העיר אוסטין טובלת בטבע. זהו אינו נוף דרמטי של הרים ואגמים, אלא נוף שהוא בעיקר מרחבים ירוקים. ציוץ הציפורים מלווה את המבקרים באוסטין כמעט בכל מקום, אפילו במגרש חניה של קניון. לקראת שקיעה עם קרניים אחרונות של אור, על רקע שמיים בוערים בכתום, להקות של ציפורים מתכנסים ללון על העצים במגרש החניה. הרעש מחריש אוזניים, והמחזה מרהיב..
מקום העבודה שלי גובל ביער אלונים רחב ידיים בו חיים עדרי צבאים,בשעת ערב הם נוהגים לצאת מהיער ולשוטט, אפשר לפגוש אותם בחניה.
בול קריק , ערוץ השור , Bull Creek הוא מסלול הליכה, פינת חמד עשירה בצמחיה ומים נמצא כ10 דקות נסיעה ממלוני. בנסיעה הקודמת לאוסטין הספקתי רק להציץ, אבל הפעם אני מחליטה לטייל בו לאורכו.
המסלול מישורי בעיקר, מוביל לתוך חורשה, לאורך המים, מתפתל מתחת לגשר שמעליו אחד מכבישיה הראשיים של אוסטין – כביש 360 . לאורך המסלול מים בשפע, מפלים קטנים, ואף בריכות עמוקות. ביום א אחר הצהריים החמימים הוא מהווה מקור משיכה למשפחות, לרצים, ולאנשים היוצאים לטייל עם כלבם. ישנו שביל על שתי הגדות וניתן לחצות את הנחל במספר מקומות.
קישור לתיאור מסלול המלא.
http://www.austinexplorer.com/Locations/ShowLocation.aspx?LocationID=1359
סביב לאוסטין יש מספר פארקים, שבהם פינות חמד של טבע. אחר צהריים אחד אני מקדישה ל"בריכות המילטון" , פינת חמד, שעליה המליצו רבים מהמקומיים, ובביקורי הקודם לא נכנסנו עקב תור עמוס בכניסה. באחר הצהריים של יום חול בו אני מגיע הפעם, אני מוצאת את עצמי כמעט לבד.
בחלקים רבים של טקסס הקרקע היא אבן גיר, שמאפשרת למים לחלחל פנימה דרך הסדקים, וכך נוצרים מערות ונטיפים. בשטח הפארק זורם נהר הפדרנלס, שהמסלול לאורכו חסום הפעם עקב שטפונות וגשמים שהיו לאחרונה. הגישה למפל לעומת זאת ניתנת, ובזכות השטפונות המפל הזורם אל הבריכה מלא מים. הזורם אל ברכת המילטון היא אינה אלא מערה שגגה קרס, כך נוצר מצב שניתן ללכת ולעמוד מסביב המפל.
השביל התלול מוביל בתוך פיסת יער מהחניה אל קטע הנהר המוביל למפל. על הנהר צומחים עצים גבוהים, ששורשיהם ממש על המים. העצים האלה נקראים באנגלית Bald Cypress ומראם קדמוני. הם חובבי אקלים חם ולח, ונפוצים בדרומה של ארה"ב באיזור הקרוב יחסית לחוף. העצים הגבוהים מעל הנהר הדליל והרוגע, יוצרים נוף קדמוני. אם רק אשב פה בשקט כמה דקות, בודאי יופי איזה דינוזאור.
אבל דינוזאור לא מגיע, אלא עוד כמה זוגות מטיילים, ואני ממשיכה אל המפל והבריכה.
גוון המים נע בין בז', כצבע האדמה, לטורקיז עמוק. בדר"כ ניתן לשחות כאן, אבל המים מנוטרים, והיום נמצאו רמות בקטריות גבוהות מהרגיל, אז המים היום לראותם בלבד. השביל מוביל בצמוד לקירות המערה שהתמוטטה, ומקנה זויות מבט שונות על הנוף, הבריכה, והמפל. ללא ספק פינת חמד.
