את היום הראשון בטנזניה אנחנו לוקחים בקצב של אפריקה, כלומר לאט לאט. ערב קודם, איש הברזל ממליץ כהכנה לטרק על מנוחה והעמסת פחמימות. לעניין העמסת הפחמימות אני דואגת בארוחת הבוקר, אבל בעניין המנוחה קשה לי יותר.
אני מתעוררת בשעה יותר מדי מוקדמת לקול ציוץ ציפורים , מהמרפסת של חדרי אני רואה גינה מטופחת, חדרים נוספים בצורת בקתות עגולות אפריקאיות, ואת הר מרו המשולש, החולש על האיזור. המלון שלנו, planet lodge , מתגלה כמקום חביב, נקי ובסיסי למדי, מעוצב עם אלמנטים אפריקאים. בארוחות הבוקר בסגנון מזנון האננסים הטריים הם בהחלט הלהיט, וגם ארוחות הערב מתגלות כטעימות. המלון עצמו, כמו מלונות נוספים בטנזניה, נמצא מאחורי חומה ושער, ויש בו קצת אוירה קולוניאלית : עובדי המלון בבגדים נקיים ומגוהצים ידאגו לכל מחסורך, יעבדו בגינה המטופחת, יכינו חבית הלבקשתך וכו. , וכך השכם בבוקר אני שומעת את אפריקה מתעוררת לחיים מעבר לחומה, ומחכה בקוצר רוח לצאת ולחקור אותה. אבל לאפריקה יש את הקצב שלה : " פולה פולה" – לאט לאט , כפי שנאמר בסווהילי שפת המקום.
קבענו פגישה עם סטנלי המדריך לשעות הבוקר המאוחרות, ועד אד אני מעסיקה את עצמי ב "ציד" ציפורים במצלמתי. הגינה הומהנ ציוצים וציפורים צבעוניות רבות. אני מתישבת לי מתחת לעץ שיטה, ועוקבת אחרי חבורת אורגים הבונים את קיניהם. הממזרים הקטנים, כך אני מגלה, לא בוחלים בלגנוב מדי פעם פיסות דשא, ועשבים משכינהם , כשאיש לא רואה.
חום היום עולה, ואפילו הציפורים מסתתרות במקום מוצל . המדריך שלנו מופיע בשעה הנקובה לפי זמן אפריקה, כלומר כמעט לאחר כחצי שעה איחור (אבל מזה איש אינו מתרגש). בניגוד לשימוש בכרטיס אשראי הנפוץ בדרום אפריקה, כאן משתמשים בעיקר במזומן , ובדולרים. במוסדות שונים אף תתבקשו לשלם 5% נוספים על העלות , אם תשתמשו בכרטיס אשראי, וכך הגעתי לטנזניה עמוסה במזומנים, לתשלום עבור הטרק והספארי, ואני שמחה להפרד מרוב ערימת המזומנים שהבאתי. דין ודברים, שאלות ותשובות, תדרוך כללי, השלמת ציוד ואנחנו פנויים להמשך עיסוקינו, ומחליטים לנסוע אל העיר ארושה. מבין האופציות התחבורתיות האפשרויות , אנחנו נענים להצעתו של סטנלי לנסוע ב"דלה-דלה", מיני-ואן התחבורה הציבורית המקומית. ב15,000 שילינג חמישה אנשים יכולים להגיע אל מרכז העיר, המרוחקת כ10 ק"מ מהמלון.
את הדלה דלה מפעילים שניים : אחד נוהג, והשני מטפל בהעלאת הנוסעים וגביית הכסף. התקשורת ביניהם מתנהלת בשריקות ובדפיקות על גג המיניואן. כאשר מתקרבים לתחנה , שורק המפעיל לסביבה – האם יש מישהו הרוצה לעלות ? אם כן, מקיש הוא על הגג כדי לציין עצירה. הקשה נוספת מציינת שאפשר להמשיך לנסוע.. את הדלת אין הוא טורח לסגור בין תחנה לתחנה וכך הוא חצי נתלה , נוסע. העלאת הנוסעים אל המיניואן נעשית בשיטת העמס ככל יכולתך, ולקראת מרכז העיר כמה חברה יושבים על הרצפה ועל המדרגות. בטנזניה נוהגים בצד שמאל של הכביש , אבל עוברים כמה קילומטרים טובים עד שאני קולטת את זה – הכביש , שתחילה אינו אלא דרך עפר כבוש, עמוס כלי רכב והולכי רגל : אופניום, מכוניות, משאיות , דלה -דלה נוספות, והכל נראה כעירבוביה. הנהר בוחר את נתיב נסיעתו לפי היכן פנוי ולאו דוקא לפי הצד הנכון לנהיגה. וכך תוך שריקות, עקיפות, הקשות, ועצירות פתאומיות אנחנו מגיעים אל מרכז בעיר. במחשבה שניה, הנסיעה בדלה -דלה לא שונה מהותית משימוש במוניות השירות מנתניה לתל אביב…
סטנלי מוביל אותנו לאפריקפה , בית הקפה במרכז העיר, שמציע תפריט הדומה לבתי הקפה בארצינו : סלטים, סנדביצים, מיני מאפה הנאפים במקום, וגם כמה מנות מוקפצות, שמוזמנות על ידי החברה לארוחת צהריים. בניגוד לשירות הזריז והמהיר בארצנו, כאן זה בקצב של אפריקה, ולנו יש זמן רב להתרווח בשולחנות, להשקיף את קהל המבקרים, ואל העוברים והשבים. קהל המבקרים בקפה הוא שילוב מרתק של מקומיים שיכולים להרשות לעצמם, תיירים ומדריכיהם. המנות המוזמנות מתגלות כטעימות, והימים יגידו גם שאין תופעות לאווי לא נעימות. בהחלט מומלץ.
