רק שלושה חודשים עברו מאז הביקור שלי באוסטין, והנה אני שוב נשלחת לשם. שוב פגישת תכנון שאליה נשלחים נציגים ממספר מרכזי תכנון. העובדה שאני שמשתכנת באותו מלון חביב כמו בפעם הקודמת, שאני כבר מורגלת בהתנהלות במקום עבודה, שאני כבר מכירה אישית לא מעט מהנפשות הפועלות, והתג שלי פותח בפני את כל הדלתות – משרה עלי אוירה נעימה של ביתיות. הטקסנים נעימים, אדיבים ויעילים, עובדה שמתרגלים אליה בקלות, מוסיפה להרגשת החמימות שלי.
גם הפעם אוסטין היתה טובה אלי, וכך גם האוסטינאים.
נחיתה באוסטין, קבלת מזוודות, מפתחות למכונית, העמסת ציוד – הכל מנהל באדיבות וביעילות שכל כך קל להתרגל אליה, ובסיבוב הזה כבר בהחלט מובנת מעליה . נתיב הנסיעה הידוע למלון, צ'ק אין זריז, ולפני אחר צהריים שלם לבלות בעיר, למעשה לפני יותר משבוע. בניגוד לנסיעה הקודמת בהשותפי למסע ואני נדרשנו לאותן ישיבות, ואף בילינו ביחד בסופי השבוע, הפעם למרות נציגים ישראלים נוספים שנשלחו, אני מבלה חלקים נכרים מזמני הפנוי לבד, או יחד עם אמריקאים נוספים עובדה שמאפשרת לי להתבונן באורחות החיים הטקסנים, וכן – אולי להתקרב אל פיצוח החידה: מה יש בה באמריקה, שמשאירה אותנו עם הרגשת ה"וואו!"?
להלן המלצות וחויות ממספר מקומות שבהן ביקרתי עם ובלי מארחי הטקסנים.
מארחינו מארגנים יציאה משותפת למשתתפי הפגישה – ערב גולף במקום הנקרא טופגולף TopGolf. מעולם לא שיחקתי גולף, אפילו לו בגרסת המיני , והוא נתפס בעיני כמשחק הכי משעמם שאפשר : שעות של בעיקר לנסוע או ללכת אחרי הכדור, וזה בהחלט לא אופן הבילוי המועדף אלי לאחר צהריים, אבל אני שם למטרות עבודה, שכוללת גם יצירת קשרים אישיים – ואין מצב לא ללכת. אני מקבלת הוראות הגעה מפורטת למקום, ומצטרפת לבילוי. טופגולף , לפי מצב החניה העמוס נראה כמקום הבילוי הפופולרי באוסטין. המקום נראה קצת הזוי – רשתות ענק בגוסה בניין של כ6 קומות מגדרות אותו, ואנשים יושבים ומשחקים במבנה שהנראה כמו אורוות בשלושה מפלסים. לאורך המדשאה המגודרת מפוזרות מטרות ענק, ועל כל הדשא מסביב כדורי גולף. התחושה ההזויה שלי מגיעה לשיאה כאשר עוצר לידי עובד המקום נוהג קלנועית ומציע לי נסיעה לכניסה , מרחק של לא יותר מ50 מטר הליכה. כל אחד מתבקש לרכוש כרטיס חברות לכל חיים – לייפטיים ממברשיפ- שאיתו משחקים. הזוי לגמרי, כל כך הזוי שאין ברירה אלא לזרום…
תוך מספר דקות מתבררת מהות המשחק – בכל מגרש ישנה מתקן המגיש כדורים בזה אחר זה , ומגוון מוטות גולף. בכל כדור יש מיקרו-ציפ המאפשר זיהוי באיזו מטרה הוא נפל, והוא משוייך לאדם שמשחק כרגע. זוהי אמריקה חברים : אין צורך לחפש כדורים, אין צורך לבזבז זמן על נסיעה במרחבי דשא עצומים – הכדורים יוגשו לך, בקצב שלך, ותוכל להכות בהם כרצונך, כמה שתרצה ומתי שתרצה. So relax and enjoy. וזה בדיוק מה שאני עושה..
