המסע הזה אל הקילימנג'רו הוא עוצמתי מכדי לחזור לחיי השגרה והעבודה בבת אחת. לשמחתנו – תכננו מראש יומיים ספארי , ואני בהחלט מחכה לחויה הזאת.
אחרי שנת לילה מצויינת – במיטה! אחרי מקלחת ! – וארוחת בוקר נינוחה , אנחנו פוגשים את המדריך שלנו ליומיים הקרובים בוניפס, המכונה בוני , חבר של סטנלי, שמגיע עם הג'יפ בשעה היעודה, ולוקח אותנו להרפתקה מסוג אחר : נינוחה הרבה יותר , אך מרגשת לא פחות.
הדרך מארושה לטרנגירה לוקחת כשעתיים. בטנזניה המרחקים נמדדים בשעות, אין משמעות לקילומטרים. הדרכים לעיתים תכופות משובשות, בשיפוץ, עוברות דרך כפרים ועיירות (בהם נעים כל מגוון כלי הרכב והולכי הרגל על הכביש) , נקודות בדיקה של משטרה, ומגוון פסי הרעדה ומהמורות למיניהם. המהירות הממוצעת לא עולה על 50 -60 קמ"ש. אנחנו אבל נינוחים, נהנים מהמנוחה, ומתבוננים בעניין מהחלונות.
הדרך אל טרנגירה מובילה אותנו אל תוך ארצם של המסאי. בני המסאי שבט של נוודים למחצה החיים בעיקר בקניה וצפון טנזניה, והם ככל הנראה אחד מהשבטים הקדומים והעיקריים במזרח אפריקה. המסאים מוכרים בזכות לבושם המיוחד מעין שמלה אדומה, וריקו' מסורתי של קפיצות לגובה. הם מנהלים , עדין אורח חיים מסורתי , לאורך הדרך אנחנו נחשפים למראות , הנראים כאילו נלקחו מספרי ההיסטוריה או מהאגף האנטרופולוגי במוזיאון : בתי בוץ עגולים,
נערים רועים את עדריהם,גבר חורש במחרשת להב ברזל רתומה לשוורים.
המסאי הגיעו לאיזור קניה וצפון טנזניה לפני כ500 שנה מאיזור הנילוס דרך סודן ושפתם שייכת למשפחת השפות הנילוטית. ובה המוחלט של אוכלוסיית המסאים חיה עדיין חיים ריכוזיים, בכפרים ובהם בקתות עשויות בוץ ועצים ומצופות בגללי בקר. רוב רובם של המסאים לא נפתחו כלפי הטכנולוגיה העכשווית והעולם המודרני וכלכלתם עדיין מתבססת בעיקר על רעיית צאן ובקר. זוהי חברה פטריאכלית מאוד בה עושרו של גבר נמדד על פי מספר ראשי הבקר שלו ומספר הילדים שלו ( כתוצאה ממספר נשים רב). בנשים עוסקות בגידול הילדים ובמשק הבית והגברים רועי צאן. השפה המסאית מדוברת בלבד, ואין לה כתב. כל המסורות של השבט עוברות בע"פ ועל ידיעת החוק מופקדים זקני השבט. מעמדה של האישה נחות, היא נחשבת כרכוש הגבר. לפי המסורת כחלק מטקס הבגרות גם הגברים וגם הנשים נימולים. לפי חיפשו בגוגל כיום מילת נשים אסורה על פי החוק בטנזניה, אבל עדיין נעשית לעיתים תכופות כחלק מהמסורת.
אחד הדברים המפתיעים הוא שינויי הנוף מירוק לצהוב וחזרה בתוך קילומטרים בודדים. אנחנו עוברים איזורים ירוקים בהם שדות ירוקים צמחיה רבה וגידולי בננות, ולחר קילומטרים ספורים מגיעים לאיזורים צחיחים , כמעט מדבר ממש.
בשעת בוקר מאוחרת, אנחנו מגיעים לשערי טרנגירה, אחד הפארקים הלאומיים בטנזניה. הפארק נקרא על שם נהר טרנגירה שעובר דרך הפארק, ומהווה בעונות יבשות מקור המים היחידי באיזור , ומושך אליו בעלי חיים. בניגוד לדרום אפריקה בה הפארקים מגודרים, ובתוכם לעיתים יש תת חלוקה בין איזורים עם טורפים לאיזורים ללא טורפים , כאן בטנזניה הפארקים אינם מגודרים כלל. הרעיון בהשארת האיזור פתוח הוא לאפשר לבעי החיים לקיים את חייהם באין מפריע ולאפשר נדידה לאיזורים שונים בהתאם לצרכיהם ולעונות השנה. החיסרון בגישה זו הוא כמובן שכך גם לא ניתן להגן על החיות מפני ציד לא חוקי , ואכן בטנזיניה יש בעיה קשה של ציד לא חוקי של פילים וקרנפים. בנוסף לציד לא חוקי ישנם לעיתים היתקלויות בין בעלי חיים לאוכלוסיה : פילים למשל רומסים שדות עם גידולים.