המקום באמת קטנטן, אפילו במושגים של הארץ – בחניה יש מקום לכ70 מכוניות, מעבר לזה, המקום נסגר, והבאים נאלצים לעמוד בתור עד שיצאו. אז בהחלט מומלץ להגיע למקום בימי חול.
עלות כניסה 10$, ובמחיר זה ניתן להכנס לפארקים נוספים השייכים למחוז טראביס באותו יום ללא תשלום נוסף.
אני מנצלת את ההזדמנות, ובדרכי חזרה קופצת ל"חוות רימר" השכנה, משקיפה אל נהר פדרנלס מהגדה הגבוהה. בפעם הקודמת עשינו כאן טיול בחום של 45 מעלות, היום קרוב לשלושים, הרבה יותר נעים, ועשב ירוק לאחר הגשם.
שוב אני כאן לבד, מלבד כמה ציפורים קטנות, ושוב דורסים תופסים טרמפ על טרמיקות. הדורסים האלה הם כנראה נשרים שחורים, הנפוצים מאוד באיזור. הנשרים ניזונים מנבלות, שאותן כך נראה מספקים ביד רחבה נהגי טקסס- הנוהגים בכבישים הכפריים של טקסס נתקלים במספר רס של חיות דרוסות של הכביש, סנאים, רקונים, אופוסומים, ואפילו צבאים. גם אני הברחתי כמה נשרים שעסקו באכילה מפגר של סנאי.
סוף השבוע שבו אני מבלה באוסטין מאפשר לנסוע קצת יותר רחוק. אני בוחרת לנסוע לאיזור העיר פרדריקסבורג המרוחקת כשעה וחצי נסיעה – כ90 מייל. לטיול הזה מצטרף אלי ל' חבר לעבודה מישראל, שנמצא אף הוא באיזור, שאותו הצלחתי במאמץ רב לשכנע להצטרף אלי. כשאני מגיעה לאסוף אותו ממלונו בשעת בוקר מוקדמת, אני פוגשת ל' לחוץ כועס וזעוף , ומלא טענות כרימון כלפי צורת העבודה של האמריקאים. ל' , מומחה בתכנון כרטיסים עם שבבים מתקדמים ואשף בפתרון בעיות חומרה, הגיע לאוסטין כדי ליסייע בבדיקת הגורם לפגמים רבים ביצור כרטיסים. הוא הגיע מלא מרץ , בטוח שעמיתיו באוסטין ינצלו כל רגע מזמנו – אך לא כך הדבר : עמיתו מגיע מאוחר מדי, ויוצא מוקדם מדי לטענתו, וגם בשעות העבודה חצי מרחף . הוא ציפה לכך שדברים שונים הדרושים לעבודה יהיו מוכנים אך לא כך הדבר, וגרוע מכל , מציין ל', גם המנהלים לא מראים שום סימנים של לחץ או דחיפות – יש להם אישור שמישהו שלח משלוח/ אמר שיעשה את העבודה/שיספק את הסחורה – אבל בנתיים הוא כאן ושום דבר לא קורה.. ללא ספק הבדלי המנטליות בין צורת העבודה של האמריקאים לשלנו כל כך בולטים בסיםורו של ל' שאני ממש מצטערת שלא עשינו מזה סרטון הדרכה של "איך לעבוד עם האמריקאים ?". האמריקאים חיים בעולם של נהלים וזמני ביצוע: ברגע שהוגדר לעובד מה צריך לעשות, יש נוהל לביצוע המשימה ולמדידת האיכות ותאריך סיום – המנהל שקט : העבודה תתבצע ותוגש בזמן ובאיכות הנדרשת. אנחנו הישראלים את הנהלים כותבים אחרי גמר העבודה, מודאים בעצמנו כמה פעמים שאכן המשלוח יגיע, מתחננים לשליח שיבוא קצת קודם, מתווכחים על איך צריך לעשות, למה כמה ומתי, ובסוף מוצאים דרך יצירתית "לספק את הסחורה" בזמן עם עוד כמה משימות קטנות שתפרנו על הדרך. בעוד שאצלנו שי תמיד תחושה של אקשן, ועשיה ודחיפות, אצל האמריקאים – הכל ברוגע..