בכל עמדה ישנו שולחן לאוכל, ואפשר להזמין משקאות ומגוון נשנושים ואוכל, וכך עם אוכל נחמד, חברה נעימה , ומשחק משודרג הייטקית בהחלט אפשר להעביר ערב נעים.
החבורה הגדולה שבה הגענו מתפזרת בין שלוש עמדות סמוכות, ומתחילים לשחק, מתברר שלא כולם שחקני גולף מנוסים, וישנם לא מעט פספוסים משעשעים. הבקיאים שבנינו מתדרכים את חסרי הנסיון, ומתברר שלקלוע למטרות הענק האלה, זה לא קשה בכלל. אני מתבוננת סביבי, כולם כאן כל כך רגועים, משחקים בתורם, מפטפטים, אוכלים, ושוב נגשים לתורם.. אין צורך להזמין מגרש מראש, אין צורך להתחייב מראש על זמן, כשנגמרת השעה הראשונה אפשר להאריך. תחושת הנינוחות שכולם משדרים היא בולטת, ממכרת, מושכת ונוחתת גם עלי – נוח, נעים, יעיל, טעים והצלחה שמוציאה אותך בהרגשה טובה – מה עוד צריך בבלילוי ? אני בהחלט זורמת, ונהנית, קצת משחקת, קצת צופה באחרים, ומגלה שהשעתיים וחצי שאנחנו מבלים שם עוברים במהירות ונעימות. מה אגיד לכם חברים? אמריקה…
בילוי ערב אחר מאורגן על ידי ר' אוסטינאי חובב מוזיקה, ונגן גיטרה חשמלית בשעות הפנאי. אוסטין מתהדרת בהיותה עיר המוזיקה, ולאורך רחוב 6 המפורסם פזורים פאבים ומסעדות רבים בהם מנוגנת מוזיקה חיה, במגוון סגנונות. ר' מציע לקחת אותנו למקום החביב עליו למוסיקה חיה – "סאכסון פאב", שאומנם אינו ממוקם על רחוב 6, אבל הוא מוסד ידוע ומוכר, וכולו סביב לבירה ומוסיקה. אוכל לא נמכר במקום. במקום מנגנים בזה אחר זה שלוש ארבע להקות, אפשר לבוא מתי שרוצים ולהשאר עד מתי שרוצים. העלות היא 10 דולר וכוס משקה…
אנחנו נכנסים באמצע הופעה מתנגנת, מרבית השולחנות תפוסים, נעמדים ליד הבר ומקשיבים. על הבמה להקת רוק מזדקנת, גברים גדולים, אפורי שער, בנוסף לקוקו מגדלים גם כרס.
אני מתבוננת סביבי – בניגוד להיטקיסטים שישבו בבוקר מול שולחן הדונים ממגוון מדינות במגוון גבהים וצבעים, רובם שמורים היטב ודקי גזרה- כאן בפאב הנוכחים הם ליבה ומהותה של טקסס – גברים ונשים גדולי מימדים, חלקם נעולי מגפיי בוקרים, חלקם חבושי כובע טקסני, כוסות משקה גדולות בידים. על הבמה מתנגנת מוסיקה בין רוק לקאונטרי – אני עדיין לא פנויה להאזנה, תוהה איך נקלעתיי למקום המוזר הזה, ומה אעשה כאן ערב שלם, שהרי הגעתי לכאן במכוניתו של ר. כל המחשבות הסטריאוטיפייות מתגנבות לליבי, ואני מתבוננת בחברים האחרים שנסעו איתנו, במכוניתו של ר. הם דוקא נראים נינוחים, מזמינים בירה ומקשיבים..