שיטחו של הפארק כ 3% משטח ישראל אך למרות קוטנו היחסי ( לעומת קרוגר או סרנגטי למשל) יש בו עושר של מיני בעלי חיים – כ500 במספר.
אנחנו נכנסים בשערי הפארק אל ממלכתם של החיות, ובספארי כמו ברולטה – לא ניתן לחזות איזה בעלי חיים נראה . למעט אולי הפילים, שהפארק מפורסם בהם. מלבד חברי לכיתה כולנו כבר היינו בספארי, ושלושתינו בדיעה שאנחנו יכולים לצפות בבעלי חיים במשך שעות. די מהר מתגלות ההעדפות שלנו : בעוד איש הברזל מעדיף את משפחת החתוליים , במבצע ציד אם אפשר , איש הרוח חובב ציפורים למיניהם . בעוד שחתוליים קשה לאתר ( יש רק כ35 אריות בשטח הזה) ציפורים יש בשפע : החל מציפורי שיר קטנות וצבעוניות , וכלה בעופות דורסים מרשימים. אני נהנית מכל בעל חי הנקרא בדרכי , ומבקשת מדי פעם עצירות לצילומי נוף – הפארק מפורסם בעצי הבאובאב שבעונה זו של השנה ירוקים . וחברי לכיתה פשוט נהנה מהכל .
בוני המדריך מתגלה כאיש עדין ונעים הליכות, שמצליח באדיבות ובאסרטיביות לנווט בין כל בקשותינו. הוא מכיר את כל הציפורים בשמותיהם , ומספר מידע מעניין על חייהם. מקבץ ממה שקלטתי במצלמתי
והמפתיע מכל – להקה ענקית של יענים על אפרוחיהם.
הפילים, הם ללא ספר השליטים של האיזור. בזמן הפסקת הצהריים אנחנו משקיפים על נהר טרנגירה עמוס הפעילות – הפילים הולכים ובאים וחוצים את הנהר.
וכמעט בכל מקום שבו נפנה הם מופיעים .
המדריך מספר לנו על תקריות לא נעימות בין פילים לבין מבקרים , בעיקר במקרים שהמבקרים חסמו את הדרך בין אם לגור שלה, וכמו להוכיח את דבריו הפילה שחוצה את הכביש מולנו נושפת לעברינו הערת אזהרה..
בין שלל החיות אנחנו פןגשים חזיר יבלות , שכיכב כ "פומבה" במלך האריות ויחד עם טימון הסוריקטה הפך את המילים " האקונה מטטה" לאלמותיים.
ורגע לפני שאמחמו עוזבים , כדי לא לאכזב את איש הברזל , אנחנו פוגשים לביאות. הפארק מפורסם בזכות האריות שרובצים בו על עצים, אבל הלביאות שלנו דוקא רובצות על האדמה וצופות על עדר זברות, הרועותבמרחק כמה עשרות מטרים בודדים, לא חשות בכלל בסכנה האורבת. הלילה כנראה יהיה מרדף – אבל אנחנו כבר לא נהיה כאן. בטרנגירה אין ספארי לילה .
מכאן , נסיעה של שעתיים עד למלון בו נבלה את הלילה. הדרך מובילה אותנו בשעת בין ערביים בין העיירות השונות , ובשעה זו העיירות והכבישים שוקקי חיים : ילדים חזורים מבית הספר , אנשים צועדים או רוכבים על אופניים לביתם, בני מסאי עם שילובים שונים בין חלקי לבוש מסורתיים ומודרניים מאזנים תוך כדי רכיבה על אופניים בין מקל הרועים המסורתי לבין הטלפון הנייד שלהם. אפריקה שוקקת חיים ובמיטבה בשעות אלה.
בצידי הדרך מציעות נשים את מרכולתן : פירות וירקות שורש שגידלו בגינתן. באין קונים הן מתרכזות בחבורות קטנות ומפטפטות. אנחנו עוצרים ליד דוכן בננות : שורה ארוכה של גיגיות ובהן מסודרות בננות אדומות וצהובות. מיד מתקהלות הנשים מסביב לבוני, ומתחיל הליך כלכל : בוני מגדיר את מבוקשו, הבחורה המבוקשת מוצעת לבחירתו, ואז נפתח משא ומתן לגבי המחחר תוך זמן קצר נסגרת עיסקה – ואנחנו זוכים ךטעןת בננות אדומות : מתוקות , ריחניות, נימוחות בפה , בננות ב"טעם של פעם "
עם קרני אור אחרונות , אנחנו מגיעים למלונינו,.
