות כתוב בעברית. אנחנו מקיפים את הגדר ומוצאים שלט הסבר , הכתוב גם בעברית ומציין שזהו בית קברות יהודי ישן, שלמרות שאינו פעיל יותר, מפאת קודש המקום, לא הוזזו המצבות והקברים. זה מאוד מרגש לפגוש התחשבות כזאת בחו"ל, כשאנחנו רגילים לשמוע על הרס, חילול מצבות שהיה בד"כ מנת חלקם של בתי קברות יהודיים באירופה. המראה של בית קברות יהודי, בחצר כנסיה הזוי .
המוזיאון של מונק כולל מגוון מיצירותיו של מונק, והקיץ ישנה תערוכת רטרוספקטיבה לכבוד מאה שנה להולדתו, מציגה עבודות גם ממוזיאונים אחרים. היצירה "הצעקה" היא אולי היצירה המפורסמת ביותר של מונק, נגנבה ממוזיאון זה פעמיים, ןלכן כיום אמצאי הביטחון בכניסה לתערוכה לא היו מביישים שדה תעופה. לאחר הקרנות ושיקופים אנחנו בתערוכה המאוד מענינת ומרשימה. גם בתוך בתערוכה חלילה מלהתקרב יותר מדי לתמונות …הילדים מוצאים ענין בציורים השונים – מאוד מרשימים הם הפורטרטים בגודל טבעי . אוסלו , כך נראה מעודדת תרבות: הילדים נכנסים למוזיאון בחינם, ואילו אנחנו קיבלנו הנחה על מחיר הכרטיס, כיוון שהגענו עם ילדינו. סמדר, חובבת הציור, מאוחר יותר בחדר, בפרךץ של יצירה מתחילה לצייר דמויות עירומות , ללא ספק בהשראת המראות. בני הנוער שוקלים להזעיק עובדת סוציאלית …
"בקצה רמת גן יש מקום מיוחד בו אפשר לעמוד ולהריח שוקולד" כותב יונתן גפן- ברמת גן כבר לא מריחים שוקולד, אבל אצלנו בשכונה באוסלו דוקא כן. ממש מעבר לרחוב עומד מפעל שוקולד גדול של פריה – חברת מזון נורווגית. מחלונות המפעל ניתן לראות קופסאות אדומות נוסעות על מסועים, וזרועות רובוטיות מזיזיות אותן ממקום למקום. ובחלון אחד ניתן לראות את השוקולד – רצועה גדולה ורחבה מלאה בשוקולד- וכשמתקרבים לחלון – אך הריח הזה- ריח שוקולד.
אנחנו עוברים ליד המפעל בדרך חזרה, ועולה בדעתי הרעיון לבדוק האם יש אפשרות לביקור במפעל. יו הכניסה למפעל באמת נראית כמו מרכז מבקרים- יותם ואני נכנסים. השומר החביב מודיע לנו שאכן יש במפעל סיורי מבקרים אבל רק בהרשמה מראש. אכזבתו של יותם כנראה ניכרת בפניו, והשומר מתענין האם יותם אוהב שוקולד.. למשמעהתשובה (כן כמובן) מתכופף השומר ושולף ליותם חבילה משפחתית של שוקולד. אי אפשר לתאר במילים את גודל חיוכו של יותם כשקיבל את החבילה, ואת גודל פליאתם של אחיו …
לאחר ארוחת צהרים אנחנו יורדים אל מרכז העיר בחשמלית- מבחינת הילדים חויה בפני עצמה. היעד הראשון הוא המוזיאון ההיסטורי – להשלמת הביקור הויקינגי. הממצאים המוצגים במוזיאון מענינים מאוד, והתצוגה מעוצבת בטעם טוב, ומוצגים רבים מוכווני ילדים. לצערנו אין כמעט מידע באנגלית, והמבקר צריך להתבסס על ידע קודם. אחד המימצאים המענינים ביותר הוא קסדה ויקינגית שנתמרה היטב. הויקינגים תמיד מתוארים כחובשי קסדה עם קרניים, אבל קסדה זו מוכיחה, שלא כך הדבר. לא היו קרניים לויקינגים אלא קסדות פשוטות ופונקציונליות….
המוזיאון ההיסטורי נמצא במרכז אוסלו, לא רחוק מהמדרחוב, הנראה שוקק חיים במיוחד. מוזיקה מתנגנת למרחוק, ואנחנו מחליטים לעשות בו סיבוב. נראה שיש איזשהו מבצע של תעמולה במדרחוב – לאורך הרחוב פזורים דוכנים רבים המציעים את רעיונותיהם וכוס קפה. בין המטיפים מתמקמים להם גם כמה אומני רחוב. במה שעליה להקות מתחילות מנגנות ממוקמת בסמוך , ובתי הקפה מלאים .
אומני הרחוב והלהקות המנגנות מתגלים כמוצלחים מאוד : אנחנו עומדים נפעמים מול אקורדיוניסט שמנגן באך על אקורדיונו, מקשיבים קצת למוסיקה על הבמה, אבל חביב הקבל הוא ללא ספק זוג יוגיסטים – האחד מרחף באויר מעל חברו, כשהוא נתמח במוט שאוחז חברו – ביד אחת. שימו לב שהמוט לא נוגע בקרקע אף הוא. הילדים עומדים מרותקים, מסתובבים סביבם, מנסים לפענח את הקסם…
אנחנו זורמים לאורך הרחובות לכיוון הטיילת שעל הפיורד. בטיילת חזרה של הפילהרמונית של אוסלו לקראת קונצרט הערב –העוברים ושבים נעצרים להקשיב, וכך גם אנחנו. ממשיכים לטייל לאורך הטיילת חוצים את המבצר של אוסלו – שלצערי בשעה זו במוזיאונים כבר סגורים- ומגיעים אל בנין האופרה החדש.
אני חובבת גדולה של העיצוב הסקנדינבי, ובנין זה בעיני אחד המוצלחים שבהם. שילוב אסטטי של קוים וזויות, זכוכית ואבן לבנה, עם עץ חום.
בשעת אחר צהריים של יום בהיר הרחבה והבנין עצמו שוקק חיים – אנשים יושבים על הרחבה , עולים לאורך שיפועיו. ישנה תחושה שהבנין ממש חי, ולמעשה אפילו שר – מדי פעם חבטרת זמרים יוצאת מהאופרה, תוך כדי שירה, מקיפה את הבנין , עולה לגג ונותנת שואו. דרך מקורית, צעירה, ומענינת לחבב את האופרה על הקהל…
אנחנו מבלים שעה ארוכה לצד האופרה, משקיפים מגגו על הפיורד, וחוזרים בחשמלית לחדרנו. מראה האופרה בודאי מרהיב לעת שקיעה, אבל הילדים עייפים מכדי לחכות, גם את הקונצרט של הפילהרמונית לצערנו פספסנו. ללא ספק יש לחזור לאוסלו בשנית…