בדר"כ גם האמריקאים וגם הישראלים "מספקים את הסחורה" כל אחד בדרכו שלו. לפעמים כמובן יש חריקות, אחרת ל' לא היה מגיע לעזור…
( התיאור לעיל הוא כמובן סטריאוטיפי למדי, במרכז החברה באוסטין יש עובדים מכל רחבי העולם , וכל אחד מביא איתו משהו מהתרבות שלו, כמובן שכולם עובדים ככמה שיותר אמריקאי, אבל בהחלט ניתן למצוא שם אנשים ש"משדרים" על הגל הישראלי, וגם אצלנו בישראל יש כמה "יקים" שמרגישים הכי נוח עם נהלים מסודרים ועבודה שלווה)
הדרך היפה והזורמת, הכבישים הנוחים לנסיעה, החוות שמסביבינו עם המרחבים, מזג האויר הקריר המבטיח הליכה נעימה, והאוטו המפנק שבו שודרג ל' בעת ההשכרה, והקיטור שהוציא, עשו את שלהם וכשאנחנו מגיעים לשערי הפארק של ה"סלע המכושף" ל' כבר נירגע, ואפילו נהנה.
בכניסה לפארק אנחנו מתקבלים בחביהות האמריקאית, מקבלים שורה של הסברים על האפשרויות בפארק, ויוצאים לטייל. ה"סלע המכושף" הוא סלע אדיר מימדים של גרנית, שנוצר לפני מליוני שנה כשהתנגשות של לוחות טקטוניים הביאו לשינויים בפני הארץ וגרמו לכל איזור לאנו Llano של טקסס להתרומם . הפעילות הזאת היתה מלווה בהייוצרות בריכות געשיות תת קרקעיות, שהתיכו לתוכן סלעים והחלו לעשות את דרכן אל פני השטח – מה שיצר מעין צינור אנכי של גרניט עם ראש חץ מעוגל. הבלאי הטבעי של מים ורוחות חשף את ראשו של הצינור הזה, שנראה כחצי כדור ענקי בשטח – ה"סלע המכושף". כמובן, במשך השנים הוא היווה מקום לעליה לרגל, ולפולחנים שונים.
מסלול של כחצי מייל מעלה אותנו אל ראש הסלע, ועם כל צעד מגלה לפנינו פינות נוף חדשות. מרחבים ירוקים של אחו ויער , לעומת קקטוסים וסלעים הכי מדבריים שיש.
הצעידה על הסלע הענק והרציף הזה מדהימה, זה כמעט בלתי נתפס איך גוש כזה ענק הוא סלע רציף.אבל כוחות הטבע עושים את שלהם, וגם סלע זה מתבלה, וכאילו מקלף מעליו שכבות אנכיות של גרנית.
בעודי עולה לאט, מסתוננת סביבי על הנוף הטקסני, וגם על הנוף האנושי סביבי – הפארק מלא באנשים, אבל בכל זאת אין תחושה של עומס, ל' הספיק לטפס לפסגה, לעשות בה סיבוב ולפגוש אותי בדרכו חזרה. "אני כבר ראיתי כאן למעלה הכל", הוא מודיע, "אפשר להמשיך".. בעוד שעלי שלוות אוסטין השתלטה לאחר שבוע של עבודה, ל' עדיין פועל בטורבו הישראלי. תרגע ל' אני מציעה, קח את הזמן, הבט סביב על הנוף והשלווה, הבט על האנשים – זהו סופ"ש, זוהי אמריקה. ומציעה לקבוע שעה להפגש, כך שכל אחד יוכל ללכת בקיצבו. ל' בחור על הכייפק, מחליט לזרום, להוריד הילוך, ולהכנס לקצב של אמריקה הרגועה, הוא שוב עולה איתי לפסגה, מראה לי כמה פינות חמד שאוכל לצלם, ומשם אנחנו כבר זורמים יחד, לאחד המסלולים המוצעים בפארק.