עוד מספר דקות ונימת הציניות והאירוניה שלי מפנה מקומה לתחילתה של הנאה. האמת ? המקום סבבה- איש לא מעשן, איש לא מתפרע, ואף אחד לא נראה שיכור- כולם נינוחים, ניכר עליהם שהם נהנים מהמוסיקה החביבה עליהם, כשהזמר מזמין את הקהל להצטרף לשירה, כולם מצטרפים, וזו בהחלט לא נשמעת שירת שיכורים. מאוחר יותר יספר לי ר שהבסיסט הוא ידוע בתחומו, וניגן עם זמרי בלוז רבים, וגם הזמר מוכר וידוע. בעודי תוהה האם אפשר לצלם פה, ר מעדכן שהאוירה כאן לא רישמית, ואני יכולה להסתובב עם המצלמה היכן שארצה, ואפשר אפילו להתקרב לקלוז – אפ. ןכך אני עושה. איש הסאונד קולט אותי ומפנה לי את מקומו, מרמז שזה המקום הטוב היותר לצילום. מאוחר יותר בסוף ההופעה אני רואה אנשים רבים ניגשים ללהקה ומשוחחים איתה. אלה הן פניה האחרות של אמריקה, של האנשים הפשוטים, אולי לא עשירים במיוחד- להופעה זו לא גובים כסף, רק טיפ,כל אחד כמה שיכול או רוצה- אבל חביבים, נעימים, נינוחים. והנינוחות הזאת משתלטת עלי, אני מתחילה להקשיב, אולי גברים מזדקנים ושמנים, אבל בהחלט יודעים לנגן ולשיר, ואני בהחלט נכנסת לקצב..
להקת הרוק וקאנטרי מסיימת לנגן, השולחנות מתפנים ואנחנו תופסים לנו פינה, ר מציע להביא אוכל מהמסעדת הטקס-מקס השכנה. אוכל לא נמכר במקום, אבל הי זוהי אמריקה.. אם אתה רוצה לאכול תביא מהיכן שתרצה ומה שתרצה. למזון שהבאנו אנחנו מצרפים סבב של משקאות, החברה הולכים על בירה, אני מסתפקת בשתיה קלה – בכל זאת בסביבת חברי לעבודה אני מעדיפה לשמןר על יכולות מנטליות מלאות . בעת התשלום המשקאות עוד הפתעה : בשולחן שבן הרוב שותים אלכוהול, לא מייבים על כוס משקה קל, שהרי שותה השתיה הקלה הןא הנהג התורן , לא ?
הקהל כעת מתחלף, גברים מגודלי כרס, מפנים מקומם לקהל צעיר יותר, מחוטב יותר, ומעודכן יותר. על הבמה עולה כעת הזמרת הטקסנית פטריס פייק Patrice Pike מלווה בנגן שלה ויין סוטון.
הזמרת ילידת דאלאס, ידועה ואהודה מאוד על הקהל המקומי. היא הוציעה מספר אלבומים, פעילה בלהקה המכונה שבע אחיות, ואף אהודה פעיקבות האקטיביזם שלה בתחום השכבות החלשות בחסות ארגון המכונה The Grace. הערב על הבמב היא מתגלה כזמרת מצויינת, בהחלט ראויה לפרסים שקיבלה בשנים האחרונות. הקהל כך נראה נהנה מאוד, חבורת בנות חוגגת יומולדת, וכלת השמחה זוכה לשיר ולברכה אישית, כמה זוגות רוקדים במעברים, וויין מנהלת דיאלוג מוסיקלי ומילולי עם הקהל. בסוף ההופעה כמיטב המסורת המקומית, ניגשים כולם לבמה ללחוץ ידיים, לשוחח מעט על פטריס ווין. בשלב הזה אני כבר קצת מצטערת שאנחנו לא יכולים להשאר למופע הבא – מלבד המוסיקה הטובה,האוירה הנעימה בפאב, חוסר הפורמליות והפומפוזיות של הנגנים, והקהל הצבעוני כבשו אותי- אבל מחר לפנינו עוד יום של דיונים וישיבות…
אז מה לגבי איזה מיוזיקל בעיר המוסיקה?