אחרי הארוחה אנחנו מחליטים לצאת לשוטט קצת בעיר. כבר בדרך לבית הקפה התנפלו עלינו כאלה שרוצים למכור לנו, לספר לנו, להציע לנו, לקחת אותנו, להראות לנו , וכו.. בצד הציני ניתן לומר שבאפריקה אתה התייר הלבן משאב, שיש לנצל אותו כמה שיותר, ולשאוב ממנו כמה שיותר כסף ובכל דרך אפשרית. בצד האנושי, קשה שלא לחוש אמפטיה כלפי אותם אנשים צעירים , המנסים איכשהו להתפרנס, ומציעים לך את מרכולתם. ברור שאם תשלוף את ארנקך ותקנה משהו מאחד, מיד יעוטו אליך כל האחרים. אני מתקשה בסיטואציות שכאלה, מקווה לרגע להיות בארצות הצפון, בהן אפילו המלצר מרויח יותר ממני…
החברה מתגלים כמאוד יעילים בלהדוף התקפות שכאלה, ולאט לאט אנחנו מסתובבים ברחוב הראשי של העיר. הרחובות הומים אנשים ונשים, העוברים בין החנויות השונות ושקיות בידיהם, נשים על סלי בננות על ראשיהן מציעות מרכולתם, ודוכנים שונים לממכר כל דבר שתרצו משרוך ועד פלאפון מסודרים לאורך המדרחוב. במרכז העיר שעון , ולידו עמוד עם שילוט לכל הכיוונים.
השיטוט ברחובות מוביל אותנו לרחוב בו בני שבט המסאי מתרכזים . הם נמצאים שם למכירה חצי לא חוקית של אבני טנזניט , אבן חן הנכרית רק בטנזניה, חלקם לבושים בבגדים מסורתיים, אחרים החליפו את סנדלי הצמיגים בנעלי התעמלות, ואחרים כבר עלו על בגדים מערביים. צעירים רבים יושבים על כיסאות פלסטיק בחוסר מעשה, וכולם, אבל כולם מדברים בפלאפון…
השלטים הנפוצים ביותר בכל פינה הם פרסומות לוודפון , רשת סלולרית, ולקוקה קולה. בפסיכולוגיה בגרוש ניתן לומר שכשאתה קונה סלולרי, אתה קונה תקשורת, וכשאתה קונה קוקה קולה – אתה קונה חלום…
חלקנו ממצה בכך את חווית ארושה וחוזר למלון, ואני נשארת להמשיך ולטייל עם יזם המסע. אנחנו ממשיכים ומתגלגלים לשוק ההומה, והצבעוני. כאן אנחנו הלבנים היחידים, ומאוד בולטים בשטח. אומנם אנחנו לא חשים מאוימים, אבל ברגע שתחזיק מבטך ליותר מרגע על איזה דוכן , מיד יעוטו עליך להציע לך. צילום הוא כמעט בלתי אפשרי – אם יתפסו אותך מצלם, מיד יבואו לבקש כסף. אנחנו מסתובבים וסופגים את המראות ככל שאפשר, ומתי שאפשר אני מגניבה מספר צילומים …
תעשית "היד שניה" כאן משגשגת, אלא שבניגוד לחנויות הוינטייג' המעוצבות של צפון תל אביב , כאן הכל זרוק ופרוש על הריצפה. במסגרת היד שניה, תוכלו לקנות בגדים יד שניה, נעליים יד שניה, וחפצים כאלה ואחרים. הנעליים מגעות לכאן מאיזורים יותר עשירים, אולי אפילו מהמערב. מישהו ישטוף אותם בגיגית, ינקה אותם וימכור אותם. בשוק ניתן לקנות גם בדים, ולגשת לתופר שיתפור לך כמידתך. כך למשל נתפרי מדי בית ספר לילדים.
הנשים מובילות כל דבר כמעט על ראשם, סלים, קופסאות, תיקים. שיווי המשקל הוא כל כך מושלם, שהן יכולות אפילו להתכופף בלי להפיל דבר.
אנחנו מסתובבים עוד בין הרחובות, מתבוננים בצבעוניות הדוכנים השונים, בעגלות המועמסות, בנשים היושבות ממש על הריצפה ומוכרות מרכולתם, עד שהחום והיובש מתישים אותנו.
מלבד השוק בארושה ניתן למצוא מוזיאון טבע, מוזיאון היסטורי, ובית משפט בו מתקיימים משפטים נגד פושטי רואנדה. לשם כבר לא נותר לנו כוח להגיע.
בשעות אחר הצהריים אנחנו חוזרים למלון, להכנות אחרונות לקראת תחילת הטרק, מנוחה. בערב אני מתקשה להירדם . יש בהחלט פרפרים בבטן…