בפארק ישנה מערכת שבילים עניפה, המציעה החל ממסלולים קצרים של פחות ממיל, ועד מסלול מקיף בארך של שישה מייל. אנחנו בוחרים מסלול באורך בינוני, שיאפשר לנו להנות מהנוף, אבל גם להספיק ולעשות נשהו, בחצי השני של היום. השביל מסומן היטב, מוביל אותנו בתוואי משיורי ברובו דרך ערוץ יבש, לאורך מישור בתוך חורשה, להקפה מלאה של הסלע. בסופו בריכת צפרדעים קטנה מאפשרת לי אף תמונה אחת של השתקפות. מתישהו, לאורך הדרך , מציין ל' ששטוב שהזמנתי אותו לטייל, טוב- אז אני את שלי עשיתי!
אנחנו מבלים בפארק כשלוש שעות, אבל אפשר בהחלט לבלות בו יום שלם. ניתן לעשות קמפינג באתר, ומומלץ להביא חומר דוחה יתושים. במרכז המבקרים הקטן בכניסה לפארק ישנו הסבר מפורט ומעניין על איך נוצר הסלע המכושף.
מהפארק אנחנו ממשיכים את דרכנו לעיירה פרדריקסבורג, "העיר הגרמנית המדומה ", כפי שמכנה אותה עמיתי מאוסטין, יליד הולנד. פאתי העיירה אליה אנחנו נכנסים הם אינם אלא בתים חד קומתיים, בתוך חצרות ברמת טיפוח משתנות, מוקפות בעצים. אנחנו פונים אל הרחוב הראשי , שאכן כך נקרא Main Street, שהוא גם האיזור ההיסטורי של העיר, ובו שורה של בתים הנראים כאילו נלקחו מגרמניה של המאה ה19.ואכן העיר נוסדה ב1846 על ידי מתיישבים מגרמניה, שבאו לבנות את חייהם בארץ המובטחת. כיום הרחוב הראשי משופץ ןמשומר, ומכין אינסוף חנויות קטנות של מזכרות, עתיקות, בתי קפה, מעדניות, ומזללות. באיזור חוות רבות מגדלות גפנים ויהיקבים המקומיים מספקים יין לבתי היין המציעים לבוא ולטעום. המסעדות המקומיות מוכרות לצד ההמבורגר והצ'יפס האמריקאי, גם לא מעט מנות בניחוח כרוב כבוש. אני מחליטה לטעום משהו מזה בארוחת הצהריים : סנדביץ פסטרמת הודו, עם כרוב כבוש מלווה בתפוח אדמה ובכרוב אדום מאודה.- דוקא לא רע.
אנחנו עוברים לאורך הרחוב הראשי השוקק אנשים, תוהים אם לעצור ליד מתחם היריד המקומי, אבל מחליטים להתמקד תחילה ביעד שבגללו באנו – המוזיאון הלאומי למלחמת ארה"ב באיזור האוקיאנוס השקט במלחמת העולם הראשונה. למרות היותי חובבת היסטוריה, איכשהו חלק זה של מלחמת העולם השניה מוכר לי פחות, אפ בשל העובדה שלימודי ההיסטוריה בארץ מתמקדים בעיקר באירופה ובשואה, או אולי פחות נירדמתי בשמירה כמה שעורים, בכל מקרה החלטתי שזהו הזמן להשלים חור בהשכלה. ואין כמו המוזיאונים האמריקאים, כמקום לימוד חוויתי. אם יש מישהו שיודע לספר סיפור כמו שצריך – הרי הם האמריקאים. ל' חובב היסוריה אף הוא ולמרות ידיעותיו הנרחבות בתחום מקווה למצוא תשובות לכמה שאלות במוזיאון.
http://www.pacificwarmuseum.org/
המוזיאון כולל שלושה חלקים הנמצאים באיזורים שונים של העיירה. מלבד המבנה הראשי, שבו בעיקר התמקדנו, ישנו ביתו של אדמירל נימיץ ומתחם המציג את כלי הנשק שהשתמשו בהם במלחמת העולם השניה. כדי לראות את כל החלקים כדאי להקדיש למקום כ5 שעות.
