כבר אתמול בלילה החל לרדת גשם. אנחנו קמים אל עולם רטוב. הגשם ירד כך כל היום. יום גשום הוא יום נפלא למוזיאון או לבריכה. לאור האכזבה של הילדים אתמול, אנחנו מציעים לחזור למוזיאון – ומזכירים להם את אופי הדרך, ואת אורכה. הילדים –פה אחד –מסכימים, ונשבעים לא לריב כל הדרך. דיל מצויין מבחינתי – מה גם שאזכה שוב לראות את הנוף הטרשי, במעבר ההרים שכה מצא חן בעיני.
הדרך היום נראית רטובה וערפילית הרבה יותר מאתמול. אבל היום אנחנו כבר יודעים שהיא עבירה…
לקראת הצהריים אנחנו מגיעים למוזיאון בריוקן – מוזיאון ומורק VEMORK. איש לא התלונן כל הדרך. שוב אנחנו עולים בשביל התלול המטפס אל המוזיאון, והפעם הוא אכן פתוח.
המוזיאון נמצא בתחת הכוח ההידראולית הישנה, שכבר לא עובדת, אך עדין ניתן לראות את הטורבינות ואת הדינמו. את הקורס בהמרת אנרגיה בטכניון בקושי שרדתי, אבל העיקרון כאן הוא פשוט : המים מסובבים גלגל, שאליו מחובר גלגל נוסף שעליו יש סלילים. הגלגל עם הסלילים נע בתוך שדה מגנטי. האלקטרונים כתוצאה מהתנועה בשדה המגנטי מתחילים לנוע –כך נוצר חשמל.
המוזיאון כולל מספר תערוכות : תערוכה על מרוץ החימוש האטומי, תערוכה על התפתחות התיעוש באיזור ריוקן, ותיעוד על האנשים שהשתתפו בפעולות לחיסול מפעל יצור המים הכבדים של הגרמנים. גולת הכותרת של הביקור היא ללא ספק צפיה בסרט דוקומנטרי, המספר על הפעולות.
מים כבדים, המכונים דויטוריום, נמצאים בטבע באופן טבעי בכאחוז אחד מהמים. המים נקראים כבדים מכיון שיש בהם נויטרונים נוספים במולקולה. למים הכבדים ישנם תכונות שונות ממים רגילים, כגון טמפרטורת קפיאה ורתיחה, והתכונה החשובה ביותר היר שהם גורמים לתהליכים בטבע לקראו יותר לאט. כחלק מתהליך יצירת החשמל, התקבלו מים כבדים.
התפוצצות אטומית היא בצורה פשטנית -תגובת שרשרת של ביקוע אורנים – האורניום מתבקע לשני אטומים של באריום, ומשתחררים אלקטרונים נוספים וחלקם הופכים לאנרגיה. האלקטרונים פוגעים באטומי אורניום נוספים , שאף הם מתבקעים ומשחררים אנרגיה ואלקטרונים נוספים וכן הלאה. בכורים אטומיים, משתמשים במים כבדים כדי לבקר את התהליך : כלומר להאט את האלקטרונים, כך שלא יבקעו אטומי אורניום נוספים.
כאשר הגרמנים השתלטו על נורווגיה (1940), האתר בריוקן נראה כאתר אידיאלי ליצור מים כבדים. כאשר בעלות הברית חשדו שגרמניה מנסה ליצר פצצה אטומית – הם החליטו לפוצץ את המפעל. הנסיון הראשון נעשה על ידי חברי המחתרת הנורווגית בשיתוף עם האנגלים. האנגלים היו אמורים לצנוח אל רמת הרדוינגה, במקום שנקבע מראש, ולהצטרף אל הנורווגים – אבל עקב תנאי מזג האויר המטוסים לא ראו את הסמנים הנורווגים, ואחד מהם התרסק. חברי הצוות שלא נהרגו בהתרסקות, נשבו והוצאו אחר כך להורג. הנסיון השני נעשה על ידי המחתרת הנוווגית – והפעם זכה להצלחה. הם הצליחו לחדור למפעל, ולפוצץ את ההתקנים ליצור המים הכבדים. אבל המפעל חזר לעבוד תוך חצי שנה.כעבור זמן קצר הגרמנים החליטו להפסיק את היצור במקום, ולהעביר את מה שיוצר לגרמניה. המחתרת הנורווגית פיצצה את המעבורת ששימשה להעברת החומר מהמפעל. ההוראה ניתנה על ידי אנגליה, אע"פ שידעו שגרמניה ככל הנראה אינה מסוגלת ליצר פצצה. בפיצוץ נהרגו מלבד הגרמנים, גם מספר אזרחים תמימים, שאיתרע מזלם לעבור על המעבורת, שעברה באגם דרך שיגרה.
תערוכה זמנית נוספת מענינת מאוד, היתה תערוכת צילומים של נשים : ילדות, נערות, אימהות, נשים צעירות ומבוגרות שכל אחת מהן מסמלת או מובילה שינוי בסביבתם כלפי נשים.
במקום נמצאת משחקיה לילדים עשירה בלגו, וגם בילו הילדים עד כמעט סגירת המוזיאון. ללא ספק הצלחה גדולה.
אנחנו יוצאים מהמוזיאון ועדין גשם. במעבר בגשר אנחנו פוגשים בחבורה שמתארגנת לקפיצות בנג'י ולאומגות מעל התהום העמוקה. נעצרים להסתכל כמובן.זוהי הפעם הראשונה שאני רואה איך עושים בנג'י – ומנקודת המבט שלי מעל הגשר זה לא נראה אטרקטיבי . לאחר קפיצה אחת גדולה, הקופץ מטלטל בחבל כבובה ואז מועלה כלפי מעלה בעזרת גלגלת … הקופצים אגב, מסמנים שנהנו…
כעת התפצלנו – אריק ובני הנוער הלכו להסתובב קצת בעיירה, ואילו אני והקטנים הלכנו לבריכה. מבנה הבריכה מקורה וכולל בריכת שחיה, בריכת פעוטות, בריכת בועות, ג'אקוזי (גם חיצוני המשקיף על הנוף), מגלשות מים ומקפצות. הבריכה היתה כמעט ריקה, ונתונה לרשותינו…
עייפים, מחוממים, מקולחים,ומרוצים שמנו פעמינו אל מעבר ההרים המעורפל – בפעם השלישית
איזור ריוקן והרמה היפהפיה שמעליו ראויה להרבה יותר משהקדשנו לה. במפת המסלולים שקיבלנו ישנן עוד מסלולים יפים רבים, כעשרה ק"מ מריוקן ישנו אחד ההרים הגבוהים בנורווגיה-גאושטאטופן, וסביב פסגתו ניתן לעשות טרק של כמה ימים.
מזג האויר מתבהר עם הגעתנו ליילו, מסמן הבטחה לטיול למחר. אחרי ארוחת ערב, אני עוד מספיקה לצלם שקיעה, ממרפסת בקתתינו.