ערב שישי הוא יומו האחרון של ש' , חבר לעבודה ישראלי שנמצא כאן כשבוע ללימוד נושא חדש. ש' מטבעו הוא יסודי, חרוץ לא מןןתר ושקדן ובהחלט ממצה השבוע את הזמן שניתן לו ללימוד. הוא מקדים להגיע כשעה לפני עמיתיו האמריקאים, ואף נשאר כשעה ושעה וחצי לאחר סיום עבודתם. לכל ההזמנות הקודמות להצטרף לבילויים הוא סרב, ואני מקבלת את התחושה, שהוא מפספס את אמריקה… בארוחת הבוקר האחרונה, אני מצליחה לשכנע אותו להצטרף אלי לבילוי ערב בדאונטאון של אוסטין – לפאב כבר הלכתי, אז אנחנו מחליטים לנסות את מזלנו בפסטיבל הסרטים שנחגג בסופ"ש זה באוסטין, יוצאים לעת שקיעה עם רשימת תיאטראות שבהם נחגג הפסטיבל, ומקווים למזל טוב ולברכה.
תוך פחות מ20 דקות נסיעה אנחנו בדאונטאון שוקקת החיים, אנחנו משאירים את רכבנו בחניו סמוך ומסנים את מזלנו בקולנוע הנמצא ממש במרכז העיר ברחוב הקונגרס. הרחוב זורם לרוחבה של אוסטין ומוביל אל הקפיטול, המואר ויפהפה בלילה ,מצידו השני זהו גשר הקונגרס עם להקות העטלפים המפורסמות, הלילה אין עטלפים אלה רק מבלים. הרחובות מלאים אנשים, המסדות ובתי הקפה מתחילים להתמלא, ומוסיקה נשמעת מכל פינה, ש' מודה שנחמד פה, ומזל שיצאנו.. תור ארוך שמשתרך מעבר לפינה, מסמן לנו שסיכוי לכרטיסים בקולנוע זה הוא אפסי, אז אנחנו מחליטים לנסות את מזלנו בקולנוע נוסף. הוייז מסמן שמיקומו כ 2 ק"מ ממקומנו ואנחנו מליטים ללכת ברגל : הערב נעים, רוח נעימה, הרחובות שוקקים, והמסלול לאורך הנהר מגלה נופים של אוסטין המוארת.
במעבר החציה האחרון לפני יעדנו הקולנוע מתגלה כתיאטרון ( מקור הבלבול הוא העובדה שהאמריקאים משתמשים במילה תיאטרון גם לקולנוע film theater), אנחנו מחליטים לזרום ולבדוק אם יש כרטיסים, וללכת להצגה של הערב. השקט מסביב לכניסה מעורר ספק לגבי אפשרות הצפיה , אבל לא איש כש' יוותר, הוא מדלג במעלה המדרגות לכיוון הכניסה ואני צועדת אחריו. ממש בכניסה פוגשת אותנו נערה עובדת המקום מתעניינת האם רצינו לראות נצגה, ומודיעה שקופת הכרטיסים כבר סגורה. טוב, אני אומרת לעצמי, אין סיכוי לראות כלום, הנהלים אצל האמריקאים הם נהלים. אבל כהראה שם בציאטרון של נוהל נוסף של טוב לב.. למראה פניו של ש' המאוכזב פותחת הנערה את דלת הכיניסה ושולחת אותנו לסדרן הראשי " הוא אולי יוכל לעזור לכם" היא אומרת. והסדרן אכן עוזר – הוא מחטט בערימת הכרטיסים של No Show , בוחר שני מקומות קלים להגעה, ושולח אותנו עם הסדרנית. כשאנחנו מתענינים במחיר הכרטיס, עזבו הוא מודיע, הקופה כבר סגורה, תהנו מההצגה…
הסדרנית מגניבה אותנו בשקט לאולם הקטן והאינטימי, ואני מיד מועברת לעולם אחר – אני שוב בת 22 , חיילת שהולכת להצגות בקאמי על כרטיסי הדקה האחרונה שקבלה מקצינת החינוך – והפעם צופה במיוזיקל "עלובי החיים" . התפאורה, השחקנים, המוסיקה ( חיה כמובן!), השירה, הריקודים, התלבושות, הבדיחות – הפקה כמו באמריקה! והקהל ללא ספק נהנה, מחיאות כפיים וצחוקים. ואני מגלה שאני לא מתקשה לעקוב אחרי העלילה – השחקנים שרים באנגלית מלוטשת ובדיקציה מושלמת, נו טוב, כמו באמריקה…
כשנדלקים האורות , אני מתענינית אם ש' נהנה מהמיוזיקל ועוקב אחרי המילים. כשהוא מתוודה שהוא כל כך המום מהשתלשות הענינים, וומנסה בעיקר איך זה שהוא מצא פתאום את עצמו יושב במיוזיקל נפלא כלכך , אני בטוחה שגם הוא סופסוף גילה את אמריקה….