אנחנו מתמקדים בבנין המרכזי, המכיל את כל השתלשלות הענינים והקרבות בהן היתה מעורבת ארה"ב במלחמת העולם השניה. התצוגה כוללת את הגורמים והשורשים לסכסוך שהביא את יפן למלחמה, מידע על התרבות היפנית והסינית, פרל הרבור שהביאה לכניסה של ארה"ב למלחמה, הקרבות השונים, הפצצה על הירושימה ונגסקי, וסיומה של המלחמה והכתבת חוקה ליפן על ידי ארה"ב. התצוגות כוללות , תמונות, מסמכים, חפצים, כלי נשק, הסברים מפורטים, לצד אמצעי מולטימדיה שונים – שולחנות קרב, המפרטים את מהלכי הקרבות, סירטונים עם עדויות של חיילים, ותושבים מקומיים.
אפשר להסתפק בקריאת ההסברים, ואפשר גם להעזר במידע נוסף ממכשיר האודיו הניתן חינם בכניסה. המוזיאון בהחלט מנסה לספר את הסיפור בצורה לא חד צדדית, ומציג לא מעט מידע על הלך הרוחות ביפן בעת המלחמה, ולצד תיאור מעשי האכזריות של יפנים במלחמה , יש התיחסות גם למקומות בהם התיחסו היפנים בהגינות לתושבים, וגם מעשי האכזריות של האמריקנים, דוגמת הפצצת טוקיו בנפלם על ידי גנרל לה-מיי, שהבעירו את העיר והמיתו אלפים בשרפות, לא נפקדים. במלחמה, כמו במלחמה – אף צד לא יוצא נקי. ההסבר שניתן במוזיאון זה להפצצת הירושימה ונגסקי, הוא פסיכולוגי. היפנים, כך נטען יעשו כל דבר שהקיסר שלהם יצווה עליהם, כולל להמית את עצם באופן פרטני. הדבר היחיד שבו הם ימרו את פיו, זה להפסיק להלחם על כבודה של יפן. היפנים לעולם לא יפסיקו להלחם באויב שלהם, גם אםהקיסר יצווה זאת. הדבר היחיד שיגרום להפסקת הלחימה הוא ההבנה שהם יביאו כליה על ארצם אם הם ימשיכו להלחם. מטרת הטלות הפצצות האלה היתה להביא את היפנים להבנה הזאת.
למרות שהמידע מאוד חזותי במוזיאון, נדרשת ידיעת השפה האנגלית על בוריה כדי ללמוד את המידע הרב. המידע בהחלט עשוי לענין בני נוער, אבל יש לתווך לא מעט .החלק שאיליו לא הגענו, כולל המחזה של קרב, ובו ככל הנראה טוב מראה עיניים. אני בהחלט הייתי בוחרת להביא את ילדי למקום, גם אם לא היו מפיקים את כל מה שניתן מהמקום.
אפשר היה בהחלט להסתובב קצת ברחוב הראשי, ולהגיע ליריד, ולבקר בגראז' סייל או שניים, אבל דרכו של ל' אצה , יש לו תוכניות להמשך הערב, אז אנחנו מחליטים לחזור. כביש 290 שאיתו אנחנו עושים את דרכנו חזרה, מוביל אותנו באיזור כפרי בניחוח אירופי. מסביב לפרדריקסבורג ישנן חוות רבות, המגדלות גפנים, ומטעים. בכניסה לכל חווה ניתן למצוא דוכן לממכר התוצרת המקומית, ושלטים המזמינים לבוא ןלטעום מיין מקומי בכל פינה. עלי בעיקר עושה רושם המרחב האדיר של החוות, ישנן חוות שנחל זורם לאורכם – תארו לכם לצאת להייק בחצר האחורית שלך…
איזור פרדריקסבורג אפשר לבלות בהחלט יומיים מהנים, ולבקר בנוסף גם בחוותו של לינדון ג'ונסון, אחד מנשיאי ארצות הברית.
על קניות וכבישים – בפוסט הבא.
את יכולה בבקשה לפרט איך מגיעים לחוות רימר? או איך קוראים לה באנגלית לא מצאתי שום מידע על זה
את צודקת נעמה. מן הראוי היה לכתוב את השם גם באנגלית. אעדכן את הרשומה. זהו הקישור https://parks.traviscountytx.gov/find-a-park/reimers-ranch
תודה על הכל המידע! ממש נדיר למצוא מידע בעברית על טקסס:-)