המחזה "עלובי החיים" מוזג על ידי להקת הבית של התיאטרון זק Zach הפעיל באוסטין כבר מ1932. לא ראיתי את ההפקה בברודווי, או את ההפקה הישראלית של המחזרה, אבל ההפקה זאת מצויינת, מהמוכיח שתיאטרון טוב אפשר לראות לא רק בברודווי. מחיר כרטיס, למי שמגיע בזמן, 85-100 דולר.
בדרך חזרה אנחנו חולפים לאורך החלק הנכון של רחוב 6 , בין לאמאר לבין רחוב הקונגרס, ושם כבר הבילויים בעצומם. הלהיט התורן כך נראה הם הארים על הגגות- כל מקום מפרסם את הrooftop שלו.
מסעדה טובה היא בילוי מצויין, במיוחד אם הארוחה בחברה נעימה. האוכל באוסטין הוא זול, ובהחלט ניתן לאכול לא רע בתקציב של כ20 דולר לאדם. עיסקיות הצהריים הופכות מסעדות רבות אף לכדאיות עוד יותר. האוכל באוסטין מגוון וכולל סטייקים טובים, טקס- מקס (שילוב של טקסני ומססיקני – מטבח המבוסס על בשר, שעושעית, אבוקדו, צ'ילי, והרהב גבינה צהובה), וגם מסעדות אתניות רבות, שעליהן כדאי תמיד לקבל המלצה המקומיים.
על המסעדה "מסלה ווק " Masala Wok, אנחנו מקבלים המלצה מעמית ממוצא הודי הנמצא באוסטין, עמית הודי אחר, שהגיע מהודו מאשר שאכן האוכל טוב כשאנחנו אוכלים שם. המסעדה מציעה תפריט הודי ונודלס אסיאתיים. מנה עיקרית בפחות מ10 דולר – זול, נקי וטעים.
למסעדת נודלס תאילנדית "המטבח התאילנדי" The Thai Cuisine הנמצאת במרחק נסיעה קצר ממקום העבודה, אני נלקחת על ידי שותפי לנסיעה, שזכה לגור באוסטין כשנה, ומסרב בכל תוקף לאכול בקפיטריה של המקום. מעל צלחות פתאי מצויינות, המלוות במרק ובבר סלטים ורולים חופשי, אנחנו עורכים מפגש פסגה של התעדכנות בין ישראלים של עכשיו לישראלים לשעבר שעברו לאוסטין. גם בדגימה שניה בחברת עמית קנדי ממוצא הודי, המסעדה זוכה להצלחה.
ביקור חוזר לסושיה הקרובה MIDORI SUSHI בחברת עמית אמריקאי שהיגר מהולנד והשתקע כאן באוסטין, אף הוא לא מאכזב, ומעל מבחר השף של סושי וסשימי, אנחנו מנתחים את אוירת אוסטין לעומת שכנותיה דאלאס, ויוסטון, ותוהים האם הדת האמריקאית האמיתית – הכסף- שמאחדת את כל המהגרים הרבים החיים בה, ומהווים אחוז ניכר מהעובדים בחברת ההיטק בה שנינו עובדים, היא היא הפתרון לבעיות המזרח התיכון…
אז אחרי שאכלנו ובילינו, סמן לצאת קצת לטיולים בסביבה של אוסטין, ועל כך הרשומה הבאה.
פינגבק:לגלות את לונדון - חוויות מטיול עם מתבגר - אפקים מטיילים